דמי ולדות
| מקרא | ספר שמות, פרק כ"א, פסוק כ"ב |
|---|---|
| משנה | מסכת בבא קמא, פרק ה', משנה ד' |
| תלמוד בבלי | מסכת בבא קמא, דף מ"ט, עמוד א' |
| משנה תורה | הלכות חובל ומזיק, פרק ד', הלכות א'–ו' |
| שולחן ערוך | חושן משפט, סימן תכ"ג |
  | |
דמי ולדות הוא מושג הלכתי המתייחס לפיצוי כספי אותו צריך לשלם אדם שפגע באישה הרה וגרם למות עוּברה. את הפיצוי משלם הפוגע לבעלה של האישה ההרה.
מקור הדין נמצא בפרשת משפטים: ”כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון, ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפללים”.
בתלמוד הבבלי, במסכת בבא קמא, ישנו דיון בשאלה כיצד לחשב את ערכו של העובר. מסקנת הדיון היא כי יש לחשב את ההפרש בין ערכה הכספי של האישה אילו הייתה נמכרת לשפחה כאשר יש לה ולדות -ואז היה ערכה גבוה יותר (מאחר שגם ילדיה יהיו עבדים של הקונה), לבין מצב שהייתה נמכרת ללא הוולדות.
ביחס ל"קם ליה בדרבה מיניה"
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפסוק הבא בתורה[1] נאמר: ”וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ.” מפסוק זה למדו חז"ל את הכלל במשפט העברי קם ליה בדרבה מיניה (תרגום מארמית בבלית: עמד לו בזה שגדול ממנו) לפיו כאשר מגיעים לאדם כמה עונשים על מעשה אחד, הוא מקבל רק את העונש החמור מביניהם. כשעליו להיענש בעונש מיתה ובחיוב ממון, ייענש רק במיתה.
לאור זאת, סבור הראב"ד, שכאשר מתה האישה יחד עם הוולדות, לא יחויב המכה בתשלומים. לעומת זאת, לדעת הרמב"ם, אם לא התכוונו לאישה, חייב לשלם דמי ולדות[2].
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק כ"ג
- ↑ ראו משנה תורה לרמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ד', הלכות ה'–ו'
.jpg){kind=small}