דמי שביעית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דמי שביעית הם כספים שהתקבלו ממכירת פירות שביעית - פירות שגדלו בשנת השמיטה. לפי התורה, פירות שביעית נועדו לאכילה בלבד - אסור לשמר אותם או לסחור בהם למטרת רווח. אם אדם ליקט פירות שביעית מן ההפקר לעצמו, ונותרו לו פירות - מותר לו למכור את העודף תמורת כסף, אולם בכסף שהתקבל יש לנהוג כבפירות שביעית עצמם, ולהשתמש בו לצורך קניית דברי-מאכל בלבד.

מקורות בתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור הדין בתורה:

וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה: לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ, וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ.

היבול הצומח בארץ ישראל בשנה השביעית נועד לאכילה באופן שוויוני על-ידי כל תושבי הארץ. כדי למנוע מצב שאדם אחד לוקח הרבה פירות לעצמו, נקבע שמותר להשתמש בפירות לאכילה בלבד, ושאסור לשמור פירות שביעית ברשותו לאחר שהפירות כלו מן השדה (ראו ביעור פירות שביעית). אולם, לפעמים אנשים לקטו פירות מן השדה לאכילה, ונשאר להם עודף. כדי למנוע בזבוז פירות, נקבע שמותר למכור את הפירות העודפים תמורת כסף: "לקח לעצמו והותיר - מותר למכרן" (משנה שביעית ז ג). אולם היתר זה עלול להיות מנוצל לרעה לעשיית רווחים מפירות שביעית, דבר הפוגע בעקרון החלוקה השוויונית של המאכל. לפיכך נקבע, שהכספים שהתקבלו תמורת פירות שביעית כפופים לאותם דינים כמו הפירות עצמם: יש להשתמש בהם לקניית דברי מאכל בלבד, ואסור לשמור אותם ברשותו לאחר שהפירות כלו מן השדה. כספים אלו נקראים דמי שביעית. וכך הסביר הריטב"א את הפסוק: "התורה אמרה לאכלה - ולא לסחורה. פירוש, לאכלן בפני עצמן, או למכרן ולקנות בהן דברים הנאכלין, שיכולין להתבער בזמן הביעור, שבאלו קדושת שביעית תופסת; אבל לא דבר שאינו נאכל אלא שניתן לסחורה, כגון בהמה טמאה ועבדים ובגדים ושאר מטלטלין דעלמא." (חידושי הריטב"א על עבודה זרה סב א).

רמז נוסף לדין זה הוא:

כִּי יוֹבֵל הִוא, קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם; מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ

הפסוק אמנם נאמר על שנת היובל, אולם חכמי המדרש ראו בו רמז לשביעית: "מה קודש תופס את דמיו - אף שביעית תופסת את דמיה" (ספרא (מלבי"ם)/פרשת בהר/פרק ג). כשמוכרים פירות קדושים, הכסף מקבל את קדושת הפירות ואת הדינים הקשורים אליהם; למשל כשמוכרים פירות מעשר שני, הכסף נחשב כמעשר שני ויש להעלותו לירושלים ולקנות בו דברי-מאכל. היבול הצומח בשדה בשנת היובל נקרא קודש, ומכאן שגם הוא "תופס את דמיו" באותו אופן. שנת השביעית דומה לשנת היובל בכל ההלכות הקשורות לחקלאות, ולכן גם היבול הצומח בשביעית נקרא קודש ותופס את דמיו.

אולם יש הבדל בין יבול שביעית לבין יבול קדוש אחר - יבול שביעית נשאר בקדושתו גם לאחר המכירה: "אי מה קודש יוצא לחולין ודמיו נתפסים, יכול אף שביעית כן? - תלמוד לומר הִוא-- הרי היא בקדושתה." (ספרא (מלבי"ם)/פרשת בהר/פרק ג). כך שלאחר המכירה, גם היבול שביד הקונה וגם הכסף שביד המוכר כפופים לדיני שביעית. לעומת זאת, אם המוכר השתמש בדמי שביעית שבידו כדי לקנות אוכל, האוכל כפוף לדיני שביעית והכסף יוצא לחולין.

דינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

א. מותר להשתמש בדמי שביעית לקניית דברי-מאכל בלבד. אסור להשתמש בהם לקניית עבדים, בהמות, קרקעות, בגדים, או כל דבר אחר שאינו דבר-מאכל. ואם בכל עשה זאת, עליו לקחת סכום זהה מכספו הפרטי, ולהשתמש בו לקניית דברי-מאכל. [1]

ב. כשנגמרים הפירות בשדה יש "לבער" את דמיהם,[2] כלומר, לקנות בהם דברי-מאכל ולהפקיר אותם, כך שכל אדם יוכל לקחת מהם מזון שלוש סעודות.[3] ויש אומרים, שזמן הביעור של דמי שביעית אינו זהה לזמן הביעור של הפירות, אלא יש לבער את כל דמי השביעית לפני ראש השנה השמינית.[4]

ג. אסור לתת דמי שביעית לעם הארץ - אדם שאינו מקפיד על דיני שביעית - יותר ממחירן של שלוש סעודות.[5] זאת, כיוון שחוששים שאם יתנו לו דמי שביעית בכמות גדולה יותר, הוא ישתמש בעודף לסחורה ולא למאכל, או ישמור אותם לזמן ארוך ולא יבער אותם כדין.[6] מכאן, שאסור לקנות מעם-הארץ פירות שביעית יותר ממחיר שלוש סעודות, כיוון שהכסף שנותנים לו תמורת הקניה הופך להיות דמי שביעית בידיו. מסיבה דומה, אסור למכור לעם הארץ פירות שביעית הנשמרים לאורך זמן, יותר ממזון שלוש סעודות.[7] כמו כן, אסור לקנות או למכור פירות שביעית לנכרי.[8]

היתרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיסור לקנות פירות שביעית מעם-הארץ יוצר קושי מעשי משמעותי במצבים שבהם הביקוש לפירות מסוימים הוא גדול וההיצע קטן. דוגמה למוצר כזה היא אתרוג בחג הסוכות. עבור מצבים כאלה, הוצעו מספר דרכים לעקוף את האיסור.

א. הבלעה: מותר לשלם את הכסף תמורת מוצר שאין בו קדושת שביעית, כאשר הפרי שיש בו קדושת שביעית ניתן בחינם. לדוגמה, מותר לקנות מעם-הארץ לולב, ולקבל ממנו אתרוג במתנה. הלולב אינו פרי, לכן אין בו קדושת שביעית, ולכן הכסף הניתן עבורו אינו נחשב ל"דמי שביעית" ביד עם הארץ.[5] ההבלעה מותרת רק כאשר הסכום הניתן עבור הלולב יכול להיחשב כמחיר סביר עבור לולב.[9]

ב. הלוואה: מותר ללוות את הפרי מהמוכר.[10] כך, בזמן הקניה לא עובר כסף מהקונה למוכר ולא נוצרים דמי שביעית. הקונה משלם למוכר לאחר שהוא מסיים לאכול את הפרי - כאשר הפרי כבר אינו בעולם.[11] בשלב זה, התשלום אינו נחשב לדמי שביעית אלא להחזר חוב בלבד. לפי הרב יעקב אריאל, גם כאשר קונים פירות שביעית בכרטיס אשראי לא נוצרים דמי שביעית, כיוון שחברת האשראי אינה קונה את הפירות אלא משלמת את חובם של הלקוחות.[12]

ג. חילול: אם אדם קנה פירות שביעית מעם הארץ בניגוד להלכה, עליו לחלל (= להפקיע את הקדושה ולהוציא לחולין) את דמי-השביעית שבידי עם הארץ, בכך שיאמר "הרי מעות הללו יהו מחוללין על פירות שיש לי בתוך ביתי" (סוכה לט א). באמירה זו הוא מעביר את קדושת השביעית מהכסף שנתן לעם-הארץ לפירות אחרים באותו מחיר הנמצאים בביתו (שאינם פירות שביעית בעצמם, כגון יבול שישית או יבול חו"ל). אולם אסור למסור דמי שביעית לעם-הארץ לכתחילה במטרה לחלל אותם אחר-כך.[13]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה שביעית ח ח
  2. ^ משנה שביעית ז א, רמב"ם שמיטה ויובל ז ז
  3. ^ קטיף שביעית פרק סו סימן יג
  4. ^ ר' שלמה סיריליאו, פרק ז הלכה ז
  5. ^ 1 2 סוכה לט א
  6. ^ רמב"ם על שביעית ט#משנה א
  7. ^ תוספתא/שביעית/ו#הלכה יא. שבת הארץ ח יז. חזון איש שביעית יב יז
  8. ^ תוספתא/שביעית/ו#הלכה יב. בית רידב"ז פרק ט הלכה י.
  9. ^ הרב שלמה זלמן אוירבך, שולחן שלמה קסא
  10. ^ עבודה זרה סב ב
  11. ^ חידושי הרמב"ן על עבודה זרה סב ב. חזון איש שביעית י יג.
  12. ^ הרב יעקב אריאל, "באהלה של תורה" ג נו, עמ' 269
  13. ^ חזון איש כה ד