דמי שתיקה
דמי שתיקה או דמי לא יחרץ הם תשלום הניתן לאדם על מנת שיתחייב לא לגלות מידע מביך או מפליל שהוא מחזיק.
מתן דמי שתיקה לעובד ציבור עלול להתפרש כשוחד.[1] תשלום דמי שתיקה לעד, על מנת שלא ימסור מידע מפליל שברשותו, עלול להתפרש כשיבוש הליכי חקירה או שיבוש הליכי משפט. דמי שתיקה ניתנים לעיתים ביוזמת המשלם, היודע על המידע שיש בידי מקבל דמי השתיקה, ולעיתים בעל המידע דורש לקבל דמי שתיקה, ביודעו את החשיבות שיש לשתיקתו. במקרה של עמוס אוריון, דרישתו לדמי שתיקה עלתה לו בחייו.
פעמים רבות מתפרסם באמצעי התקשורת על דמי שתיקה שניתנו כדי לשמור בחשאי מידע על פעילות מינית שעלולה להביך את המשלם (כגון בגידה או צריכת זנות) או שעלולה לסבכו בפלילים (כגון הטרדה מינית או בעילת קטינה). בשנת 2018 פעלה תרמית אינטרנט שבה קיבלו גולשים רבים דרישה, בדואר אלקטרוני, לתשלום דמי שתיקה, אחרת יועברו לאנשי הקשר שלהם תצלומים המתעדים אותם גולשים באתרי פורנוגרפיה.[2]
מעמדם, מבחינת פקודת מס הכנסה, של דמי לא יחרץ ששילם בנק לעובדו לשעבר, נדון בבית המשפט המחוזי, ונקבע שדמי לא יחרץ הם בגדר תקבול הוני, החייב במס רווחי הון.[3] תוצאה זו מהווה יתרון מס, משום שלבעלי הכנסה גבוהה מס רווחי הון הוא כחצי מהמס על הכנסה פירותית.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ עפ 341/73 מדינת ישראל נגד אריה ויטה, פ"ד כז(2) 610, ניתן ב-22 באוגוסט 1973
- ^ עמרי ברק, משה נוסבאום, כך ניסו לסחוט גולשים באתרי פורנו, החדשות, 23 ביולי 2018
- ^ עמה (ת"א) 169/87 שמחה שנקר נגד פקיד השומה כפר-סבא, פ"ד תשן(1) 450, ניתן ב-23 במאי 1989