דן עומר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

דן עומר (23 בפברואר 1940 - 23 באוגוסט 1984) היה סופר עברי, משורר, מו"ל, מתרגם, מבקר ועורך.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עומר נולד ברמת גן, ב-23 בפברואר 1940, בשם דן מרני. עומר היה בנו של אוסקר מרני, פקיד בכיר בעיריית ירושלים. בין מוסדות החינוך שבהם למד, היה גן ילדים חרדי ובית ספר דתי, בית החינוך לילדי עובדים ובית הספר החקלאי מקוה ישראל. עומר חדל ללמוד בגיל צעיר, לא השלים לימודי בית ספר תיכון, ולא רכש השכלה אקדמית. הוא היה אוטודידקט.

כשהיה דן מרני בן 16, הוא שינה את שם משפחתו ל"עומר", ויצא לחוות כרי דשא שליד הכנרת, שם למד בוקרות.

עומר התגייס לשירות בחטיבת גולני, היה חייל מצטיין ואף השתתף בפעילות קרבית. יותר מאוחר הסתבך עם הצבא ושוחרר שחרור מוקדם. באותן שנים כבר היה מבאי בית הקפה "טעמון" בירושלים, והתקבל בזרועות פתוחות לבוהמה הירושלמית. הוא יצא לאנגליה, כדי להשתלב בעסקי המשפחה, אך נטש אותם והתקרב לחבורת האמנים הישראליים שישבו בלונדון בראשית שנות השישים, בהם עמוס קינן, שמעון צבר, מנשה קדישמן ואחרים. על פי סיפוריו התקרב גם לפילוסוף האנגלי הנודע ברטרנד ראסל.

בשנת 1961 שב לירושלים ופתח לזמן קצר חנות ספרים, ממול לקפה "טעמון". הניסיון נכשל, והחנות נסגרה. הוא ניהל חיי בוהמה פרועים, וקנה לו שם של יוזם קטטות. בין השאר התגרה בחברי הכנסת, בבניין הסמוך, שבו שכנה באותה עת, והסתבך לא פעם עם משמר הכנסת. ביכורי כתיבתו, בעיקר שירים, לא צלחו, והוא לא פרץ אל ציבור הקוראים בארץ.

עומר אימץ לעצמו את גינוני משוררי דור הביט האמריקאי. הוא כתב את יצירותיו ברוח יצירותיהם, תרגם את ספריהם, והיה אפיגון נלהב של בשורת סופרי הביט בישראל. ספרו הפורנוגרפי והמתגרה "בדרך" (1966), שכתב בעקבות הספר "בדרכים", של ג'ק קרואק, גרם לשערורייה רבתי בעולם המו"לות והמוסר בישראל. הוא הוציא את ספרו בניגוד להחלטת הצנזורה ובעקבות זאת הורה פרקליט המדינה צבי בר ניב על העמדתו לדין[1], והוא נדון למאסר על תנאי ולקנס. העניין הגיע להכרעת בית המשפט העליון[2], שדן בערעורו של עומר על הרשעתו בעבירה של "פרסום תועבה" לפי סעיף 179 לפקודת החוק הפלילי, שחלה אז. על אף שבית המשפט העליון הניח כי מטרתו של עומר הייתה "להשתמש בדברי הניבול בתור אמצעי במלחמתו נגד תופעות חברתיות הנראות שליליות בעיניו... כדי לזעזע ולהדהים את הקורא, שיתעורר מתרדמתו", קבע בית המשפט כי אין להשתמש לכך בכל האמצעים, וכי פרסום חומר תועבה אינו חדל מלהיות כזה אף אם המניע לכך היה כשר. פסיקה זו נחשבת כיום למיושנת, ויש להניח כי פרסום ספרו של עומר כיום היה זוכה להגנת בית המשפט, אם העניין היה מגיע להגשת כתב אישום. השופט אלפרד ויתקון, שעמד בראש הוועדה לבדיקת סעיפי חוק איסור לשון הרע בשנת 1968, התייחס לפסק הדין נגד עומר וטען שיש לעדכן את החוקים על מנת להגן על חופש הביטוי באמנות, בספרות ובמדע.[3]

בשנת 1967 התגייס עומר לחטיבה הירושלמית, הצבא סלח לו על הנפקדות וההשתמטות שלו, והוא הצטיין כחובש קרבי בפריצה לעיר העתיקה דרך השער החדש. מיד לאחר תום המלחמה הצטרף לחוגי תנועת "מצפן", והיה בין ראשוני הקוראים לנסיגה מיידית מהשטחים. הוא הסתבך בנישואים לא מוצלחים ובגירושים קשים, ושנים רבות גידל לבדו את בתו הראשונה (מאוחר יותר נישא בשנית ונולדו לו שני ילדים נוספים). באותה תקופה התקרב לסופרי ירושלים ומשורריה, כמו יהודה עמיחי, פנחס שדה, אריה זקס, אהרון שבתאי ואחרים.

עומר היה מבקר ספרותי חריף ונשכני במיוחד. במשך שבע שנים ערך את הטור הספרותי "נמר של נייר", בשבועון "העולם הזה". הוא חולל לא מעט שערוריות ספרותיות, הן כסופר והן כמבקר. הוא פגע בכוונת מכוון במבוקריו, ועורר עליו טינה ושנאה של רבים. יחד עם זאת, היה מדורו "נמר של נייר" אולי החריף והאמיץ שבכלי הביטוי והביקורת באותה תקופה ותרם תרומה מכרעת לריענון שורות ושחיטת פרות קדושות. במקביל היה עומר פטרונם של מחברים, צעירים וותיקים כאחד, שנדמו בעיניו יוצאי דופן או אנטי-ממסדיים דוגמת מרדכי אבי-שאול, מידד שיף, עמוס אריכא, יגאל גלאי, רינו צרור, אריה קרישק, יצחק בר-יוסף ורבים אחרים.

עומר התגורר בירושלים רוב חייו, וכן בקיבוץ שמיר. בשנת 1984, לאחר סדרה של התקפי לב נפטר דן עומר בירושלים, לאחר שסירב לעבור ניתוח מעקפים. ארכיונו נמסר על ידי משפחתו ל"היברו יוניון קולג'", שם הוא נשמר כיחידת ארכיון עצמאית, בחדר על שמו.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שתיקה, דיג'סט הבית השלישי, עורכים דן עומר ושמעון צבר, תשכ"ח 1968.
  • שירים חזותיים, אנתולוגיה, הביא לדפוס דן עומר, ירושלים תשל"ג 1973.
  • פואמות דוקומנטריות, 1965-1967, ירושלים 1967.
  • ‫עשרים ושניים מלחמשירים, (מלחמה שירים), ירושלים תשכ"ח 1968.
  • אודה לשאול, שלוש פואימות דוקומנטריות, עם הקדמה מאת פנחס שדה, תל אביב 1980.
  • ‫אלוהים בג'ינס, ושירים אחרים, 1962-1965, ירושלים 1966.
  • בדרך, ירושלים 1966.
  • בוקר טוב מהפכה, קשיים ביצירת גיבורים לאומיים, 2 נובלות, ביתן תל אביב 1975.
  • בעקבות עמוד האש, ירושלים 1981.
  • דניאל איש חמודות, תל אביב תשמ"א 1981.
  • ‫לילה ארוך, רישומים - רנה אולשבר, ירושלים 1963.

מאמריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "ילדי החול": מיתולוגיה תל אביבית. מאזנים, כרך נ"ד, גל' 1/2 (תשמ"ד), עמ' 38-43.

תרגומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יועמד לדין, מעריב, 28 בנובמבר 1966
  2. ^ ע"פ 495/69 דן עומר נ. מדינת ישראל, פ"ד כד (1) 408
    יוסף צוריאלביהמ"ש העליון: ספרו של עומר עיסוק מגעיל ממש בענייני מין, מעריב, 14 באפריל 1970
  3. ^ נושא זה מוזכר בספר Charting the Future of Translation History, Edited by Georges L. Bastin and Paul F. Bandia https://www.ruor.uottawa.ca/bitstream/10393/12950/1/Charting_the_future_of_translation_history.pdf