דנגון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ציור של דנגון

דנגוןקוריאנית: 단군; הנג'ה: 檀君) נודע גם כדנגון גוג'וסון. דנגון היה מייסדה האגדי ומלכה של גוג'וסון, הממלכה הקוריאנית הראשונה, אשר התקיימה סביב ליאונינג של ימינו, מנצ'וריה וחלקו הצפוני של חצי האי הקוריאני. נאמר עליו שהוא "נכד השמים"[1] ו"בן דוב"[2] ושהקים את הממלכה בשנת 2333 לפני הספירה. הגרסה המוקדמת המתעודת ביותר של אגדת דנגון מופיעה בסאמגוק יוסה מהמאה ה -13. הספר מצטט את הווי תולדות קוריאה וסיפורי עם נוספים. כיום, ישנן לערך כ-17 קבוצות דת וכתות המתמקדות בפולחן לדנגון.

הקוריאנים מתייחסים ליום בו דנגון ייסד את גוג'וסאון, השושלת הראשונה של קוריאה, כחג לאומי ואותו מכנים: גאצ'ונג'ול (開 天 節). המועד נחגג ב-3 באוקטובר. ביום זה גם נוהגים זוגות רבים להתחתן. הגאצ'ינג'ול הוא יום להנצחת ייסוד גוג'וסון על ידי דנגון, אך 3 באוקטובר אינו למעשה התאריך בו נוסדה ממלכת גוג'וסון.

תיעוד מיתי ופרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אונגנייאו

אגדת מוצאו של דנגון מתחילה בסבו חוואנין (קוריאנית: 환인; הנג'ה: 桓 因), "אדון השמים". לחוונין היה בן, הוואונג (קוריאנית: 환웅; הנג'ה: 桓 雄), שכמה לחיות על האדמה בין העמקים וההרים. חוואנין איפשר להוואונג ול -3,000 נוספים לרדת אל הר פאקטו, שם הקים חוואונג את סינסי (קוריאנית: 신시; האנג'ה: 神 市, "עיר האל"), יחד עם שרי העננים, הגשם והרוח, הוא הנהיג חוקים וקודים מוסריים ולימד את בני האדם אומנויות שונות, רפואה וחקלאות[3]. האגדה סוקרת את התפתחות הדיקור והמוקסה[4].

על פי האגדה, נמר והדוב (אונגנייאו) גרו יחד במערה והתפללו לאלוהים הוואונג שיהפוך אותם לאנושיים. הוואונג שמע את תפילותיהם ונתן להם 20 שיני שום, צרור סחלבים והורה להם להישאר מחוץ לאור השמש ולאכול רק את האוכל הזה במשך 100 יום. בגלל הרעב, הנמר עזב את המערה לאחר כ -20 יום, אך הדוב נשאר בפנים. לאחר 21 יום הוא נהפך לאישה.

אונגנייאו הייתה אסירת תודה והקריבה מנחות להוואונג. היעדר בעלה (הנמר) הביא אותה לדיכאון, והיא החלה להתפלל מתחת לעץ שדר קדוש (בקוריאנית: 신단수; הנג'ה: 神 檀 樹) כדי להתברך בילד. הוואונג שמע את תפילותיה ונרגש עמוקות. הוא לקח את אונגנייאו לאשתו וזמן קצר לאחר מכן היא ילדה בן, דנגון, שימשיך וייסד את האומה הקוריאנית[5].

דנגון עלה לכס המלוכה, בנה את העיר אסאדל המוקפת חומה הממוקמת ליד פיונגיאנג וכינה את הממלכה ג'וסון - המכונה היום "גוג'וסון" - כלומר, "ג'וסון העתיקה", כדי לא להתבלבל עם ממלכת ג'וסון אחרת שהוקמה הרבה יותר מאוחר. לאחר מכן העביר את בירתו לאסאדל בהר פיאק או בהר גונגול[6]

סיפורו של דנגון שיקף את תודעתם של תושבי ג'וסון (גוג'וסון) באותה תקופה כדי לבסס את הלגיטימיות של מלכות גוג'וסון וכבוד המדינה. מלך ג'וסון היה מקיים טקס לאל אבותיו, האל השמימי מדי שנה. עד מהרה, המיתוס של דנגון היה האידאולוגיה הפוליטית של תקופת גוג'וסון[7].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דנגון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Melton, J. Gordon (2014). Faiths Across Time: 5,000 Years of Religious History. 1. ABC-Clio. pp. [1]. ISBN 978-1610690263.
  2. ^ Kang, Chae-ŏn (2006). The Land of Scholars: Two Thousand Years of Korean Confucianism. Homa & Sekey. pp. [2]. ISBN 1931907374. 한국 브리태니커 온라인 ‘단군’ Encyclopædia Britannica online Korea ‘단군 Dangun’
  3. ^ The Story of Dan-gun Archived 2011-09-03 at the Wayback Machine
  4. ^ Needham, J; Lu GD (2002). Celestial lancets: a history and rationale of acupuncture and moxa. Routledge. pp. 262. ISBN 0-7007-1458-8.
  5. ^ udor, Daniel (2013). Korea: The Impossible Country: The Impossible Country. Tuttle Publishing. pp. [3]. ISBN 978-1462910229.
  6. ^ ichmond, Simon; Yu-Mei Balasingamchow (2010). Lonely Planet Korea. Lonely Planet. p. 25. ISBN 978-1742203560.
  7. ^ Hong, Sung-wook (2008). Naming God in Korea: The Case of Protestant Christianity. OCMS. p. 56. ISBN 978-1870345668.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]