דניאל בלטמן
 | |
| לידה |
31 בינואר 1953 (בן 71) תל אביב-יפו, ישראל  |
|---|---|
| ענף מדעי | היסטוריה |
| מקום מגורים |
 ישראל |
| מקום לימודים |
האוניברסיטה העברית בירושלים |
| מנחה לדוקטורט |
ישראל גוטמן |
| מוסדות | |
| תרומות עיקריות | |
| חקר השואה, חקר יהדות פולין | |
  | |
דניאל בלטמן (נולד ב-31 בינואר 1953) הוא היסטוריון ישראלי, מלמד בחוג להיסטוריה של עם ישראל ומשמש ראש המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בלטמן נולד בתל אביב. סיים את התואר ראשון בהיסטוריה וחינוך באוניברסיטה העברית בשנת 1982. ואת התואר השני בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו בשנת 1988.
עבד כמורה בתיכון דנציגר בקריית שמונה בשנים 1981–1992, אחר כך כתב את הדוקטורט במכון ליהדות זמננו בהנחיית ישראל גוטמן, ומאז 1997 משמש מרצה באוניברסיטה העברית. בשנת 2009 הפך לפרופסור חבר במכון ליהדות זמננו.
היה פרופסור אורח במחלקה להיסטוריה של המכון למדע המדינה פריז, בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה בפריז, באוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון, ובאוניברסיטה היגלונית בקרקוב.
תחום התמחותו של פרופ' בלטמן הוא תולדות יהודי מזרח אירופה במאה ה-20; תנועת הפועלים היהודית בפולין; יהודי פולין בתקופת השואה ואחריה; מחנות הריכוז הנאצים; היסטוריוגרפיה של השואה והג'נוסייד.
בשנת 2018 מונה להיסטוריון הראשי של מוזיאון גטו ורשה, שנמצא בהקמה וצפוי להיפתח ב-2023, במלאת 80 שנה למרד גטו ורשה[1].
לאחר אישור החוק הפולני המגביל תביעות להשבת רכוש שבעליו נושלו ממנו בשנות הכיבוש הגרמני במלחמה, והולאם לאחריה על ידי השלטון הקומוניסטי, יתיישנו לאחר 30 שנה מיום תחילת הטיפול בהן[2], כתב מאמר דעה בו טען כי החוק סביר והוא בא להילחם בשחיתות ובמעורבות של גורמים שניצלו את ההליך לטובתם כדי להשתלט על רכוש וכדי לפנות מביתם דיירים קשיי יום ברחבי פולין, שגרים ברכוש זה. בנוסף השווה את החוק למצב בישראל. הוא הסביר כי הרכוש הולאם על ידי השלטון הקומוניסטי בסוף שנות ה-40. ודירות אלה ניתנו לפולנים שנזקקו להן, במדינה שהייתה הרוסה לאחר שנות המלחמה; ממש כמו שקיבלו מאות אלפי יהודים, עולים חדשים, זכות להיכנס לדירות של פלסטינים שגורשו בנכבה. עם השנים איפשרה פולין לאנשים שחיו בדירות האלה לרכוש אותן, ממש כמו שדיירי הדיור הציבורי בישראל יכלו ברבות השנים לרכוש את דירתם מהמדינה, אבל לא לצאצאי הפליטים הפלסטינים[3].
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בלטמן הוא תושב ירושלים, ואב לשניים.
ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- למען חירותנו וחירותכם: הבונד בפולין 1939-1949, ירושלים: יד ושם, 1996.
- צעדות המוות : 1944-1945, ירושלים: יד ושם, 2010.
- (עורך), גטו ורשה - סיפור עיתונאי: מבחר מעיתונות המחתרת, 1940-1943, יד ושם, 2002.
- (עורך), היסטוריה מתנגשת וקיום משותף: פרספקטיבות חדשות על המפגש היהודי-פולני, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2014.
- Le marches de la mort. La dernière étape du génocide nazi, été 1944 – printemps 1945, Paris: Fayard, 2009, 594 pp.
- The Death Marches. The Final Phase of Nazi Genocide, Cambridge Mass. and London: Harvard University Press, 2011, 561 pp. (English version # 1
הספר "צעדות המוות"[עריכת קוד מקור | עריכה]
השאלה המרכזית שדניאל בלטמן שואל היא - מה היתה מהותן של צעדות המוות של סוף המלחמה? האם הן היו שלב חדש בהשמדה שביצע המשטר הנאצי כלפי היהודים ואוכלוסיות מטרה אחרות, משניות? האם הן היו המשך של מדיניות ההשמדה שהחלה עם הפלישה לברית המועצות, או שהיו תוצר של פשרה עם צרכי הייצור הצבאי, שחייבו השארת עובדים בחיים?
בלטמן סוקר את מחנות הריכוז מתחילתם ומפרט את זהות מפקדיהם, תולדות חייהם, רקעיהם והמוטיבציות שלהם בחייהם וכמפקדי מחנות. הוא עומד על האופן שבו הוקמו ועוצבו המחנות בהתייחס למטרותיהם: בתחילה היו המטרות ריכוז החריגים בחברה, אויבים פוליטיים, יהודים, נכים וחולים. מכיוון שזו היתה מטרתם הראשונית של המחנות, זה היה היעד שלקראתו כיוונו מפקדיהם מטעם רשויות המדינה הנאצית, בעיקר האס-אס, ולכן כמעט לא הקפידו על בריאות האסירים ותנאי חייהם.
שיעורי התמותה במחנות היו גבוהים להחריד גם כשהתווספו למטרות אלה מטרות כלכליות - שימוש באסירים בתור עובדי כפיה בתעשיות הנשק והתחמושת. גם כשהיה צורך באסירים לשם עבודה, עדיין היו שיעורי התמותה גבוהים, במשך כל שנות המלחמה. כשהתמעטו האסירים שנלקחו כשבויי מלחמה בחזית המזרחית, החלה הכנסת אסירים יהודים במקומם, אבל עקב שיעורי התמותה נוצר מחסור בכוח אדם, עד כדי כך שעל רשויות המדינה, בעיקר המשרד הראשי למשק ומנהל של האס אס, הוטל לגייס עובדים לתעשייה גם מקרב הגרמנים עצמם.
הנאצים השמידו את העבדים היהודים, עובדי כפיה ממדינות כבושות שלא היו יהודים, וכן נכים, בעלי מוגבלות, הומוסקסואלים, פולנים, סובייטים, צוענים, עדי יהוה ואפילו אסירים שהיו אזרחי מדינות ממערב אירופה כגון צרפת [4] ומאיטליה, בעלת הברית לשעבר של גרמניה. הגרמנים השמידו את עובדי הכפייה כחלק ממדיניות ההשמדה באמצעות עבודה, כלומר העבדתם עד מוות מתוך מחשבה שתמיד יהיה אפשר להחליפם בעבדים מקרב המאגר הבלתי נגמר של שבויים. במחנות הריכוז, אם אדם עבד היטב, לא היתה חובה שימות. לעומת זאת, טוען בלטמן, צעדות המוות של סוף 1944 ותחילת 1945 היוו שלב חדש בהשמדה. [5]
ההשמדה והניצול הכלכלי היו שלובים זה בזה. היו מחנות ששמו דגש על ניצול כלכלי, למשל דורה-מיטלבאו ותעשיית הטילים התת-קרקעית שלו, אושוויץ ותעשיות הגומי והכימיקלים שלו, ומאוטהאוזן ומחצבותיו. לעומתם היו מחנות שבהדרגה הפכו למרכזי המתה מסיבית ברעב, קור ומחלות, עקב השילוב בין תנאי המחסור לבין ההזנחה המכוונת בידי הנאצים.
בשלב האחרון של המלחמה, הפיקוד והשליטה היו מעורערים, ולכן הרבה מהשליטה ניתנה למפקדים בשטח. לכן הרבה מההחלטות שלהם התקבלו ביוזמה עצמאית, והרבה מהן היו בגישה רצחנית, עקב התערערות המצב בחזית והתקרבות הסובייטים ממזרח. לעתים המפקדים הבכירים הורו לפנות את האסירים, אבל מפקדי המחנות או המפקדים בשטח רצחו אותם. [6] היו שומרים שקיבלו הוראות לרצוח את האסירים בדרך, והיו שומרים שהרגיעו את האסירים ואמרו להם שלא יאונה להם רע. [7] לפעמים המוות ההמוני מרעב וקור קרה כי השומרים לא ידעו לאן ללכת כי הצבא האדום היה קרוב וחסם את נתיבי הנסיגה. [8] לפעמים התכנון השתבש בגלל צרכים צבאיים, למשל רכבת שהובטחה לפינוי האסירים מנקודת יעד שאליה הלכו ברגל, לא הגיעה והיה עליהם להמשיך ברגל. [9] האוכל נגמר, המצעד התמשך בלי יעד ותאריך סיום והצועדים רעבו למוות. [10] כל תקלה כזו, האסירים פירשו כהשמדה מכוונת. מה גם שלעתים, גם לאחר שהאסירים הגיעו ליעדם, בדרך כלל מחנה ריכוז אחר, הם נורו בהמוניהם, תשושים וחסרי יכולת להתנגד או לברוח. [11]
האווירה של הפחד של אנשי האס-אס כשהצבא האדום מתקרב עולה מתיאורי הפקודות של האס אס וההכנות של שומרי המחנות לפינוי האסירים במקרה של התקרבות הצבא האדום. [12] הגרמנים ירו בחלק מאסירי מחנות הריכוז בצעדות המוות, ובחלק לא ירו, והצעידו אותם מערבה, בהנחה שמי שישרוד יוכיח בכך כשירות ויושאר לעבוד. בקובנה, למשל, פינו אסירים לגרמניה והיה צריך לשמרם בחיים כדי שיעבדו. לכן לא היה שם רצח המוני למרות שהגרמנים גילו אסירים שהתחבאו באופן המוני. מאידך, היו מאות אסירי כלא שבמקום להעביר אותם למחנות ריכוז או להוציא אותם בצעדות פינוי למערב, ירו בהם. [13]
צעדות מוות היו בכל מזרח אירופה, וגם בבלקן. יהודים פונו מיוגוסלביה להונגריה בצעדת מוות עם שומרים הונגרים, גרמנים ואחרים, ורבים נורו.
בלטמן מציין שאזרחים גרמנים השתתפו ברצח יהודים כשאלה נתפסו אחרי שברחו מצעדות המוות. [14]
ממדי הרצח בעת פינוי אסירים ממחנות במערב אירופה, למשל מחנה הריכוז נאצוויילר-שטרוטהוף בצרפת, לא הגיעו לממדים שבמזרח אירופה. באחד המקרים, כשאסירים מפונים חלו ונחלשו, ראש עיר גרמני גייס עבורם עזרה המונית ותושבים גרמניים מקומיים סיפקו להם אוכל ושתייה. כתוצאה מהפינוי במערב אירופה, מתו הרבה פחות אסירים מאשר במזרח אירופה. ועדיין, גם במערב אירופה היו מקרים של רצח עשרות אסירים בידי גרמנים, בהם גם אזרחים ומילואימניקים מבוגרים. בלטמן מסביר את ההבדל בכך שבמערב אירופה, העדיפות ניתנה לשיקול הכלכלי, לצורך בשימור כח אדם של פועלים, בעוד שבמזרח ניתנה עדיפות לשיקול האתני, לרצון להיפטר מיהודים, רוסים ופולנים. [15]
ההוראות שקיבלו חיילים היו לא להרוג אסירים, אלא אם כן הם מנסים לברוח. אבל אם אסיר היה חלש מכדי ללכת, אפשר היה להגדירו כמנסה לברוח מהמשך הצעדה או מהפינוי אל הצעדה, וכך - להגדירו כבן מוות. [16] בשנתה האחרונה של המלחמה, הכוחות הנסוגים, המופצצים, המורעבים, החולים וחסרי הסיכוי של גרמניה - לא רק אנשי אס אס צעירים אלא גם אנשי ורמאכט מבוגרים - ראו את חבריהם נהרגים לידם בהמוניהם, ולא ראו אויב, שכן זה ירה מרחוק, אלא רק את השבויים שבידם ואת אסירי המחנות המורעבים. עם ההתבהמות שעברו החיילים, לא נותר להם על מי לפרוק את היאוש ואת חמת הזעם, מלבד האסירים חסרי המגן שבידם. בנוסף, בהדרגה הם קיבלו סמכות להרוג, ומשהסכר נפרץ, בימי דמדומים אלה של המשטר הנאצי, סמכותו של כל חייל להרוג אסירים, והרשות שניתנה בידו, הפכו לבלתי מוגבלות. [17] לפעמים היתה הוראה להרוג את האסירים שהיוו סיכון בטחוני והיה חשש שיצטרפו לצבא האדום אם ישארו בשטח. המרחק בין ההוראה הזו לבין התרת דמם של אסירים אחרים היה קטן. לפעמים, דווקא בקרב חולים שאי אפשר היה לפנות, מפקדים נטו לא לבצע רצח המוני. [18]
הימלר הפר את הוראת היטלר לרצח כל אסירי המחנות, [19] מה מעיד על כך שהרצח במהלך צעדות המוות לא היה שלב חדש בהשמדה, ומחזק את הטענה שבתקופה הכאוטית הזו של שלהי המלחמה והנסיגה המבוהלת, כל אחד ממנהיגי הנאצים, בכל דרג, פעל כדי להציל את עצמו, לעתים באופן שסתר פעולה אחרת. מנהיג אחד רצח אסירים שהוא היה מפקד עליהם, כדי להציל את עצמו על ידי בריחה מהירה יותר מהחזית, ואחר ניסה להצילם כדי להשתמש בהם כקלף מיקוח, כמו שעשה הימלר, או כדי שיעידו לטובתו עם השחרור, כמו שעשה קורט בכר.
כשהאסירים הגיעו למחנות במערב, למשל ברגן-בלזן, מצב החזית גרם לחסימת ערוצי האספקה ובגלל היעדר מזון החלה תמותה המונית, שאותה בלטמן מחשיב כהשמדה מתוכננת, אם כי הוא לא תומך את הטענה שלו בראיות, והראיות שהוא מביא סותרות את הטענה ומחזקות את הסברה שהמוות היה תוצאת חוסר הסדר וחוסר האספקה בחודשים האחרונים של המלחמה. [20]
הימלר הורה על פינוי בוכנוואלד כדי לשמור אסירים יהודים בחיים כקלפי מיקוח, בניגוד לאידאולוגיה הנאצית, בניגוד להוראות היטלר לגבי אדמה חרוכה ובניגוד לצורך המבצעי לא להשאיר חיילים פוטנציאליים לבעלות הברית, וזאת כדי שיהיו לו קלפי מיקוח מול בעלות הברית. אבל במהלך צעדת המוות אנשי אס אס רצחו רבים מהם. לא רק אס אס רצחו אלא גם היטלריוגנד ואזרחים רגילים. [21]
שליש מהאסירים מתו. הם נרצחו בירי בצעדת מוות. הם קפאו לצדי הדרכים. הם הגיעו למחנות על הדרך ושם גוועו מרעב למרות שהביאו להם אוכל, כי האוכל לא היה מספיק. השילוב של רצחנות אקראית ושל אנרכיה והעדר משאבים כשלקראת סוף המלחמה התמוטט הסדר הגרמני ואזלו המשאבים, הרכבות הזמינות והאוכל, הביא להרג ולמוות ההמוניים. [22] שומרים ירו באסירים כדי שאלה לא יזהו אותם ויסגירו אותם לאחר המלחמה. [23]
אקראיות טהורה קבעה אם שומר יירה באסיר או יברח ויותיר אותו בחיים. אבל המלחמה המתמשכת כבר היתה בשלב שבו היו תוצאות קטלניות במיוחד לשילוב בין החינוך האנטישמי והלאומני הגרמני, הרצחנות המצטברת, תנאי החורף הקשה, הרעב המתמשך והעובדה שבגלל התנאים, ממילא נראו האסירים תת-אדם ועל סף מוות בגלל רזון, חולשה, מחלה, שלשול ולכלוך. כל זה הביא לכך שהריגתם של האסירים - לא רק יהודים אלא גם פולנים, רוסים, צ'כים, צרפתים ובני לאומים אחרים [24] - לא הורגשה בעיני הרוצחים כחציית גבול.
בשלבים אחרונים אלה של המלחמה, הגרמנים הרגו יהודים בין יתר הקורבנות, אבל העובדה שהיהודים סבלו עוד קודם מתנאים קשים, גרמה לכך שמצבם בשלב זה של המלחמה היה בדרך כלל גרוע יותר ממצבם של אסירים אחרים. חולשה פיזית ומראה שלדי הפכו לפרמטר שקבע אם הגרמנים יוציאו להורג את האדם. היהודים מראש כבר היו במצב קשה יותר. לכן, ובהתאם לכך, הם נרצחו בפרופורציות גדולות יותר מאשר לא יהודים - לאו דווקא בגלל אנטישמיות, כמו בגלל מצבם הפיזי החלש באופן יוצא דופן לקראת סוף המלחמה, גם בקריטריונים של מחנות הריכוז. [25]
"באווירת ההתפרקות ששררה בצפון מרכז גרמניה באמצע אפריל 1945, כאשר כוחות צבא נסוגים, אלפי עובדי כפייה נעים ונדים ללא השגחה, והפצצות בלתי פוסקות של בעלות הברית שזרעו הרס ואימה, נתפסו אסירי מחנות ריכוז נמלטים ומשוטטים חסרי השגחה כאיום מוחשי שקיומו הופנם עמוקות בתודעת אזרחים רבים. את גורמי הביטחון המזוהים עם המשטר הקורס כלל לא היה צריך לשכנע כי מדובר באויבים מסוכנים שיש לחסלם. ... לא מעט אזרחים מן השורה הפנימו לאחר 12 שנים של אינדוקטרינציה פוליטית את נקודת המבט הזאת". [26]
בלטמן סוקר מע' 347 ואילך את הדינמיקה החברתית לאורך שנות המלחמה, שהביאה להקצנה מצטברת, אם להשתמש במונח של איאן קרשו ואחרים בהקשר אחר, הקצנה ביחסה של החברה הגרמנית כלפי שאלת המלחמה הטוטלית, מה שאפשר את הרצח ההמוני גם על ידי שדרות העם. המלחמה הטוטלית, הגיוס הטוטלי, ההפצצות, החורבן, תחושת האימה והמצור, הביאו להתמעטות הסובלנות ולהתגברות העוינות כלפי כל גורם זר (כפי שמצאו במחקריהם אנתוני ביוור, איאן קרשו, מקס הייסטינגס, ורוג'ר מורהאוז) ולרצח שבויי מלחמה ועובדי כפייה מכל לאום באירופה, [27] גרמנים שנחשבו אויבי המשטר, כגון קומוניסטים ועדי יהוה, ואפילו חיילים בריטים ואמריקאים. [28] ההחלטה אם ואיך לחסל צועדים בצעדות מוות היתה במקרים רבים של המפקד בשטח ולעתים אף של השומר הישיר של הצועדים או אזרחים בסביבה, [29] כי לעתים מפקדים פחדו להיתפס כקשורים לרצח, כדי לא לעמוד לדין לאחר המלחמה.
לפעמים המוות ההמוני נגרם כתוצאה מהסלמה לא מתוכננת: תוכנן מסלול פינוי והוקצו רכבות, אבל המסילה או הרכבת הופצצו ובימים שחיכו לתיקון או להקצאת רכבת, אזל האוכל והחלה תמותה המונית. לעתים הצעדה או הרכבת הגיעו ליישוב מסוים ונאלצו לעצור עקב היעדר דלק לרכבת, הריסת גשר או התקרבות צבאות בעלות הברית באופן שחייב להמתין כדי לדעת לאן לשנות את כיוון הצעדה. בנסיבות האלה, חלק מהאסירים המורעבים חיפשו מזון בתוך היישוב. הדבר גרם לתחושת איום בקרב תושבי היישוב, ואלה הפצירו בשומרים לחסל את אסירים, או ששומרי הצעדה ניצלו את המצב ותחושת האיום הסובייקטיבי והורו - לכוחות צבא, משטרה, אס אס או אף אזרחים מקומיים - על חיסול האסירים גם אם אלה לא היוו איום, שכן היו מזי רעב, תשושים ובקושי הלכו.
לעתים נרצחו האסירים גם במצב זה, כי ניכר היה מגסיסתם שלא יעמדו בתלאות המשך המסלול, וגם מכיוון שהדה-הומניזציה שלהם התאפשרה בקלות רבה יותר נוכח מראם המסוגף. לעתים שומרים הרגו את האסירים הנחשלים כי פחדו שאלה יעכבו אותם וכך הסובייטים יתפסו אותם. [30] היו סיבות רבות לרצח המוני של אסירים. [31] לעתים השומרים חששו שהאסירים החולים בטיפוס או במחלות מדבקות אחרות ידביקו את כל האסירים ואף שומרים. לעתים לא היה מספיק כח אדם לפינוי, ולכן היה צריך לדלל את מספר הצועדים. לעתים לא היה מספיק מקום במחנה שאליו אמורה היתה הצעדה להגיע ולכן נוצר צורך בצמצום מספר האסירים. לעתים היו האסירים כה חלשים, שגם אם היו מגיעים ליעדם, מחנה העבודה, לא היתה בהם תועלת. [32]
הפרק העשירי, אחד מפרקי אחרית הדבר, עוסק בגורלם של הרוצחים. במזרח גרמניה מעטים בלבד הוצאו להורג. במערב גרמניה איש מהם לא נענש בעונש חמור, מעבר לכמה שנות מאסר. סמלי הוא גורלו של המפקד שציווה על הטבח בגרדלגן: הוא שינה את זהותו וחי כאזרח חופשי, כבעל מקצוע מכובד - שוטר - במערב גרמניה, והלך לעולמו בשלווה בגיל זקנה.
פרק 11, על הרוצחים בצעדות המוות ובמחנות, מספק עוד דוגמאות לכך שאנשים רגילים, לא נאצים מושבעים, היו רוצחים בדם קר. בלטמן מכתיר את הפרק הזה בכותרת "אנשים רגילים במצבים בלתי רגילים", ככותרת ספרו של כריסטופר בראונינג, מחבר הספר על יחידת המילואים הרוצחת 101 של משטרת הסדר. המסקנה קודרת, אך נתמכת בעובדות, כמו גם במחקריהם של סטנלי מילגרם, פיליפ זימברדו, סולומון אש, מוצפר שריף (Muzafer Sherif) ואחרים.
פרסים, מלגות והוקרה (רשימה חלקית)[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרס יד ושם למחקר פורץ דרך בתולדות השואה ע"ש משפחת שוורצבאום
- פרס ע"ש שמואל זיגלבוים בחקר תולדות תנועת הפועלים היהודית בפולין
- פרס הזיכרון ע"ש משה בוכמן
- ברשימת המועמדים הסופיים לפרס הלאומי לספרים יהודיים - 2010
- עמית מחקר יד ושם
- מלגת עמית מחקר ע"ש בן-גוריון, ההסתדרות הכללית
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רשימת הפרסומים של דניאל בלטמן, בקטלוג הספרייה הלאומית
- מאמרי דניאל בלטמן, באתר "הארץ"
- עמוס גולדברג, רז סגל, אלון קונפינו, דניאל בלטמן מציע הקשר רחב לג'נוסיייד הנאצי. ראוי שנקשיב לו, באתר "שיחה מקומית", 31 בדצמבר 2018
איילת שני, "כשאומרים פשיזם, אנשים חושבים על חיילים ברחובות. לא. זה לא ייראה ככה", באתר הארץ, 1 בפברואר 2023
דניאל בלטמן (1953-), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ עופר אדרת, מוזיאון שואה ראשון בפולין יציג גם את הנרטיב המקומי, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2018
- ^ דבר, אושר החוק הפולני המגביל תביעות רכוש, ישראל החזירה את השגריר מפולין, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 14 באוגוסט 2021
- ^ דניאל בלטמן, זכותה של פולין לעסוק בשואה בדרכה, באתר הארץ, 19 באוגוסט 2021
- ^ צעדות המוות, ע', 74
- ^ צעדות המוות, ע' 75
- ^ צעדות המוות, ע' 124
- ^ צעדות המוות, ע' 127
- ^ צעדות המוות, ע' 129
- ^ צעדות המוות, ע' 135
- ^ צעדות המוות, ע' 129
- ^ צעדות המוות, ע' 139-138
- ^ צעדות המוות, ע' 85
- ^ צעדות המוות, ע' 91-90, 94
- ^ צעדות המוות, ע' 101-100
- ^ צעדות המוות, ע' 110-107
- ^ צעדות המוות, ע' 537
- ^ צעדות המוות, ע' 141
- ^ צעדות המוות, ע' 152, 149
- ^ צעדות המוות, ע' 198
- ^ צעדות המוות, ע' 196
- ^ צעדות המוות, ע' 209-207
- ^ צעדות המוות, ע' 219
- ^ צעדות המוות, ע' 244, 248
- ^ צעדות המוות, ע' 277
- ^ צעדות המוות, ע' 279
- ^ צעדות המוות, ע' 379
- ^ צעדות המוות, ע' 372
- ^ צעדות המוות, ע' 369
- ^ צעדות המוות, ע' 410
- ^ צעדות המוות, ע' 159
- ^ צעדות המוות, ע' 329-309
- ^ צעדות המוות, ע' 331