דניאל סימן
 | |
| לידה |
1961 (בן 63 בערך)  |
|---|---|
| מדינה |
ישראל |
| השכלה |
מכללת האנטר |
  | |
דניאל (דני) סימן (נולד ב-29 בינואר 1961) היה ראש לשכת העיתונות הממשלתית במשרד ראש הממשלה.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד בבסיס חיל האוויר האמריקני בפרנקפורט, גרמניה. בשנת 1971 עלה עם הוריו לישראל והם התיישבו באשקלון. אחרי שרותו הצבאי בצנחנים נסע ללמוד במכללת האנטר בניו יורק ועבד בתחום ההסברה בקונסוליה הישראלית בניו יורק. בשנת 1990 נקרא לעבוד בתחום ההסברה בלשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ). לאחר שרות קצר ביחידת דובר צה"ל שב ללשכת העיתונות הממשלתית, מונה למנהלה בתקופת ממשלתו של אהוד ברק בדצמבר 2000.
סימן הוביל מהלך לשלילת תעודות עיתונאי מזרים ובמיוחד פלסטינים המועסקים ברשתות התקשורת הזרות בישראל[1]. סימן נימק את ההחלטה בטעמים ביטחוניים ושיקולי הסברה.
החלטתו של סימן נפסלה על ידי בג"ץ, שחייב את לשכת העיתונות להוציא תעודות מטעמה לעיתונאים פלסטינים מאל-ג'זירה ומרויטרס.[2] בדיון בעניין בבג"ץ קבעה השופטת דליה דורנר כי ”הסירוב הטוטלי להעניק תעודות עיתונאי לפלסטינים תושבי האזור – לרבות כאלה המחזיקים בהיתרי כניסה לישראל ועבודה בה – מלמד כי מלאכת האיזון בין שיקולי הביטוי והמידע ושיקולי הביטחון לא נעשתה כלל, ועל-כל-פנים האיזון שנעשה אינו כדין”[3] בשנת 2003 הוא פעל להחמיר את הקריטריונים להענקת תעודת עיתונאי ולגביית תשלום עבורה, כדי למנוע זילות בתעודה[4]. בשנת 2006 עיכב את הארכת אשרת העבודה של יורג ברמר, כתב "פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג"[5], מהלך שעורר מחאה מצד ממשלת גרמניה. סימן הגיב על התערבות זו באמרו ”בא לי לדפוק אותו רק בגלל זה. איזו מין חוצפה זו שממשלת גרמניה מתערבת בעניינים פנימיים של ישראל? במה שונים העיתונאים מכל עובד זר אחר?”[6]
ב-11 בנובמבר 2008 הודיע סימן על הצטרפותו למפלגת "הליכוד" ועל התמודדותו בפריימריס של התנועה, אך בחר לבסוף שלא להתמודד בשל מגבלות שהוטלו על התמודדותו על ידי נציבות שירות המדינה ושב למלא את תפקיד מנהל לע"מ. בשנת 2010 הוא סיים את תפקידו כמנהל לע"מ ובתחילת 2011 מונה לסמנכ"ל הסברה במשרד ראש הממשלה[7].
באוגוסט 2013 פורסמו ב"הארץ" סטטוסים פוגעניים שנכתבו על ידי סימן בפייסבוק. אחת ההתבטאויות שנגעה ליפן, ובה מתח סימן ביקורת על טקסי הזיכרון לקורבנות פצצות האטום שהוטלו על יפן במלחמת העולם השנייה, זכתה לסיקור נרחב בתקשורת היפנית ולהפצה ברשתות החברתיות במדינה[8], וממשלת יפן ביקשה מישראל הבהרה בעקבותיה. היועץ לביטחון לאומי יעקב עמידרור התקשר לשגריר יפן בישראל, הידאו סאטו, והתנצל באופן רשמי על הדברים. על רקע הפרשה הוקפאה פעילותו כראש יחידת המדיה האינטראקטיבית במערך ההסברה הלאומי.
לאחר מכן שימש סימן כאחד ממנהלי תחנת הרדיו האינטרנטית "Voice of Israel" שפשטה רגל לאחר שנת פעילות אחת[9].
סימן הוא עורך המהדורה האנגלית של אתר מידה.
מתגורר בירושלים. נשוי ואב לארבעה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
דניאל סימן, ברשת החברתית פייסבוק- "הארץ" מתעקשים על הדמיונות שלהם, אתר בשבע, 9 בנובמבר 2003
- ענת באלינט, ראש לשכת העיתונות הממשלתית יועבר מתפקידו, באתר הארץ, 11 בנובמבר 2003
- אריאל כהנא ועפרה לקס, סימנו אותו - בגליון השבוע, באתר ערוץ 7, 20 בנובמבר 2003
- עידו קינן, החיה החדשה הזאת, באתר העין השביעית, 14 באפריל 2010
- ברק רביד, הסברה נוסח האחראי להסברה ברשת במשרד ראש הממשלה: כל העולם על הזין, באתר הארץ, 13 באוגוסט 2013
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ רנית נחום-הלוי, דניאל סימן - ראש לשכת העיתונות הממשלתית יועבר מתפקידו, חדשות מחלקה ראשונה, 11 בנובמבר 2003
- ^ טל רוזנר, בג"ץ מחייב להעניק תעודות עיתונאי לכתבים פלסטינים, באתר ynet, 25 באפריל 2004
- ^ בג"ץ 5627/02 אחמד סייף נ' העיתונות הממשלתית, ניתן ב־25 באפריל 2004
- ^ דיאנה בחור, רוצה תעודת עיתונאי? שלם 200 שקל פלוס אישור ביטחוני, באתר ynet, 3 במרץ 2003
- ^ שחר אילן, כיצד הפך הכתב של העיתון החשוב ביותר בגרמניה לשוהה בלתי חוקי?, באתר הארץ, 14 באוקטובר 2006
- ^ שחר אילן, מנהל לע"מ על הכתב הגרמני: הוא שקרן עלוב, באתר הארץ, 14 באוקטובר 2006
- ^ גילי איזקוביץ, מינוי במחלוקת: דני סימן יכהן כסמנכ"ל הסברה במשרד ראש הממשלה, באתר הארץ, 9 בפברואר 2011
- ^
ברק רביד, פרשת דני סימן: עמידרור התנצל רשמית בפני השגריר היפני, באתר הארץ, 20 באוגוסט 2013 - הכתבות בנושא זכו לאלפי טוקבקים זועמים, חיפוש שמו של סימן ביפנית בגוגל העלה יותר מ–100 אלף תוצאות, ונכתב ערך אודותיו בוויקיפדיה היפנית. שגרירות ישראל בטוקיו דיווחה לאחר מספר ימים כי "הפרשה שוככת לאיטה אולם מוקדם לאמוד את הנזק התדמיתי שנגרם לישראל"
- ^ אלכסנדר כץ, תחנת הרדיו האינטרנטית Voice Of Israel נסגרה; 30 עובדים פוטרו ולא קיבלו שכר, באתר אייס, 8 בספטמבר 2015
