דניס פטאו (דיוניסיוס פטאביוס)
.jpg) | |
| לידה |
21 באוגוסט 1583 אורליאן, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
11 בדצמבר 1652 (בגיל 69) פריז, ממלכת צרפת |
| מדינה |
ממלכת צרפת |
| מקום מגורים |
אורליאן |
| ענף מדעי | תאולוגיה |
| השכלה | |
| תפקיד |
חשמן (1639) |
| תארים |
תואר שני |
| השקפה דתית |
נצרות קתולית |
  | |
דיוניסוס פטאביוס (Dionysius Petavius; 11 באוגוסט 1583 – 21 בדצמבר 1652) היה תאולוג ישועי צרפתי. נולד כדניס פטו (Denis Pétau) באורליאן, קיבל תואר מוסמך בגיל שש עשרה ולימד פילוסופיה בבורז' (1603-1605), הפך לישועי ולמד תאולוגיה בסורבון. לאחר מכן הרצה ברטוריקה במכללות הישועיות בריימס (1609-1612), לה פלאש והקולז' דה קלרמון בפריז (1618), אייש את קתדרת התאולוגיה הדוגמטית שם בשנת 1621 והמשיך לשרת כספרן לאחר פרישתו. ההוצאות שהוא הפיק כללו עבודות של הבישוף סינסיוס מהמאה הרביעית (1612), שלוש אורציות של יוליאנוס האפסיסט (1614) ועבודותיו המלאות של אפיפניוס מקונסטנטיה (1622). הוא תקף את הקלוויניסטים והג'נסניסטים; האחרונים נזעמו על תורתו הדוגמטית (Dogmata theologia, 4 כרכים, 1644–1650), שלא הושלמה במותו. הוא תמך בווידוי תדיר והטהרות. מצא את המסורת הפטריסטית לא חסינה מטעויות, והאמין בהתפתחות הדרגתית של הדוקטרינה.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוא נולד באורליאן, קיבל שם את חינוכו המוקדם ולאחר מכן למד באוניברסיטת פריז, שם הגן בהצלחה על התזות שלו לקראת התואר הראשון, לא בלטינית, כפי שהיה נהוג באותה תקופה, אלא ביוונית. לאחר מכן למד תאולוגיה בסורבון, ובהמשך, בשנת 1603, בהמלצתו של ניקולא יסמבר, מונה למרצה לפילוסופיה בבורז'. הוא נשאר שם שנתיים, ואז חזר לפריז והצטרף לחברת ישו. בפריז התיידד עם אייזק קזובון, שהיה אז ספרן בספרייה המלכותית, שם בילה את כל זמנו הפנוי בלימוד כתבי יד יווניים עתיקים.
בפריז פתח בהתכתבות עם פרונטון דו דוק, המו"ל של יוחנן כריסוסטומוס. בשנת 1605, לאחר שהפך לישועי, הוא לימד רטוריקה בריימס (1609), בלה פלש (1613) ובקולז ' דה קלרמון (1618).
בשנת 1610 באורליאן הוסמך כדיאקון וקיבל את תפקידו כקנון. בתקופה מאוחרת זו החל להתכתב עם הבישוף של אורליאן, גבריאל דה לאובפין (אלבספינאוס), על שנותיה הראשונות של הכנסייה הראשונית. משנת 1622 לימד תאולוגיה חיובית במשך עשרים ושתיים שנים. במהלך תקופה זו עזב את צרפת רק פעמיים: ראשונה בשנת 1629, כדי ללמד היסטוריה כנסייתית במדריד בהזמנתו של פיליפוס הרביעי, ושנייה כדי לנסוע לרומא בהזמנתו של האפיפיור אורבנוס השמיני. בגיל שישים הפסיק ללמד, אך שמר על משרתו כספרן, בתפקיד בו ירש את פרונטון דה דוק (1623), והקדיש את שארית חייו ליצירתו הגדולה, "הדוגמטה התאולוגית". הוא נפטר בפריז ב-1652.
פעילות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוא היה אחד החוקרים המבריקים ביותר של תקופתו. הוא אימץ ושיפר את יצירותיו הכרונולוגיות של יוזף יוסטוס סקאליגר, ופרסם בשנת 1627 את "אופוס דה דוקטרינה טמפורום", אשר הודפס מחדש מספר פעמים. קובץ של יצירתו, "Rationalium temporum", תורגם לצרפתית ולאנגלית והורחב עד 1849.
הרשימה המלאה של יצירותיו ממלאת עשרים וחמש עמודות בקטלוג של זומרפוגל: הוא כתב חיבורים על כרונולוגיה, היסטוריה, פילוסופיה, פולמוס, פטריסטיקה ועל תולדות הדוגמות. המהדורה הראשונה שלו של יצירותיו של סינסיוס הופיעה בשנת 1612, עשר שנים לפני יצירתו של קזובון (Synesii episcopi Cyrenensis opera, מהדורה חדשה, 1633); בשנת 1613 ו-1614 הנאומים של תמיסטיוס ויוליאנוס (מהדורה חדשה, 1630); בשנת 1616 ה־Breviarium historicum Nicephori ; לאחר מכן, לאחר כמה יצירות פואטיות ואורטוריות. מהדורה של אפיפניוס מסלמיס בשני כרכים (1622; מהדורה חדשה, 1632), שקדמו לזו של יעקב גרצר, S.J., אשר נועדה במקור להיות פשוט תרגום מתוקן של יאנוס קורנריוס. בשנים 1622 ו-1623 הופיעו שלוש חוברות, ה"מאסטיגופורס", ובהן הערות על סלמאסיוס וחיבור פולמוסי על טרטוליאנוס.
בין כתביו המוקדמים כלל פטאו כמה עבודות גמר על כרונולוגיה; בשנת 1627 פרסם את "De doctrina temporum", ומאוחר יותר את Tabulae chronologicae" (1628, 1629, 1633, 1657)". יצירתה עלתה על "De Emendatione temporum" של סקליגר (פריז, 1583), והכינה את הקרקע לעבודותיהם המאוחרות יותר של הבנדיקטינים. סיכום שלה הופיע בשנת 1633 (1635, 1641 וכו') תחת הכותרת "Rationarium temporum", אשר הודפסה מחדש ותרגומים רבים שלה נעשו לצרפתית, אנגלית ואיטלקית.
בערך באותו הזמן הוא חיבר יצירות פואטיות ביוונית ובלטינית ודיסרטציות (לעיתים קרובות פולמוסיות באופיין) נגד גרוטיוס, סלמאסיוס, ארנו ואחרים. הפרפרזה שלו על תהילים בחרוזים יווניים הוקדשה בשנת 1637 לאפיפיור אורבנוס השמיני.
בשנת 1643 הופיעו שלושת הכרכים הראשונים של "Dogmata theologica" (תאריך 1644); הרביעי והחמישי פורסמו בשנת 1650; היצירה נותרה בלתי שלמה עד מותו של פטאו, ולמרות מספר ניסיונות מעולם לא הושלמה. מהדורות רבות של "Dogmata theologica" פורסמו, כולל זו שנערכה על ידי הקלוויניסט ז'אן לה קלרק, שפורסמה באנטוורפן בשנת 1700; המהדורה האחרונה יצאה לאור בשמונה כרכים בעריכת ג'. ב. פורניאלס (פריז, 1866–68). בשנת 1757 פרנצ'סקו אנטוניו זכריה, S.J., פרסם מחדש את היצירה בוונציה עם הערות ודיסרטציות; בשנת 1857 פאסליה ורדר עבדו על עבודה דומה, אך הוציאו רק את הכרך הראשון. מכתביו, Epistolarum libri tres, פורסמו לאחר מותו; אף על פי שהיו רחוקים מלהיות שלמים, הם נותנים מושג מסוים על היכרותו עם האנשים המפורסמים ביותר באירופה של התקופה; הם גם מספקים מידע חשוב על מבנה יצירותיו ושיטתו.
עבודות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
תהילתו של פטאו קשורה בעיקר לחיבורו הכבד אך הלא גמור, "De theologicis dogmatibus", הניסיון השיטתי הראשון שנעשה אי פעם להתייחס להתפתחות הדוקטרינה הנוצרית מנקודת מבט היסטורית.
המוניטין שזכה פטאו לו במהלך חייו נבע במיוחד מעבודתו על הכרונולוגיה. הוא התפאר בכך שספר שמונת אלפים שגיאות ב"אנאלס אקלסיאסטי" של בארוניוס. הוא זכה לשבחים מכמה בני דורו, ביניהם פייר דניאל הואט, אנרי ולואה, גרוטיוס, אייזק ווס, פ. קלריקוס והנרי נוריס. עבודתו הכרונולוגית נותרה ללא תחרות במשך זמן רב.
בעבודתו על פטריסטיקה עמדו לרשותו רק מהדורות לא מדויקות של אבות הכנסייה. עבודה דומה כבר הוכנה על ידי Melchor Cano, שלו De locis theologicis. עבודתו של פטאו זכתה לביקורת; נאמר שהוא קיבל השראה מחיבור דומה מאת הקרדינל אגוסטינו אורג'י (1577–1635), כפי שטען זוקלר, או מהקונפסיו "הקתוליקה" של יוהאן גרהרד (1582–1637), כפי שנטען על ידי אקשטיין. אבל ל־Confessio Catholica יש מטרה אחרת, כפי שנאמר בעמוד הראשון; ישנן התפתחויות היסטוריות נרחבות בשישה עשר הספרים של De Incarnatione Verbi של פטאו. הקשר עם אגוסטינו אורג'י נבדק בפירוט על ידי פרנסואה אודין ב-Mémoires de Trévoux (יולי 1718, עמ' 109–33).
ליצירותיו יש ערך תיעודי ניכר. פטאו מרחיב את טעויות הסכולסטיקה, אך מגן עליה מפני האשמותיו של ארסמוס. ב"דוגמטה", לאחר תיאור ההיסטוריה של כל דוגמה, הוא מוסיף את הפרכתן של טעויות חדשות.
בטקסטים הפולמוסיים שלו סגנונו מעט קשוח; הוא עדין יותר בדיונים שלו עם גרוטיוס.
יום לאחר מותו, הונצח פטאו על ידי אנרי ולואה, אחד מתלמידיו, ועל ידי לאונה אלצ'י, באמצעות שיר ביוונית, שנכתב לבקשת האפיפיור אורבנוס השמיני.
פטאו, חוקר יווני ולטיני בעל ערך רב, היה מחברם של תרגומים שונים של יצירות יווניות ללטינית, ביניהם ראויים לציון במיוחד תרגומים של ששה עשר מתוך שלושים ושלושה נאומיו של תמיסטיוס ושל יצירותיו של הקיסר יוליאנוס שפורסמו במהדורה הביקורתית הנזכרת לעיל של יצירותיהם של שני המחברים (1613 ו-1630). הוא היה גם מחברם של תרגום מלטינית ליוונית של "לאליוס דה אמיטיה" מאת קיקרו.
מחוות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מכתש פטביוס (אנג') שעל הירח נקרא על שמו.
ביבליוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Petau, Denis (1648). De lege et gratia (בלטינית). Parisiis: Sebastien Cramoisy, Gabriel Cramoisy.
- Petau, Denis (1757). Dogmata theologica (בלטינית). Vol. 1. Venetiis: Remondini.
- Petau, Denis (1757). Dogmata theologica (בלטינית). Vol. 2. Venetiis: Remondini.
- Petau, Denis (1757). Dogmata theologica (בלטינית). Vol. 3. Venetiis: Remondini.
- Petau, Denis (1757). Dogmata theologica (בלטינית). Vol. 4. Venetiis: ex typographia Remondiniana.
- Petau, Denis (1757). Dogmata theologica (בלטינית). Vol. 5. Venetiis: Remondini.
- Petau, Denis (1757). Dogmata theologica (בלטינית). Vol. 6. Venetiis: ex typographia Remondiniana.
- Petau, Denis (1757). Dogmata theologica (בלטינית). Vol. 7. Venetiis: ex typographia Remondiniana.
- Denis Pétau, in Catholic Encyclopedia, New York, Robert Appleton Company. 1913.
- (EN) Hugh Chisholm (a cura di), Petau, Denys, in Enciclopedia Britannica, XI, Cambridge University Press, 1911.
- Dionisius Petavius, "The History of the World or an Account of Time" traduzione inglese del testo
- Denis Petau. Antonii Kerkoetii Aremorici Animadversorum Liber ad Claudii Salmasii Notas in Tertullianum De pallio, ristampa anastatica dell'edizione 1622 a c. di A. CAPONE, Clioedu, Lecce 2010.
- Denis Pétau, in Enciclopedia Italiana, Roma, Istituto dell'Enciclopedia Italiana, 1935. URL consultato il 15 agosto 2018.
