דניס שרביט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרופ' דניס שרביט

דניס[1] שרביט (נולד ב-28 בדצמבר 1959) הוא חוקר מדע המדינה ישראלי ומכהן כפרופסור-חבר במחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה. תחום מחקרו העיקרי הוא חקר הרעיונות, והוא מתמקד בהגות פוליטית צרפתית, הגות ציונית ויהודית בת זמננו, דמוקרטיה נוצרית, דת ומדינה, ודה-קולוניזציה.

היה פרופסור-אורח באוניברסיטת קליפורניה באירוויין, ובכמה מוסדות להשכלה גבוהה בצרפת.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרביט נולד בעיר סידי-בל-אבאס שבאלג'יריה. הוריו, מוניק ויוסף, ילידי אלג'יריה, החליטו בשנת 1961 לעלות לישראל ממניעים ציוניים, ומתוך הערכה כי ימיה של הנוכחות הצרפתית באלג'יריה ספורים, וכי עדיף לעזוב באופן מסודר. האב, שהיה רוקח במקצועו, לא הצליח למצוא בית מרקחת לרכישה בתל אביב, והמשפחה עזבה את ישראל באותה שנה, והשתקעה בפריז, שבה פתח האב בית מרקחת משלו. שרביט התחנך בבית ספר יסודי ובית ספר תיכון בשם תיכון קארנו (אנ'), והתוודע שם לתרבות ולרוח הצרפתית שעיצבו את עולמו.

בעקבות מלחמת יום כיפור החליטו הוריו לעשות ניסיון שני להיקלט בישראל, וב-1974 הגיעו לישראל, והשתקעו עם ארבעת ילדיהם בנתניה. שרביט למד בתיכון ע"ש טשרניחובסקי, מכיתה י' עד כיתה י"ב, ובמקביל למד את השפה העברית והחל להתעמק בתרבות הישראלית.

בשנים 1978–1981 שירת שרביט שירות חובה בנח"ל מוצנח.

לאחר תום שירותו הצבאי, החל ללמוד לימודים אקדמיים: את לימודי התואר הראשון במדע המדינה ויחסים בין-לאומיים סיים באוניברסיטה העברית בירושלים ב-1984. את התואר השני במדע המדינה סיים ב-1986 באותו מוסד. לאחר מכן נסע לפריז והתקבל לקולג' הבינלאומי לפילוסופיה (אנ'), שבו שקד על עריכת אנתולוגיה של כתבים ציוניים. הספר יצא לאור בשנת 1998[2]. באותה שנה הוא ערך מבחר טקסטים מן הספרות העברית החדשה שהתפרסם בגיליון מיוחד של אירופה (כתב עת) (אנ'), כתב עת צרפתי לספרות.

עם שובו לישראל החל בלימודי תואר שלישי בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב, ובשנת 2002 סיים בהצטיינות את עבודת הדוקטור שלו, שעסקה בתנועת ה-Sillon "התלם" (אנ') בצרפת בין השנים 1899–1910 (בתנועה התקבצו יחדיו צעירים בני המעמד הבורגני ובני מעמד העובדים, ונעשה בה ניסיון לחבר ולפייס בין הנצרות לבין הדמוקרטיה). העבודה נכתבה בהנחייתם של פרופ' אבנר בן-עמוס ופרופ' דוד מנדלסון[3].

בשנים הללו לימד קורסים שעסקו בפוליטיקה בצרפת ובאינטלקטואלים צרפתים בחוג לצרפתית באוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת בר-אילן ובחוג ללימודים כלליים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

עם סיום לימודיו התקבל למחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה כחבר סגל בכיר. בשנת 2019 התמנה לפרופסור-חבר.

מחקרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרביט מתמחה בנושאים הבאים:

  • הגות פוליטית ואינטלקטואלית בצרפת מן הנאורות ועד ימינו - מחקריו התמקדו במעורבותם הציבורית של אינטלקטואלים צרפתים בעת מלחמה, מהפכה, מאבקים לדה-קולוניזציה ונוכח גילויים של אלימות, עוולות, זוועות ואי צדק. הוא עמד במיוחד על ההבחנה בין האינטלקטואל המבקר את המחנה שהוא מתנגד לו לבין האינטלקטואל המבקר את המחנה שלו עצמו.
  • דמוקרטיה נוצרית - במחקריו בחן שרביט את המגמות הפעילות בה מאז הופעתה בראשית המאה ה-19, כשהוא מציע הבחנה בין המגמה המבקשת לנצר את הדמוקרטיה ולרוקן את מהותה, לבין המגמה המבקשת להביא לחדירתה וקליטתה של תרבות פוליטית דמוקרטית בהשקפת-עולמו והתנהגותו הפוליטית של האדם הנוצרי.
  • חילון היהדות - במחקריו עסק בתהליכי חילון בחברה היהודית באירופה, ובמיוחד בצרפת ובצפון אפריקה. הוא דן בהבחנה בין חילוניות מבדלת לבין חילוניות מתבוללת, כשהראשונה מציבה לעצמה מטרה של טשטוש העקבות של הזהות היהודית, ואילו השנייה חותרת עדיין להתמודד עם המורשת היהודית על כל היבטיה.
  • דת ופוליטיקה בישראל - במחקריו עמד שרביט על המגבלה הכפולה המוטלת על החילון בישראל, מצד אחד, ההכרה בגיור כאופן הבלעדי להכניס גוי אל תוך האומה היהודית, ומן הצד השני, ההפקדה של דיני האישות בידי הקהילות הדתיות המוסמכות, תוך מניעת החלופה של נישואין אזרחיים.
  • הגות ציונית - במחקריו בחן שרביט במיוחד את הכתיבה האוטופית שפרחה מסוף המאה ה-19 ועד שנות השלושים של המאה ה-20 בספרות ובהגות הציונית, החל מספרו של בנימין זאב הרצל, אלטנוילנד (תל אביב). בכך הציונות היוותה דוגמה יחידה של תנועה לאומית המאמצת לתוכה את המחשבה האוטופית.

תפקידי ניהול אקדמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לעיסוקו במחקר, מילא שרביט תפקידי ניהול אקדמי באוניברסיטה הפתוחה.

בין המרכזיים שבהם:

  • 2010-2007 - ראש המחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת.
  • 2019 - ראש התכנית לתואר שני בלימודי דמוקרטיה בין-תחומיים.
  • 2021 - ראש המכון לחקר היחסים בין יהודים, נוצרים ומוסלמים.

עיסוקים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרביט נשוי למרים (לבית דרמוני), ראש צוות האזרחות במרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט"ח) לשעבר, ויוצרת תוכן ב"רשת הירוקה". אב לארבעה.

מתגורר בהוד-השרון.

פרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דניס שרביט, תיאטרון האבסורד: התחלות, תל אביב, סל תרבות ארצי - משרד החינוך, 2006.
  • Denis Charbit, Qu'est-ce que le sionisme?, Paris, Albin Michel, 2007.
  • Denis Charbit, Israël et ses paradoxes, Paris, 2015, 2ème édition: 2018.
  • .Denis Charbit, Retour sur Altneuland ou la traversée des utopies sionistes, éd. de l'éclat, 2018

ספרים לועזיים בעריכתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Denis Charbit (dir.), Sionismes. Textes fondamentaux, Paris, Albin Michel, 1998.
  • Abdelwahab Meddeb and Benjamin Stora (eds.), A History of Jewish-Muslim Relations from the Origins to the Present day, Princeton University Press, 2013. (Part III)
  • Léon Askénazi et André Chouraqui, A l'Heure d'Israël, Paris, Albin Michel, 2018.

ספרים מתורגמים בעריכתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרביט רואה חשיבות בחשיפת קהל הקוראים העברי להגות הצרפתית שהוא עצמו ינק ממנה בשנותיו בפריז. רוב הספרים המתורגמים יצאו לאור בהוצאת כרמל. בנוסף לעריכה המדעית של הספרים המתורגמים, הוא מקפיד לצרף להם מסה מקורית (שהוא כותב), המופיעה כהקדמה או כאחרית דבר.

  • וולטר, מכתבים אנגליים, מילון פילוסופי (מבחר), (תרגם: עידו בסוק, אחרית דבר "וולטר, הנאורות וצלליה", עמ' 223–271), תל אביב, הוצאת רמות, 2000.
  • אלבר ממי, דיוקן הנכבש ולפני-כן דיוקן הכובש (תרגם: אבנר להב, אחרית דבר: "דיוקנו של ספר, ואחריו - פני ישראל, הציונות, ומפעל ההתנחלות בראי הדיוקן, עמ' 143–176), ירושלים, הוצאת כרמל, 2005.
  • אנדרה גרין, האם המתה (ערך ותרגם: מישל גרנק, אחרית-דבר: "דו-עט לחי ולמת", עמ' 115–126), תל אביב, תולעת ספרים, 2007.
  • אנדרה גלוקסמן, שיח השנאה (תרגם: אבנר להב, אחרית דבר: "אנדרה גלוקסמן: דרכו של מתפכח", עמ' 233–263), ירושלים, כרמל, 2008.
  • ויקטור הוגו, יומו האחרון של הנידון למוות; קלוד גה (תרגם: ניר רצ'קובסקי, הקדמה: "מאבקו של ויקטור הוגו בעונש המוות", עמ' 7–18), ירושלים, כרמל, 2008.
  • ורקור (אנ'), שתיקת הים ומבחר סיפורים (תרגמה: ארזה טיר-אפלרויט, אחרית דבר: "בין הים לכוכב, בין השתיקה לצעדה, מסה על היחס בין ספרות, היסטוריה ואתיקה", עמ' 201–231), רמת השרון, אסיה, 2010.
  • דניס שרביט (עורך), האדם המשתחרר: הנאורות והמהפכה הצרפתית - מבחר מקורות, (תרגמו: שירן בק, אבנר להב, מבוא היסטורי: "השקפת עולם של הנאורות הצרפתית", עמ' 13–29, אחרית דבר: "בין אור לצל: על הדמדומים שבנאורות", עמ' 395–411), ירושלים, כרמל, 2013.
  • אלבר קאמי, הזמן הזה III: רשימות אלג'יריות 1958-1939 (תרגמה: שושנה כרם, הקדמה: "אינטלקטואל בצוק העיתים: קאמי, אמו והצדק", עמ' 7–80), ירושלים, כרמל, 2015.
  • סימון וייל, האם אנו נאבקים למען הצדק? מבחר כתבים חברתיים ופוליטיים (תרגמה: שירן בק, הקדמות: אביעד חפץ, אחרית דבר: "סימון וייל: לחיות כדי לכתוב, לכתוב כדי לחיות", עמ' 172–191, "השאלה היהודית של סימון וייל: בין חסד לדין", עמ' 196–214), רמת גן, אוניברסיטת בר-אילן, ירושלים, כרמל, 2019.
  • ז'ילין בנדה (אנ'), בגידת האינטלקטואלים (תרגם: ניר רצ'קובסקי, מבוא: אבי שגיא, אחרית דבר: "מחכים לקולו או חזון האינטלקטואל ההירואי של ז'ילין בנדה ושברו",עמ' 141–171), ירושלים, כרמל, 2020.
  • וולטר, מסה על הסובלנות (תרגמה: ארזה טיר-אפלרויט, אחרית דבר: אבי שגיא, הקדמה: "מן המסה על הסובלנות אל הסובלנות כמשא: וולטר, הדת והדעת"), רמת-גן, אוניברסיטת בר-אילן, ירושלים, כרמל, 2022.

מבחר ממאמריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרביט כתב למעלה מ־60 מאמרים מדעיים ופרקים בספרים. להלן הבולטים שבהם (בעברית, באנגלית ובצרפתית):

  • דניס שרביט, בין הפטיש הגלובלי לסדן הרב תרבותי - על הריבונות ומדינת הלאום באיחוד האירופי, בקובץ: אילן רחום (עורך), חזרה לפוליטיקה: המדינה המודרנית, לאומיות וריבונות, ירושלים, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2009.
  • דניס שרביט, "יהודי אירופה בסבך הפוליטי: בין חילון מבולל לחילון מבדל", בתוך אבריאל בר-לבב, רון מרגולין, שמואל פיינר (עורכים), תהליכי חילון בתרבות היהודית, כרך שני, האוניברסיטה הפתוחה, 2012, עמ' 743-601.
  • דניס שרביט, "המזוודה או ארון המתים" בחינת האופציות השונות שעמדו בפני הקהילה היהודית לאחר הכרזת העצמאות של אלג'יריה ב-1962", בתוך חלמיש, מ., עמאר, מ., ורומני, מ., (עורכים), יהודי אלג'יריה ולוב, אוניברסיטת בר-אילן, מרכז דהאן, 2014.
  • "Herzl's Nationalism: Is it Ethnic or Civic ?" in Mark H. Gelber and Vivian Liska (eds.), Theodor Herzl: From Europe to Zion, Tübingen, Niemeyer Verlag, 2007, pp. 23-41.
  • Denis Charbit, "Anti-Semitism or Judeophobia? The Intellectual Debate in France 2000-2005" in Julius H. Schoeps and Olaf Glöckner (eds.), A Road to Nowhere? Jewish Experiences in Unifying Europe, Leiden-Boston, Brill, 2011, pp. 221-245.
  • Denis Charbit, "Israel's Self-Restrained Secularism from the 1947 Status Quo Letter to the Present" in Jacques Berlinerblau, Sarah Fainberg and Aurora Nou (eds.), Secularism, on the Edge. Rethinking Church-State Relations in the United States, France and Israel, New York, Palgrave-Macmillan, 2014, pp. 157-172.
  • Denis Charbit, "Déclinaisons du franco-judaïsme", in David Biale (dir.), Les Cultures des Juifs - Une nouvelle Histoire, Paris, Editions de l'éclat, 2005, pp. 1003-1042.
  • Denis Charbit, "France-Israël: une relation à deux vitesses", Annuaire français de relations internationales, vol. XX, 2019, pp. 317-339.
  • Denis Charbit, "Les préfaces politiques d'Albert Camus ou l'obstination du témoignage", Présences de Camus n°14, 2022.

קורסים שתרם לפיתוחם במסגרת האוניברסיטה הפתוחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרביט תרם לפיתוחם של קורסים רבים במדע המדינה במסגרת האוניברסיטה הפתוחה (ככותב, כעורך מקראת מאמרים או כאחראי אקדמי על הפיתוח). בין הקורסים האלה ניתן למנות את הקורסים הבאים:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

YouTube play button icon (2013–2017).svg ד"ר דניס שרביט: 'האדם הראשון' לאלבר קאמי, סרטון באתר יוטיוב, 2.07.2012

YouTube play button icon (2013–2017).svg פרופ' דניס שרביט: דרייפוס, זולא, ו"אני מאשים", סרטון באתר יוטיוב, 22.12.2020

YouTube play button icon (2013–2017).svg ד"ר דניס שרביט: תיאטרון האבסורד, סרטון באתר יוטיוב, 27.06.2019

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בצרפתית נכתב שמו Denis, אך לא מבטאים את האות "s", והשם מבוטא כ"דני". עם עלייתו של שרביט לישראל התעלמו מצורת ההגייה הצרפתית, והתחילו לקרוא לו "דניס". לאחר שניסה בתחילה לתקן את הדוברים, קיבל על עצמו שרביט בהמשך את שפת הדיבור הישראלית, ואימץ לעצמו בארץ את צורת ההגייה "דניס".
  2. ^ Denis Charbit, Textes fondamentaux Sionismes, Paris: Albin Michel, 1998
  3. ^ דניס שרביט, שיח ופרקטיקות של תנועת ה-Sillon בצרפת (1910-1899): בנייתה של זהות דמוקרטית (בהנחיית אבנר בן-עמוס ודוד מנדלסון), תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2001