דספשן (אי)
 | |
| הכניסה לתוך המעגן הפנימי. ברקע - האי ליווינגסטון | |
| נתונים גאוגרפיים | |
|---|---|
| מיקום | האוקיינוס הדרומי |
| קואורדינטות | 62°58′37″S 60°39′00″W / 62.976944444444°S 60.65°W |
| ארכיפלג | איי שטלנד הדרומיים |
| שטח | 72 קמ"ר |
| אורך | 12 ק"מ |
| רוחב | 12 ק"מ |
| גובה מרבי | 542 מטר |
| נתונים מדיניים | |
| מדינה |
 בריטניה |
| אוכלוסייה | 0 |
|
(למפת איי שטלנד הדרומיים רגילה) | |
  | |
האי דֶסֶפְּשֶן (באנגלית: Deception Island) הוא אי בארכיפלג איי שטלנד הדרומיים, המהווים חלק מהטריטוריה הבריטית באנטארקטיקה, בסמוך לחופי אנטארקטיקה. באי אחד המעגנים הבטוחים ביותר באנטארקטיקה. אי זה הוא הקלדרה של הר געש פעיל, שהמיט חורבן חמור על תחנות מחקר מקומיות בשנים 1967 ו-1969. בשנים עברו הייתה באי תחנה של ציידי לווייתנים; כיום זה יעד תיירותי ומוצב מדעי, ובו בסיסי מחקר אנטארקטי של ארגנטינה וספרד. אף כי מדינות שונות הכריזו ריבונות על האי, הוא מנוהל עדיין על ידי מערכת הברית האנטארקטית.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצפייה המאומתת הראשונה של האי דספשן הייתה של ציידי כלבי-הים הבריטים ויליאם סמית' ואדוארד בראנספילד מן הדו-תורנית "ויליאמס", בינואר 1820; הראשון שביקר באי וסייר בו, בקיץ הבא, היה צייד כלבי הים האמריקאי נתניאל פלמר על החד-תורנית הקטנה "הרו", ב-15 בנובמבר 1820. הוא נשאר למשך יומיים וחקר את המפרץ המרכזי.
פלמר כינה את האי "דספשן איילנד" ("אי התרמית") בגלל מראיתו המטעה כלפי חוץ של אי רגיל, בעוד שהכניסה הצרה של מפוחי נפטון חושפת את היותו טבעת המקיפה מכתש (קלדרה) מוצף.
ציד לווייתנים וכלבי-ים[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשך השנים הבאות היה דספשן למוקד התעשייה קצרת-הימים של צייד כלבי ים לסחר בפרוותיהם באיי שטלנד הדרומיים; התעשייה החלה במספר קטן של ספינות בעונת הקיץ 1820-1819, ועלתה לכמעט מאה בעונת 1821–1822. אף כי אוכלוסיית כלבי הים באי לא הייתה גדולה, הוא שימש מעגן טבעי מושלם, חופשי ברובו מקרח ומרוחות, ונקודת מפגש נוחה. סביר להניח, שהיו אנשים שחיו על החוף באוהלים או צריפונים לאורך תקופות קצרות במשך הקיץ, אף כי אין בנמצא שום ראיות ארכאולוגיות או מסמכים לאשר הנחה זו. צייד מאסיבי מעבר לאפשרויות המקום הביאו לכך, שכלבי הים הפרוותיים נכחדו כמעט באיי שטלנד תוך שנים ספורות, והתעשייה שהסתמכה עליהם התמוטטה בה במהירות שהחלה; עד 1825, פחות או יותר, היה שוב האי דספשן נטוש כמקודם.
בשנת 1829 עצרה משלחת הצי הבריטי לדרום האוקיינוס האטלנטי, בפיקודו של קפטן הנרי פוסטר באוניית הצי "שאנטקלר", באי דספשן. המשלחת ניהלה סקר טופוגרפי וניסויים מדעיים, בעיקר תצפיות מטוטלת ומגנטיות.[1] ציור בצבעי מים שצייר לויטננט קנדל מן ה"שנטקלר" במהלך הביקור הוא אולי התמונה הראשונה של האי. ביקור נוסף של ספינת ציידי כלבי-הים האמריקאית "אוהיו" בשנת 1842 דיווח על הפעילות הגעשית הראשונה המתועדת, כשהחוף הדרומי "אחוז להבות".
התקופה השנייה של פעילות אנושית בדספשן החלה בראשית המאה ה-20. בשנת 1904 הוקמה תעשייה פעילה של עיבוד לווייתנים בג'ורג'יה הדרומית, שניצלה את הטכנולוגיה החדשה ואת אוכלוסיית הלווייתנים, שיד אדם כמעט לא הייתה בהם עד אז, לעשיית רווחים מהירים. התעשייה התפשטה דרומה אל איי שטלנד הדרומיים, שם, כתוצאה מחסרון תשתיות על החוף, היה הכרח לגרור את הלווייתנים אל אוניות מפעל על עוגן לשם עיבודם; אוניות אלה היו זקוקות למעגן מוגן ולאספקה שוטפת של מים חיים בכמויות גדולות, דרישות ששתיהן יכלו לבוא על סיפוקן בדספשן. בשנת 1906 החלה החברה הנורווגית-צ'יליאנית לעיבוד לווייתנים, Sociedad Ballenera de Magallanes, להשתמש במפרץ ציידי הלווייתנים באיי שטלנד הדרומיים כבסיס לאונייה יחידה, ה"גוברנאדור בוריס".
עוד ציידי לווייתנים באו בעקבות החברה הזו, כמה מאות אנשים גרו בדספשן במהלך עונות הקיץ האנטארקטי ועד שלוש-עשרה אוניות פעלו שם בשנות השיא. ב-1908, הכריזה הממשלה הבריטית באופן רשמי על האי כחלק משטח החסות של איי פוקלנד ובשלטונה ייסדה שירותי דואר ומינתה שופט שלום וקצין מכס לאי. תפקיד שופט השלום היה לוודא, שחברות עיבוד הלווייתנים משלמות דמי רישוי כדין לממשלת פוקלנד, וכן לפקח על מכסות הצייד. בשנת 1908 נבנה בית קברות וב-1912 נבנתה תחנת רדיו וכן מסילת רכבת בהפעלה ידנית.[2] ומבנה קבע קטן לבית משפט השלום נבנה ב-1914. בבית הקברות, הגדול ביותר באנטארקטיקה, נקברו 35 אנשים וכן הייתה שם מצבת זיכרון לעוד עשרה, שנחשבו למי שטבעו בים.[3] אלה לא היו המבנים היחידים; עקב מגבלות הפעילות באוניות המפעל של התקופה, הוקמה על החוף תחנת קבע בידי החברה הנורווגית Hvalfangerselskabet Hektor A/S ב-1912, לאחר שהעריכו, כי עד 40% מן השמן הזמין התבזבז במערכת שהתבססה על האוניות. הייתה זו התעשייה היחידה המצליחה שפעלה אי פעם על חופי אנטארקטיקה וקצרה רווחים גבוהים בשנותיה הראשונות. כמה משלחות חקר ביקרו בדספשן במהלך אותן שנים, בהן משלחת וילקינס-הרסט בשנת 1928, כאשר מטוס לוקהיד-וגה המריא מעל מסלול על שפת הים בטיסות הראשונות המוצלחות באנטארקטיקה.
פיתוח אוניות מפעל מותאמות לטיפול בלווייתנים בלב ים שחרר את החברות מן התלות במעגנים מוגנים. התוצאה הייתה עלייה גדולה בצייד הלווייתנים, בלי להתחשב במכסות ובלי לשלם תמורת הרישיונות, ומכאן ייצור-יתר של שמן לווייתנים וקריסת השוק. החברות הרווחיות פחות והמפוקחות יותר שעל החופים התקשו לעמוד בתחרות. בראשית 1931 הפסיק לבסוף מפעל הקטור את פעילותו, ובכך בא הקץ באופן סופי על צייד לווייתנים ועיבודם המסחרי באי דספשן.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של דספשן
חוף דאנקו והאי דספשן, סרטון באתר יוטיוב- Antarctica's volatile 'Deception Island' - מאתר ה-BBC
- דספשן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ גורדון אליוט פוג, A history of Antarctic science, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 1992, עמ' 74-72
- ^ http://www.sinfin.net/railways/world/antarctica.html גלין ויליאמס, "עולם המסילות", "מסילות רכבת באנטארקטיקה"
- ^ https://www.gov.uk/government/publications/the-antarctic-treaty-measures-adopted-at-the-twenty-eighth-consultative-meeting הברית האנטארקטית: אמצעים שאומצו באספה המייעצת העשרים ושמונה, שהתקיימה בסטוקהולם 17-6 ביוני 2005 (צו 7166), עמ' 293–299, מו"ל - המשרד לענייני חוץ וחבר העמים, יולי 2007
