דפורטיבו פריירה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דפורטיבו פריירה
Corpereira2019.png
מידע כללי
שם מלא קורפורסיון סוסיאל דפורטיבה אי קולטורל דה פריירה
כינוי אל גרנדה מטקניה
תאריך ייסוד 12 בפברואר 1944
אצטדיון אצטדיון הרנן רמירס וייגס, פריירה
(תכולה: 30,297)
נשיא ג'ון עומאר קנדמיל
מאמן Néstor Craviotto עריכת הנתון בוויקינתונים
ליגה ליגת העל הקולומביאנית
www.deportivopereira.com.co
תלבושת
תלבושת בית
תלבושת חוץ
תלבושת שלישית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דפורטיבו פריירה (בספרדית Deportivo Pereira) או בשמה המלא קורפורסיון סוסיאל דפורטיבה אי קולטורל דה פריירהספרדית: Corporacion Social Deportiva y Cultural de Pereira) היא קבוצת כדורגל קולומביאנית מהעיר פריירה, בירתה של מחוז ריסרלדה. המועדון נוסד ב-12 בפברואר 1944 והקבוצה משחקת את משחקיה הביתיים באצטדיון הרנן רמירס וייגס.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועדון נוסד ב-12 בפברואר 1944 ונחשב לאחד הסמלים של העיר. זוהי גם הקבוצה היחידה המייצגת את פריירה. ב-1949 ערכה את הופעת הבכורה של בבליגה המקצוענית של קולומביה ומשחקה הראשון היה מול אוניברסידד נסיונל שבו הפסידה 1–2. האקוודוריאני הומברטו סוארס היה זה שכבש את השער הראשון בתולדותיה. ב-23 ביולי 1953 השיגה את אחד מהישגיה הגדולים, כשסיימה בתיקו 4-4 מול מיונאריוס שנחשבה אז לאחת הקבוצות הטובות בעולם ושבשורותיה שיחק אלפרדו די סטפנו. ב-1956 הגיעה לבית הגמר של הגביע הקולומביאני וסיימה במקום השלישי אחרי הזוכה מיונאריוס והסגנית אינדפנדיינטה מדיין. עונת 1966 הייתה העונה שבה פריירה הייתה הכי קרובה לתואר וסיימה בסופו של דבר במקום השישי, במרחק 5 נקודות בלבד מהאלופה אינדפנדיינטה סנטה פה. הישגה הטוב ביותר של הקבוצה היה הממקום השלישי, הפעם האחרונה שהשיגה אותו היה ב-1974. בשנת 1997 ירדה לראשונה לליגה השנייה.

בשנת 2000 תחת המאמן וולטר אריסטיסבל ועם שחקנים כמו רפאל קסטיו, דניאל ולס וחאירו סרנה, הצליחה הקבוצה לזכות באליפות הליגה השנייה ולחזור לליגה הבכירה. הקבוצה הגיעה חמש פעמים לשלב הפלייאוף כאשר היא מסיימת שמינית בטורניר האפרטורה של 2003, רביעית בטורניר הקלאוסורה של 2005, חמישית בטורניר האפרטורה של 2006, שישית בטורניר הקלאוסורה של 2008 ורביעית בטורניר הקלאוסורה של 2009. בין לבין הייתה קרובה לרדת ליגה שוב, כאשר בשנת 2007 סיימה את השנה במקום הלפני אחרון, אבל בצמד משחקי ההישרדות ניצחה בסיכום 2–4 את אקדמיה פוטבול קלוב. בסוף עונת 2009 שוב נאלצה להתמודד עם משחקי ההישרדות ושוב נשארה בליגה, אחרי ניצחון בסיכום 3–5 על אתלטיקו בוקרמנגה.[1] בעונת 2010 הגיעה עד לרבע גמר קופה קולומביה, אחרי שניצחה בשמינית את דפורטיבו פאסטו, אבל הודחה מול לה אקידד.

ירידה שנייה לליגת המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעונת 2011 נפרדה הקבוצה ממאמנה, חוליו קומסניה, שעבר לעבוד עם לאונל אלבארס בנבחרת קולומביה ובמקומו מונה אלפרדו אראוחו. אחרי שבטורניר הקלאוסורה של 2010 הקבוצה לא ניצחה שום משחק, בטורניר האפרטורה של 2011 ניצחה רק משחק אחד מתוך 18. הקבוצה פיגרה בטבלת הממוצעים ב-15 נקודות אחרי אמריקה קאלי שהגיעה למשחקי ההישרדות, בעוד שירידתה השנייה של פריירה לליגה השנייה נקבעה ב-6 בנובמבר 2011 לאחר הפסד 0–1 לדפורטס טולימה.[2] בשנת 2012 שיחקה בליגה השנייה ותחת המאמן האקוודוריאני אוקטביו סמבראנו השיגה בחצי השני של הטורניר מספר שיא של נקודות - 43, אך למרות זאת לא הצליחה לחזור לליגה הראשונה.

החל משנת 2013 החלה הקבוצה לחוות בעיות כלכליות קשות אחרי שמשרד הספורט הקולומביאני הפסיק את התמיכה במועדון לאור החובות שהצטברו. בשלב מסוים קיומה של דפורטיבו פריירה היה מוטל בספק והיה חשש שייעלם, כאשר לחלופין החלו לעלות מחשבות על הקמת קבוצה אחרת שתייצג את העיקר ותקרא "דפורטיבו מטקניה". ב-2014 היה ניסיון נוסף להכניס קבוצה נוספת לעיר והקבוצה הייתה אגילס דוראדס, שמאיטגווי הפכה לאגילס פריירה, אבל השם החדש החזיק מעמד כמה משחקים לפני שהקבוצה עברה לריונגרו. ב-2015 הייתה הקבוצה קרובה להשגת המטרה אחרי שסיימה את הליגה במקום השני עם 60 נקודות, אבל בפלייאוף כבר לא הצליחה להתעלות על עצמה, הפסידה לפורטלסה ולא הצליחה להעפיל. באותה קבוצה שיחקו שמות כמו חואן קמילו הרננדס, ג'ורמן קמפוסאנו ולאונרדו קסטרו.

ב-2016 הקבוצה הייתה קרובה מאוד לחזור לליגה הבכירה תחת המאמן הארגנטינאי אוסקר קרביוטו. תחתיו הפכה פריירה לקבוצה הטובה ביותר בליגה ולראשונה אי פעם שהשיגה 70 נקודות ב-32 משחקים ועם 73% הצלחה. בפלייאוף הייתה הקבוצה קרובה מאוד לחזור לליגה הבכירה כאשר שיחקה בחוץ מול איטגווי לאונס אבל כשנותרו דקות ספורות לקראת עלייתה המחודשת, ספגה פריירה גול שחיסל את תקוותיה. גם ב-2017 הקבוצה הרשימה בשלב הראשון כאשר סיימה ראשונה בטבלה אך הודחה ברבע הגמר על ידי קוקוטה דפורטיבו ובטורניר הקלאוסורה סיימה שנייה את הליגה הסדירה אך שוב הודחה ברבע הגמר, הפעם מול ריאל קרטחנה.

חוזרים לליגה הבכירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנת 2019 הייתה שנה מצוינת לקבוצה תחת המאמן נסטור קרביוטו. הקבוצה סיימה חמישית בקופה קולומביה כשרשמה 6 ניצחונות, שלוש תוצאות תיקו והפסד מתוך 10 משחקים. את טורניר האפרטורה סיימה במקום השלישי ובפלייאוף סיימה ראשונה בבית עם 15 נקודות מתוך 18. בגמר שיחקה מול קורטולואה. במשחק הראשון ניצחה קורטולואה 1–2 ובגומלין באצטדיון הרנן רמירס וייגאס ניצחה פריירה 1–2. גיבור המשחק היה שוערה של פריירה, הרלן קסטיו, שהדף פנדל במהלך המשחק ואחר כך בדו-קרב הפנדלים שתי בעיטות נוספות ועזר לקבוצתו לנצח 1–3 בבעיטות ההכרעה.

בטורניר הקלאוסורה סיימה הקבוצה במקום החמישי, אבל שוב סיימה ראשונה בפלייאוף, כשהשיגה 13 נקודות מתוך 18. בעצם עלייתה לגמר הטורניר בפעם השנייה ברציפות, הבטיחה פריירה את עלייתה גם לליגה הבכירה. היריבה בגמר הייתה בויאקה צ'יקו, ופריירה ניצחה במשחק הראשון לעיני 20,000 צופים 1–2 בבית. במשחק הגומלין באצטדיון לה אינדפנדנסיה, סיימו הקבוצות בתיקו 1-1 ופריירה הוכרזה כאלופת הליגה השנייה.

אצטדיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Hinchada del Deportivo Pereira.jpg

הקבוצה משחקת את משחקיה הביתיים באצטדיון הרנן רמירס וייגאס שתכולתו 30,297. בתקופתה הטובה ביותר שיחקה הקבוצה באצטדיון אלברטו מורה מורה אבל החל משנת 1971 עברה לשחק באצטדיון הנוכחי, שאף שופץ ב-1993 ושוב ב-2011. האצטדיון שימש גם כאחד מהאצטדיונים שאירחו את הסודאמריקנו ב-1992 וב-2005 וכן את המונדיאליטו ב-2011. בהיעדר השתתפות פריירה בטורנירים הבינ"ל, האצטדיון אירח פעם אחת את הקופה ליברטדורס ב-2002 כאשר דפורטיבו טולואה שיחקה שם את משחקיה הביתיים וכן את הקופה סודאמריקנה ב-2014 עקב השתתפותה של אגילס דוראדס שאז נקראה אגילס פריירה.

תארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דפורטיבו פריירה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]