דפורטיבו קאלי

**דפורטיבו קאלי**
מידע כללי
כינוי	Verdiblancos (הירוקים-לבנים), Azucareros (יצרני הסוכר)
תאריך ייסוד	23 בנובמבר 1912
אצטדיון	אצטדיון דפורטיבו קאלי ; (תכולה: 52,000)
בעלים	3,500 חברי מועדון
נשיא	מרקו קייסדו
מאמן	לוקאס פוסינרי
ליגה	ליגת העל הקולומביאנית
	deportivocali.com.co
תלבושת

אסוסיאסון דפורטיבו קאלי (בספרדית: Asociación Deportivo Cali) היא קבוצת כדורגל קולומביאנית המגיעה מהעיר קאלי שבקולומביה. היא הקומה ב-1912 בשם "קאלי פוטבול קלוב", אך שינתה את דמה לדפורטיבו קאלי ב-1927. היא אחת מהקבוצות המצליחות ביותר במדינה, ולזכותה תשע זכיות באליפות קולומביה בעידן המקצועני וכן הופעה אחת בגמר גביע ליברטדורס ב-1999, אז הפסידה לפלמיירס. דפורטיבו היא גם הסגנית המובילה, לאחר שהגיעה 14 פעמים למשחק הגמר הליגה אך הפסידה בו. היא גם הקבוצה הקולומביאנית היחידה שנמצאת בבעלות חברים - כ-3,500 "סוסיוס" (חברי מועדון) הם למעשה הבעלים של המועדון. בשנת 2014 דורגה במקום ה-15 בקטגוריית הקבוצה השווה ביותר ביבשת אמריקה מבחינה כלכלית על ידי המגזין פורבס^[1]. צבעי המועדון הם ירוק ולבן.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאלי פוטבול קלוב שינתה את שמה לדפורטיבו קאלי ב-1927 והייתה למועדון שייצג את מחוז ואייה דל קאוקה במשחקים הלאומיים ובטורניר בו זכו בין השנים 1928-1930. ב-1949 נרשמה הקבוצה לליגה המקצוענית שהחלה שנה קודם לכן והחתימה בין השאר את הפרואני ולריאנו לופס ושמות מקומיים נוספים. הקבוצה הציגה יכולת טובה וסיימה במקום השני ב-1949 והשלישי ב-1950.

חמישה תארים בתשע שנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה הטובה בהיסטוריה של המועדון הייתה עשור שבין אמצע שנות ה-60' לאמצע שנות ה-70', אז זכתה הקבוצה בלא פחות מחמישה תוארי אליפות. התואר הראשון הגיע בשנת 1965, למרות שאת הטורניר הקבוצה לא התחילה טוב והייתה מאוד לא יציבה. היא חזרה לעצמה לקראת מחזורי הסיום דווקא מול הקבוצה שניסתה להגן אז על תוארה, מיונאריוס. הירוקים מקאלי ניצחו 4-2 במשחק שבו הצטיין אירולדו רודרידגס שכבש שלושה שערים. בקלאסיקו מול אמריקה קאלי פיגרה הקבוצה 0-2 עד הדקה ה-83, אבל ביצעה מהפך מדהים וניצחה 2-3 בזכותו של חורחה רמירס גייגו ולבסוף הבטיחה את התואר במשחק בו ניצחה 1-3 את קוקוטה דפורטיבו.

שנתיים מאוחר יותר בנתה דפורטיבו את אחת הקבוצות הטובות שלה בהיסטוריה, שכללה את הפרגוואי בניסיו פרייה וכן את הארגנטינאים קרלוס אנטונייטה, אוסקר דסידריו, חואן אולייניקי ואדולפו סנג'יובאני. היא הייתה דומיננטית לאורך כל הטורניר וקבעה שני שיאים של משחקים ללא הפסד: תחילה בתשעת המחזורים הראשונים של הליגה ואחר כך כאשר לא הפסידה במשך 15 מחזורים רצופים. היא זכתה באליפות שלושה מחזורים לסיום כאשר סיימה בביתה ב-0-0 מול ג'וניור ברנקייה ושוערה, חוסה רוסנדו טולדו, קבע שיא חדש של 510 דקות ללא ספיגת שער.

לאחר שסיימה סגנית ב-1968, החתימה הקבוצה את הפרואני, מיגל לואייסה וכן את הקולומביאנים חורחה דבינו, לואיס לארגצ'ה ואלפונסו טובר. היא סיימה כאלופת טורניר האפרטורה וכסגנית טורניר הקלאוסורה, ועלתה לבית הגמר יחד עם אמריקה קאלי ומיונאריוס. עם שלושה ניצחונות ותיקו אחד היא הפגינה את העליונות שלה כדי לסיים עם שבע נקודות וזכייה שלישית בתואר, תוך שהיא קובעת שיא של כיבושים לעונה - 103 שערים ב-56 משחקים.

את העשור סגרה הקבוצה בתואר האליפות הרביעי שלה. היא המשיכה לשלוט בליגה, למרות שבטורניר האפרטורה הצליחה פחות ואף הודחה מוקדם בגביע ליברטדורס. בטורניר הקלאוסורה העפילה לבית הגמר יחד עם ג'וניור ברנקייה, אינדפנדיינטה סנטה פה וקוקוטה דפורטיבו ולאחר שסיימה בשוויון נקודות כמו ג'וניור וסנטה פה, 7 נקודות לכל אחת, זכתה קאלי בתואר בזכות הפרש שערים עדיף מאשר ליריבותיה.

ב-1974 עשתה דפורטיבו קאלי טורניר נהדר שכלל שוויון נקודות מול אתלטיקו נסיונל בטורניר האפרטורה, שוויון שבסופו של דבר הוכרע לטורת הקבוצה ממדיין. בטורניר הקלאוסורה שוב סיימה דפורטיבו במקום הראשון והעפילה לביתה הגמר, אך שם כבר הייתה עם ידה על העליונה וסיימה עם 13 נקודות כדי לזכות בתואר החמישי בתולדותיה.

זכייה ראשונה אחרי הפסקה של 22 שנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הזכייה החמישית נכנסה דפורטיבו קאלי לתקופה שחורה שבה לא הצליחה לשחזר את הזכייה בתואר במשך לא פחות מ-22 שנים. בעונת 1995-96 הגיעה סוף סוף האליפות המיוחלת אבל גם היא נעשתה בדרך הקשה. באותה קבוצה שיחקו שחקנים כמו אדיסון מפלה, מיגל קלרו, ויקטור בונייה והמילטון ריקרד. דפורטיבו התמודדה בבית גמר קשה מאוד שכלל את אתלטיקו נסיונל, מיונאריוס ואמריקה קאלי. הקבוצה גם ידעה שבמקרה של שוויון נקודות, האליפות תגיע אליה מאחר שהייתה הקבוצה הטובה ביותר לאורך הליגה הסדירה, מה שנתן לה יתרון של נקודת בונוס במקרה של שוויון וכך גם היה. מחזור אחד לפנ י הסיום יכולה הייתה דפורטיבו לזכות אם הייתה מנצחת את נסיונל בהפרש של שלושה שערים ומעלה, אך לבסוף הסתפקה בניצחון 1-3. החגיגות נדחו וכעת הספיקה לה נקודה אחת מול יריבתה הגדולה, אמריקה, כדי לסיים את הבצורת הארוכה. מול אצטדיון מלא, סיימו דפורטיבו ואמריקה ב-0-0 ונתנו את האות להתפרצות אוהדים המונית לכר הדשא, שהפריעה למהלך הענקת צלחת האליפות לדפורטיבו קאלי, אבל לא הפריעה לחגיגת האוהדים.^[2]

שנתיים מאוחר יותר ב-1998, רשמה דפורטיבו קאלי את זכייתה באליפות השביעית בתולדותיה. הקבוצה כלל שחקנים כמו ויקטור בונייה, מריו יפס, הרמן גביריה והשוער הוונצואלי, רפאל דודמל. היא הגיעה למשחקי הפלייאוף והוגרלה לבית קשה שכלל את אתלטיקו נסיונל, אמריקה קאלי ומיונאריוס, אבל צלחה אותו בצורה מרשימה וסיימה עם 13 נקודות כדי להעפיל מהבית שלה אל הגמר הגדול ששוחק מול אונסה קלדס. לפי שיטת המשחקים באותה עונה, הגמר הוכרע לפי מספר הנקודות שכל קבוצה תצבור במשך שלושה משחקים. משחק בית, משחק חוץ ומשחק במגרש נייטרלי. דפורטיבו קאלי הביסה בבית במשחק הראשון את יריבתה 0-4 כאשר החלוץ ויקטור בונייה כובש שלושה שערים ומגיע ל-36 סך הכל, כדי לסיים גם כמלך השערים בליגה. במשחק השני במניסלס סיימו שתי הקבוצות בתיקו 0-0. קלדס הייתה חייבת לנצח את המשחק השלישי במגרש נייטרלי אך גם הוא הסתיים בתיקו 0-0 שנתן את התואר לירוקים.^[3] באותה שנה שיחקה קאלי בטורניר גביע מרקונורטה הראשון והיחיד שלה. היא סיימה ראשונה בבית שכלל את אל נסיונל מאקוודור, קראקס מוונצואלה ואוניברסיטריו מפרו. בחצי הגמר פגשה שוב את אל נסיונל ולאחר 3-3 בסיכום המפגשים, ניצחה בדו-קרב הפנדלים 4-5 כדי להעפיל למשחק הגמר מול אתלטיקו נסיונל. לצערה את הגמר היא הפסידה פעמיים - 1-3 במדיין ו-0-1 בקאלי.

דפורטיבו נאלצה לחכות שבע שנים עד שהניפה שוב את גביע האליפות. זה קרה בטורניר הקלאוסורה של 2005, כאשר הקבוצה החתימה את מי שהיה אז הכישרון הגדול ביותר במדינה, הוגו רודאייגה, שסיים ככובש המצטיין של נבחרת קולומביה עד גיל 20 בטורניר דרום אמריקה שבו שיחק גם ליונל מסי. קאלי הייתה קבוצה חזקה באותו טורניר וסיימה ראשונה בטורניר הסדיר. גם בפלייאוף היא סיימה ראשונה לפני קבוצות כמו ג'וניור ברנקייה, אמריקה קאלי ואונסה קלדס. בגמר היא פגשה את ריאל קרטחנה ולאחר ניצחון חוץ של 0-2, השלימה זכייה שביעית בתולדותיה עם ניצחון ביתי של 0-1 באצטדיון פסקואל גררו.^[4]

את האליפות התשיעית שלה השיגה דפורטיבו קאלי רק כעבור עשור שבו בעיקר איכזבה את הקהל שלה, עד אשר בטורניר האפרטורה של 2015 הצליחה סוף סוף להשיג את האליפות המיוחלת. הקבוצה שיחקה תחת הדרכתו של המאמן הוותיק, פרננדו קסטרו ועם סגל צעיר שכלל כישרונות כמו הרולד פרסיאדו, רפאל סנטוס בורה, פרנק פברה ויירסון קנדלו, שזכו לכינוי "הילדים של קסטרו". היא סיימה במקום השלישי את הליגה הסדירה ועם 36 שערים לזכותה, כאשר נקבע שברבע הגמר תפגוש את אתלטיקו נסיונל. במשחק הראשון באצטדיון אטנאסיו חירארדוט הצליחה קאלי להוציא תיקו 3-3 למרות שהיא זו שהוליכה לאורך המשחק. לאור התוצאה הטובה, בדפורטיבו קאלי לא ויתרו וניצחו את הגומלין בבית 0-1 מפנדל של מיגל אנחל מורייו. בחצי הגמר פגשו הירוקים את מיונאריוס שעברה את אנביגאדו. המשחק הראשון באצטדיון אל קמפין היה קשה עבור האורחת, שגם נאלצה לשחק החל מהדקה ה-26 ב-10 שחקנים לאור הרחקתו של כריסטיאן נסוטי. מיונאריוס ניצלה זאת בשביל לנצח 2-3 ולהגיע לכגומלין עם יתרון. אבל שוב במשחק השני בבית לא ויתרה קאלי וניצחה 0-1 כדי להשוות את התוצאה הכוללת ולשלוח את ההכרעה לדו-קרב פנדלים שבו ניצחה 3-4 והעפילה למשחק הגמר. היריבה בגמר הייתה הקבוצה השנייה של העיר מדיין - אינדפנדיינטה. במשחק הראשון בקאלי ניצחה דפורטיבו 0-1 משער של הרולד פרסיאדו. בגומלין הוליכה דפורטיבו 0-1 במחצית והייתה בדרך הבטוחה לזכייה. מדיין לא ויתרה ותקפה לאורך כל המחצית השנייה. תחילה זכתה בפנדל שאותו החמיץ ולדימיר מרין ואחר כך השוותה משער של צ'ארלס מונסלבו, אבל זה היה מאוחר מדי. דפורטיבו ניצחה בסיכום 1-2 וזכתה בתואר.^[5]

אוהדי הקבוצה נאלצו לחכות שש שנים עד לאליפות העשירית. הקבוצה החזירה לשורותיה את הרולד פרסיאדו ועם שחקנים כמו ג'ון ואסקס, אנדרס קולורדו ואנג'לו רודריגס התחילה את העונה בצורה לא משכנעת תחת המאמן האורוגוואי, אלפרדו אריאס. לאחר הפסד לדפורטיבו פאסטו במחזור השמיני, החליטו במועדון להיפרד מאריאס ולמנות את המאמן הונצואלי בן ה-48, רפאל דודאמל, שהיה גם שחקן עבר במועדון. בנוסף, הוחלט לצרף את הקשר הוותיק, טאופילו גוטיירס. במשימה הראשונה שלו כשל דודאמל, כאשר קבוצתו הודחה בחצי גמר הקופה קולומביה מול אתלטיקו נסיונל עם הפסד 3-2 בסיכום המשחקים. אבל ככל שהתקדמה העונה, הקבוצה נראתה טוב יותר, הרבה בזכותו של טאופילו גוטיירס שהפך לשחקן החשוב בקבוצה. בסופו של דבר הקבוצה הצליחה להשתחל לפלייאוף מהמקום השביעי והוגרלה לבית A עם אתלטיקו נסיונל, ג'וניור ברנקייה ודפורטיבו פריירה. בפלייאוף הגיעה קאלי לשיא שלה והבטיחה את עלייתה לגמר, שני מחזורים לסיום הבתים. היא סיימה עם 13 נקודות מתוך 18 והעפילה לגמר מול דפורטס טולימה. במשחק הראשון בגמר באצטדיון דפורטיבו קאלי סיימה הקבוצה בתיקו 1-1 כאשר הרולד פרסיאדו כובש לזכורת הקבוצה. בגומלין באצטדיון מנואל מוריו טורו, עלתה טולימה ליתרון במחצית הראשונה, אבל בחצי השני הצליחה קאלי לכבוש פעמיים מרגלי ג'ון ואסקס ופרסיאדו כדי להפוך את התוצאה, לנצח 3-2 בסיכום המשחקים ולזכות באליפות העשירית שלה.

מחזיקת הגביע והסופרליגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז החל טורניר הגביע הקולומביאני להיות משוחק באופן קבוע החל מ-2008, רשמה דפורטיבו עד כה זכייה אחת בלבד ב-2010. לאחר שסיימה את הבית המוקדם במקום הראשון, פגשה בשלב שמינית הגמר את ג'וניור ברנקייה. הפסד בחוץ 0-1 וניצחון בבית 2-3, שלחו את ההכרעה לדו-קרב פנדלים, שבו ניצחה קאלי. ברבע הגמר פגשו הירוקים את אינדפנדיינטה סנטה פה וניצחו במשחק הראשון 0-1 בבוגוטה משער של הרולד ריינה. בגומלין לא התקשתה קאלי וניצחה 1-3 כדי להעפיל לחצי הגמר מול לה אקידד. גם כאן השיגה הקבוצה ניצחון כפול, 0-2 בבית ו-3-5 בגומלין בחוץ. בגמר פגשה דפורטיבו קאלי, שהודרכה על ידי המאמן חיימה דה לה פאבה, את אגילס דוראדס שאז עוד נקראה איטגווי דיטיירס ושיחקה בליגת המשנה. באותה שנה עלתה איטגווי לליגה הבכירה וכאמור הגיעה לגמר, אך הפסידה במשחק הראשון 0-1 משער של אנדרס רמירו אסקובר ושוב הפסידה בקאלי 0-2 משערים של ססאר אמייה ואנדרס רמירו אסקובר. דפורטיבו קאלי לראשונה בתולדותיה זכתה בגביע.^[6]

ב-29 בינואר 2014, קצת לפני פתיחת הטורניר של אותה שנה, זכתה דפורטיבו קאלי בתואר הסופרליגה לאחר התמודדות מול אתלטיקו נסיונל. במשחק הראשון ששוחק באצטדיון פסקואל גררו, ניצחה קאלי 1-2 מצמד של החלוץ (כדורגל) הפרגוואי, רובין רמירס. בגומלין הפסידה קאלי 0-1 ולאחר שוויון של 2-2 במסיכום, נגשו הקבוצות להכרעה בדו-קרב פנדלים שאותו ניצחה קאלי 3-4, זכתה בתואר והבטיחה השתתפות בגביע סודאמריקנה 2014.^[7]

פעמיים פיינליסטית קופה ליברטדורס[עריכת קוד מקור | עריכה]

דפורטיבו קאלי היא הקבוצה הראשונה מקולומביה שהגיעה לגמר גביע ליברטדורס ב-1978. היא סיימה ראשונה בבית שכלל קולומביאנית נוספת,ג'וניור ברנקייה, ואת פניארול ודאנוביו מאורוגוואי. השלב הבא היה שלב בתים נוסף שגם אותו צלחה במקום הראשון לפני סרו פורטניו מפרגוואי ואליאנסה לימה מפרו. הם העפילו למשחק הגמר מול בוקה ג'וניורס ואחרי 0-0 בקאלי, הביסה בוקה בגומלין בבונבוניירה 0-4 וזכתה בתואר.

כעבור 21 שנים חזר המועדון לאותו המעמד, אבל בטורניר שכלל יותר קבוצות. דפורטיבו סיימה שנייה בבית שלה שכלל גם את ריבר פלייט, ולס סארספילד ואונסה קלדס. בשמינית הגמר פגשה את קולו קולו מצ'ילה והעפילה לרבע הגמר לאחר ניצחון בסיכום שני המשחקים 1-2. בז'ה ויסטה מאורוגוואי הייתה היריבה וגם אותה עברה דפורטיבו עם 1-2 במשחק הראשון ותיקו 1-1 בחוץ. בחצי הגמר, בדיוק כמו ב-1978, שוב פגשה קאלי את סרו פורטניו וכבר בבית ניצחה אותה 0-4. למרות הפסד בחוץ 2-3, העפילה דפורטיבו לגמר הגדול מול פלמיירס מברזיל. ניצחון ביתי 0-1 והפסד בחוץ 1-2 שלחו את הקבוצות לדו-קרב פנדלים שבהם ניצחו הברזילאים 3-4 ושוב השאירו את דפורטיבו קאלי ללא התואר החשוב ביבשת.

סמל המועדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסמל של דפורטיבו קאלי השתנה מעט פעמים לאורך השנים. זה תחיל עם מעוין שכלל את ראשי התיבות של שם הקבוצה הראשון "קאלי פוטבול קלוב" (CFC) והמשיך עם מעוין שכלל בתוכו את המילה CALI. החל מ-1948, כאשר הקבוצה החלה את העידן המקצועי, היא שינתה את צורת המעוין כאשר הכיתוב קאלי נותר והסמל נצבע בחציו ירוק וחציו לבן. הסמל עבר שינוי מזערי בעיצוב ב-2012 ועד היום.


1912-1916	1916-1926	1926-1948	1948-2012	2012-עד עכשיו

יריבויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היריבות העיקרית של דפורטיבו קאלי היא כמובן עם היריבה העירונית אמריקה קאלי בקלאסיקו שנקרא הקלאסיקו של ואייה דל קאוקה (בספרדית Clasico Valle del Cauca), המחוז שבו נמצאת העיר קאלי. היריבות עם אינדפנדיינטה מדיין נקראת הקלאסיקו דה דקנוס (בספרדית Clasico de Decanos) שכן מדובר בשתי הקבוצות הוותיקות ביותר בקולומביה. קאלי נוסדה ב-1912 ומדיין ב-1913. היריבות של קאלי עם מיונאריוס קרויה קלאסיקו אנייחו (בספרדית Clasico Añejo), המשחקים ביניהן היו הסופר קלאסיקו של קולומביה בשנות ה-60 וה-70. מדובר ביריבות עתיקה בין שתי הקבוצות הטובות ביותר במדינה באותן תקופות.

אצטדיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – אצטדיון פסקואל גררו, אצטדיון דפורטיבו קאלי

בחלקים נרחבים בהיסטוריה שלה שיחקה דפורטיבו קאלי באצטדיון פסקואל גררו, עד שהחליטה לעבור לאצטדיון משלה הקרוי אצטדיון דפורטיבו קאלי או בשמו השני, "פלמסקה" וממוקם בעיר פלמירה, מרחק של כ-8 קילומטרים מהעיר קאלי. היא החלה לשחק בו החל משנת 2010.