דקדוק עברי - מונחים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

בדף הזה מרוכזים מונחים מתחום דקדוק הלשון העברית. לכל מונח ניתן הסבר קצר ודוגמה. אם יש בוויקיפדיה ערך שלם על מונח כלשהו, שמו מקושר לאותו ערך וניתן לקרוא בו דוגמאות והסברים מפורטים יותר.

בחלק מהערכים ניתנו בסוגריים שמות באנגלית ובלטינית שלומד הדקדוק עשוי להיתקל בהם במילונים ובספרי לימוד ועיון.

תוכן עניינים:   א - ב - ג - ד - ה - ו - ז - ח - ט - י - כ - ל - מ - נ - ס - ע - פ - צ - ק - ר - ש - ת

א[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אֶהֱוִ"י – האותיות א, ה, ו, י, שיכולות להיות אמות קריאה – כלומר לסמן צליל של תנועה – או עיצור. גם יהו"א.
  • אהח"ע – צירוף ארבע האותיות המייצגות את העיצורים שמוצאם מן הגרון (בהבחנה מקבוצות העיצורים 'בומ"ף', 'גיכ"ק', 'דטלנ"ת', 'זסשר"ץ'). אינן מקבלות דגש. יש המחשיבים גם את האות ר, ומכאן גם אהחע"ר או הָאָח רֵ"עַ.
  • אותיות השימוש - אחת עשרה מתוך עשרים ושתיים האותיות באלפבית העברי, שמצטרפות לתחילתן של מילים כדי לתת בהן סימון נוסף כגון נטייה, זמן, כינוי, שינוי הוראה וכדומה. סימן לזכור אותן: אית"ן מש"ה וכל"ב.
  • "אותיות הניקוד" – כינוי עממי, לא מדעי, לתנועות. עיינו גם ניקוד.
  • אטימולוגיה (etymology) – עיינו גיזָרון.
  • אֵיתָ"ן – האותיות א, י, ת, נ, המשמשות תחיליות של פעלים בזמן עתיד ומַביעות את הגוף ואת המספר.
  • אם קריאה (mater lectionis) – אות אהו"י, כאשר היא מסמנת תנועה ולא עיצור (לדוגמה: האות י והאות ו במילה "עיצובו", האות א במילים "צוואר", "ראשון"). כינוי זה ניתן על שום שהיא עוזרת ומקילה את קריאת המילים.

ב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בֶּגֶ"ד כֶּפֶ"ת – שש האותיות המקבלות דגש קל (כשהתנאים מתקיימים) ועל כן מבטאן כפול. בעברית הישראלית הדגש נשמע רק באותיות בכ"פ. במבטא האשכנזי מבחינים גם בין ת דגושה לרפויה, במבטא המקורי והתימני מבחינים גם בין ג דגושה לרפויה ובין ד דגושה לרפויה).
  • בּוּמָ"ף – האותיות ב, ו, מ, פ. מייצגות את העיצורים השפתיים, בהבחנה מקבוצות העיצורים 'אהח"ע', 'גיכ"ק', 'דטלנ"ת', 'זסשר"ץ'. ו' החיבור הופכת לפניהן (וגם לפני שווא) לשורוק.
  • בינוני (participle) – צורת פועל שיש לה גם תפקיד של שם עצם או שם תואר, למשל המילים "כותב", "מדבר", "מתרפא", "מכוער" או המשפט "המנצח מנצח על ההרכב המנצח". בעברית החדשה פועל בצורת בינוני נקרא גם פועל בזמן הווה.
  • בכל"ם – מילות היחס ב־, כ־, ל־, מ־. עיינו גם מש"ה וכל"ב.
  • בכ"פ – עיינו בֶּגֶ"ד כֶּפֶ"ת.
  • בנייןמשקל של פועל. לפעלים באותו בניין יש צורה דומה של ניקוד, תחיליות וסיומות ולעיתים גם דמיון גם במשמעות. למשל, הפעלים "הִדגים", "הִקריא", "הלביש" שייכים לבניין "הִפעיל"; הפעלים "התכתב", "התלבש", "התמסר" שייכים לבניין "התפעל". בעברית יש שבעה בנייני פעלים עיקריים: פָּעַל (נקרא גם קַל), נִפְעַל, פִּעֵל (פיעל), פֻּעַל (פוּעַל), הִפְעִיל, הֻפְעַל (הוּפעל), התפעל.
  • בִּקְעַ"ת גֵּ"ר – סימן לששת השורשים בגזרת פ"י (ר' גזרה) שבהם יש התלכדות של האות י עם האות צ: י־צ־ב, י־צ־ק, י־צ־ע, י־צ־ת, י־צ־ג, י־צ־ר. בנטייה של הפעלים האלה, בחלק מהצורות האות י לא נכתבת ולא נהגית, האות צ מקבלת בניקוד דגש. בבניין הפעיל הניקוד של התחילית הוא חיריק או פתח ולא צירי או שווא, למשל בשורש י־צ־ג: "הצייר מַצִּיג את התמונה בתערוכה" (ולא "מֵצִיג").

ג[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גוף (person) – קטגוריה של מילה – בדרך כלל של פועל או כינוי – המייחסת אותה לאדם המדבר או לדמויות זולתו. גוף ראשון יחיד (מדבר) – אני; גוף שני יחיד (נוכח או נוכחת) – אתה, את; גוף שלישי יחיד (נסתר או נסתרת) – הוא, היא; גוף שלישי רבים (מדברים) – אנחנו; גוף שני רבים (נוכחים, נוכחות) – אתם, אתן; גוף שלישי רבים (נסתרים, נסתרות) – הם, הן.
  • גזירה (word formation) – יצירה של מילה על ידי שילוב של אותיות שורש במשקל או בבניין. למשל, מהשורש ש־מ־ר אפשר לגזור את המילה "שמירה" במשקל "קטילה".
  • גזרה – קבוצה של שורשים שיש להם מאפיין משותף שמשפיע על נטייה. למשל השורשים שׁ־י־ר, שׂ־י־ם, ר־י־ב שייכים לגזרת ע"י, כי האות השנייה של השורש ("ע' הפועל") היא י והיא לא נכתבת בזמן עבר ובהווה (בינוני): שָׁר, שָׂם, רָב.
  • גזרת השלמים – גזרה שאין בה אותיות חריגות והמילים בה נוטות באופן רגיל.
  • גיזרון (etymology) – חקר מקורה של המילה: האם נגזרה ממילה אחרת באותה שפה (ר' גזירה), האם הושאלה משפה זרה, האם הגייתה או כתיבתה השתנו לאורך הדורות, וכו'. בלועזית "אטימולוגיה".
  • גיכ"ק – צירוף ארבע האותיות המייצגות את העיצורים שמוצאם מן החך (בהבחנה מקבוצות העיצורים 'אהח"ע', 'בומ"ף', 'דטלנ"ת', 'זסשר"ץ').
  • ג"ן כת"ם – סימן לחמשת השורשים שהאות האחרונה בהם היא ה עם מפיק: ג־ב־ה, נ־ג־ה, כ־מ־ה, ת־מ־ה, מ־ה־מ־ה. בעת גזירה של מילים במשקל הזה, אם ה' היא האות האחרונה, אזי היא עיצור ולא אם קריאה. למשל: "העץ גּוֹבֵהַּ במטר אחד מדי שנה" – במפיק; "הפקיד גוֹבֶה את האגרה" – בלא מפיק.
  • גרוניות (guttural) – האותיות א, ה, ח, ע ולפעמים גם ר. מכיוון שהן נהגות בגרון, הן גורמות לעיתים קרובות לשינויים בכללי הנטייה המקובלים; למשל בשם הפועל "לִכתוב" התחילית ל מנוקדת בחיריק, אבל בשם הפועל "לחזור" אותה תחילית מנוקדת בפתח, כי היא נמצאת לפני אות גרונית.
  • גרש א׳ – הסימן ׳. במחשבים קיימת תמיכה בתו גרש, אך לא ניתן להקליד אותו בפריסת המקלדת הנפוצה, ולכן בדרך כלל כותבים במקומו מֵירְכָה בודדת ('). הסימן יכול לציין מספר דברים:
    • תוספת של גרש אחרי מספר אותיות עברית משנה את צלילן להגאים זרים: ג' (ג'ורג'); ד' (ד'אהר); ז' (ז'בוטינסקי); ח' (ח'אן יונס); צ' (צ'רלי); ת' (סמית').
    • קיצור של אות אחת, למשל מ' (מטר), מס' (מספר), עיינו (רב).
  • גרש ב׳ – אחד מטעמי המקרא, הנכתב מעל האות, למשל מעל האות ה' במילה חַיֵּיהֶ֜ם (שמות א יד).
  • דטלנ"ת – צירוף חמש האותיות המייצגות את העיצורים הנוצרים בהפגשת קצה הלשון עם השיניים (בהבחנה מקבוצות העיצורים 'אהח"ע', 'בומ"ף', 'גיכ"ק', 'זסשר"ץ').

ד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דָּגוּשׁ – שיש בו דגש.
  • דגש – סימן שנראה כמו נקודה בתוך אות כאשר הדקדוק דורש את זה. יכול להיות דגש קל (נקרא גם קשיין) ודגש חזק (נקרא גם כַּפְלָן ומכפל). מראה הדגש זהה למראה של סימן המפיק ושל נקודת השורוק, אך התפקיד הדקדוקי שלהם שונה.
  • דגש חזק - סימן ניקוד המורה על הגיית האות ככפולה. נקרא גם כפלן ומכפל. דגש חזק יכול להיות תבניתי, כלומר, טבוע במשקל, או משלים, כלומר, נובע מהתלכדות עיצורים. הדגש מסומן כנקודה בתוך האות. דגש חזק לא יבוא בדרך כלל באותיות גרוניות, אם כי הוא מופיע בהן פעמים אחדות במקרא. בעברית בת זמננו, הגיית הדגש החזק נעלמה כמעט לחלוטין, ולא ניתן להבחין בינו ובין דגש קל. בקריאת התורה של חלק מהעדות ניתן לשמוע בבירור את הימצאותו של הדגש החזק.
  • דגש קל - סימן ניקוד המורה על שינוי איכותי בהגיית אות. נקרא גם קשיין. הדגש יבוא באותיות בג"ד כפ"ת כאשר הן באות בראש מילה או אחרי שווא נח, למשל במילה כַּפְתּוֹר. כיום, אין הבדל איכותי בהגיית צורתן הדגושה והרָפָה של אותיות גד"ת. דגש זה מסומן, כמו החזק, כנקודה בתוך האות.

ה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הווה (present) – עיינו בינוני.
  • הברה 1 (syllable) – בתורת ההגה בעברית, יחידה של הגייה שמורכבת מתנועה אחת ועיצור אחד או יותר. למשל, במילה רָב יש הברה אחת; במילה רָחָב יש שתי הברות: רָ־חָב; במילה מִתְרַחֵב יש שלוש הברות: מִתְ־רַ־חֵב; במילה מִתְרַחֶבֶת יש ארבע הברות: מִתְ־רַ־חֶ־בֶת. בתיאור הדקדוקי המסורתי של העברית, שלא בהכרח תואם את תורת ההגה המדעית של ימינו, ההברה מתחילה תמיד באות (עיצור) וממשיכה בתנועה. כמו כן, לפי התיאור המסורתי, עיצור עם שווא נע הוא חלק מההברה שבאה אחריו, כלומר במילה "לְבַד" יש לפי תיאור זה הברה אחת, ואילו לפי תיאור מדעי עכשווי, יש בה שתי הברות – לְ־בַד.
    • הברה פתוחה – בתחילת המילה ובאמצעה: הברה שאחריה אין אות עם דגש חזק או עם שווא נח. בסוף מילה: אם המילה מסתיימת באות ה' שאין בה מפיק; אם המילה מסתיימת באות א' והאות לפניה אינה מנוקדת בשווא; אם המילה מסתיימת בשורוק (וּ) או בחולם (וֹ); אם המילה מסתיימת באות י' והאות שלפניה מנוקדת בחיריק (־ִ) או בצירי (־ֵ).
    • הברה סגורה – בתחילת המילה ובאמצעה: הברה שאחריה יש אות עם דגש חזק או עם שווא נח. בסוף מילה: מילה שמסתיימת באות ה' עם מפיק, למשל יַלְ־דָּהּ (הילד שלה); מילה שמסתיימת באות א' והאות שלפניה מנוקדת בשווא, למשל חֵטֻא (מעשה אסור); אם המילה מסתיימת באות ו' שאינה שורוק (וּ) או חולם (וֹ), למשל סתיו, בניו; אם המילה מסתיימת באות י' והאות שלפניה אינה מנוקדת בחיריק (־ִ) או בצירי (־ֵ), למשל פיצוי, גבאי.
  • הברה 2 (accent‏, pronunciation) – מילה מיושנת למבטא, מסורת קריאה, הגייה.
  • הגה – כל יחידת צליל שמושמעת בדיבור: עיצורים (המסומנים באותיות) ותנועות (המסומנות בניקוד ובאותיות אהו"י). תורת ההגה, בלועזית פונולוגיה, חוקרת את צלילי הדיבור.
  • הגייה (pronunciation) – ביטוי, אמירה בקול של צלילי השפה. אנשים שונים מדברים באותה שפה, אבל ההגייה של חלק מהצלילים בפיהם עשויה להיות שונה, למשל יש אנשים שהגיית האות ע בפיהם שונה מהגיית האות א. בקריאה המסורתית, לעדות שונות יש הגיות שונות. עיינו גם מבטא, מסורת קריאה.
  • ה' השאלה (נקראת גם "ה הַתֵּמַהּ") – האות ה שבבואה בראש משפט מסמנת תמיהה או שאלה: "היהפוך כושי עורו?". אופן ניקודה:
    • בדרך כלל, בחטף־פתח (ר'): "הֲרָצַחְתָּ וגם ירשת?!".
    • לפני אות המנוקדת בשווא ולפני אותיות גרוניות (חוץ מרי"ש) שאינן קמוצות – היא תנוקד בפתח: "הַאַתה תבנה לי בית לשבתי?".
    • לפני אותיות גרוניות (חוץ מרי"ש) המנוקדות בקמץ – היא תנוקד בסגול: "הֶהָיתה זאת בימיכם?".
  • ה' המגמההאות ה' שבבואה בסוף מילה. היא מציינת הליכה או התקדמות למקום מסוים, ניתן להמירה ב-"אל"/"ל". במקומות מסוימים לא תבוא ה' הידיעה בהתחלה: "הבה נלך דרומה (=אל הדרום) אל מדבר פארן". אך כשמתכוונים לדבר מסוים יש ליידעו באמצעות ה' הידיעה: "נסתיימה לה המסיבה, ועתה נלך הביתה(=אל הבית)".
  • הטעמה (stress) – הדגשה של אחת ההברות במילה באמצעות שינוי בתדירות הקול או בעוצמתו בעת הגייתה. בעברית במילים בנות הברה אחת, כמו "רב", "גם", "של" – ההברה היחידה היא ההברה המוטעמת. במילים עבריות בנות שתי הברות ויותר ההברה המוטעמת היא ההברה האחרונה (מלרע), למשל במילים "סריטה", "ילדה", "משמר"; או בהברה לפני אחרונה (מלעיל), למשל במילים "מלך", "כתבתי", "מסגרת". במילים שאולות ההברה המוטעמת יכולה להיות שונה, למשל במילה "גוגואים" זו ההברה הראשונה.
  • הידמות (assimilation) – תופעה פונטית שבה הגה מסוים (עיצור או תנועה) מקבל תכונה או תכונות פונטיות (כגון: בסיס חיתוך, אופן חיתוך) של הגה אחר המצוי בסביבתו.
  • הַכִּנּוּיִ"ם – האותיות המסמנות את הגופים בנטיות השונות: כדורו, כדוריך, כדורייך, כדוריה וכו'.
  • הֶפְסֵק (pause) – בעיקר בלשון המקרא: מצב שבו נמצאת מילה כאשר היא נמצאת בסוף פסוק או שיש בה טעם מפסיק, למשל אתנחתא (ר' טעמי המקרא). במצב כזה ניקוד המילה עשוי להשתנות, למשל המילה שֶׁמֶשׁ בנוקדת סגול־סגול, ובצורת הפסק ניקודה קמץ־סגול, למשל בשמואל א ו יב: "וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם, עַד־גְּבוּל בֵּית שָׁמֶשׁ". מעבר ללשון המקרא נעשה שימוש בצורות ההפסק בעיקר בשירה, במיוחד בימי הביניים, בתקופת ההשכלה ובתקופת התחייה, וכן בתפילות ובברכות (למשל "בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן").
  • הֶקשֵׁר – בעיקר בלשון המקרא: מצב שבו נמצאת מילה כאשר היא בהפסק.
  • התלכדות עיצורים – התאחדות של שני עיצורים לעיצור אחד. בדרך כלל מתרחשת בפ' הפועל ובל' הפועל בצורות מסוימות. נפוצה בפעלים שפ' הפועל שלהם היא נו"ן (גזרת חפ"ן), למשל בשורש נ־ג־ע האות נ נכתבת בחלק מהצורות, למשל "שיר נוגע ללב", "נגעת – נסעת", ואילו בצורות אחרות מתרחשת התלכדות והנו"ן לא נכתבת: "אל תיגע בזמיר", "לגעת באושר", "אשתדל להגיע בשעה חמש". קיימת בפועלי בקע"ת ג"ר, למשל בשורש י־צ־ב: "מזג האוויר מתייצב", אבל: "העירייה הציבה שלט אזהרה". התלכדות מתרחשת גם כאשר ל' הפועל זהה לאות הראשונה של הסיומת, למשל בשורש ח־ס־נ: "אנחנו הִתְחַסַּנּוּ נגד שפעת" (ולא "התחסננו").

ו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ו' ההיפוך (Waw consecutive) – מילית קישור אשר נכתבת יחד עם פועל והופכת את הזמן שלו מעבר לעתיד ולהפך. למשל, וַיִּקְרָא = "וְקָרָא". ו' ההיפוך נפוצה מאוד בלשון המקרא, אבל נדירה בתקופות לשון אחרות. סופרים בתקופת ההשכלה ובתקופת התחייה ניסו להחיות את השימוש בה, אך היא נדירה בעברית החדשה.
  • ו' החיבור (Waw copulative) – מילית קישור אשר נכתבת יחד עם המילה שאחריה ומביעה יחס של חיבור, איחוד, קשר: סבא וסבתא; אספתי את הספרים ואת כלי הכתיבה ויצאתי ללמוד. מנוקדת בשווא, אבל ניקודה משתנה במקרים מסוימים בהתאם לאות הראשונה של המילה שאליה היא מחוברת.
  • ו' הניגוד - מילית קישור אשר נכתבת יחד עם המילה שאחריה ומביעה יחס של ניגוד לדוגמה: "דני אכל תפוח ויוסי שתה מים" - יוסי בניגוד לדני.

ז[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זוגי (dual) – מספר דקדוקי המציין בדרך כלל שני חפצים. למשל, "שבועיים" – "שני שבועות". בעברית החדשה יש מספר מצומצם של מילים שנהוג להטות במספר זוגי: בגדים (נעליים, גרביים), איברי גוף (ידיים, אוזניים), זמנים (שעתיים, יומיים). עבור מילים מסוימות יש צורת יחיד, זוגי ורבים, למשל יחיד – "חודש", זוגי – "חודשיים", רבים – "חודשים". עבור מילים אחרות צורת הזוגי מציינת גם רבים, למשל "עיניים" – גם "שתי עיניים" וגם יותר משתי עיניים. בעברית החדשה ישנן אף מילים שלהן צורת זוגי בלבד, למשל "מספריים".
  • זַסְשֶרֶ"ץ – צירוף חמש האותיות המייצגות את העיצור רי"ש ואת העיצורים השורקים (בהבחנה מקבוצות העיצורים 'אהח"ע', 'בומ"ף', 'גיכ"ק', 'דטלנ"ת'; הוא היחיד מכולן שסדר אותיותיו אינו עולה). מהמילה נגזר הפועל זִסְשׁץ (התיז את ההגאים זסש"ץ בשריקה).

ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חולם – סימן ניקוד המציין בעברית החדשה את ההגה /o/. החולם יכול להיות חסר – ללא אם קריאה, ומלא – עם אם הקריאה א או ה. הגיית החולם זהה בעברית החדשה להגיית קמץ קטן וחטף־קמץ.
  • חוק החיטוף – חוק שלפיו תנועה גדולה נחטפת, כלומר הופכת לשווא נע (ר' חיטוף), כאשר היא מתרחקת מההברה המוטעמת (ר' הטעמה). דוגמה לפעולת חוק החיטוף: במילה שָׁמוּר יש שתי הברות: שָׁ־מוּר. ההברה "מוּר" היא המוטעמת; ההברה "שָׁ" מנוקדת בקמץ והיא צמודה לטעם. בנטייה לרבים יש להוסיף את הסיומת ־ִים: שמורים, וזה מוסיף למילה עוד הברה: "שָׁ־מוּ־רִים", אבל בגלל חוק החיטוף ניקוד כזה בלתי אפשרי: ההברה האחרונה "רִים" היא המוטעמת וההברה "שָׁ" כבר לא צמודה לטעם – היא התרחקה ממנו, ולכן הקמץ הופך לשווא והניקוד הוא "שְׁמוּרִים". חוק החיטוף חל רוב הזמן על קמץ ובאופן סדיר פחות על צירי ועל חולם (חסר); הוא לא חל על שורוק ועל חיריק.
  • חטף – סימן ניקוד שנראה כמו סימן ניקוד אחר עם שווא לידו. החטף בא במקום שווא באות שאמורה להיות מנוקדת בשווא לפי המשקל ולפי כללי הנטייה, אבל לא יכולה להיות מנוקדת כך מסיבה אחרת. לרוב החטף בא באותיות גרוניות, למשל במילה "נֶאֱכַל" האות א אמורה להיות מנוקדת בשווא, כמו האות ש במילה נִשְׁלַח, אבל השווא מתחלף לחטף־סגול.
    • חטף־סגול – סימן ניקוד, הנראה כמו סגול עם שווא לידו. הגייתו בעברית החדשה זהה להגיית סגול – /e/. זהה בא בעיקר במקום שווא באותיות גרוניות, למשל באות ע במילה "אֶעֱשֶׂה".
    • חטף־פתח – סימן ניקוד, הנראה כמו פתח עם שווא לידו. הגייתו בעברית החדשה זהה להגיית פתח – /a/. בא בעיקר במקום שווא באותיות גרוניות, למשל באות ע במילה "לְהַעֲמִיד".
    • חטף־קמץ – סימן ניקוד, הנראה כמו קמץ עם שווא לידו. הגייתו בעברית החדשה זהה להגיית קמץ קטן – /o/. בא בעיקר במקום שווא באותיות גרוניות, למשל באות ה במילה "צֶהֳרַיִם" (נהגה כאילו כתוב "צוֹהוֹרַיִם"). לעיתים חטף־קמץ בא גם באותיות שאינן גרוניות, למשל באות ש במילה שֳׁרָשִׁים, שלפי הדקדוק הייתה אמורה להיות מנוקדת "שְׁרָשִׁים", אבל לפי המסורת נהגית עם צליל /o/ באות ש.
  • חידוש – עיינו תחדיש.
  • חיטוף – שינוי של סימן ניקוד מתנועה לשווא (לרוב שווא נע) או לחטף בנטייה. למשל, במילה דָּבָר האות ד מנוקדת בקמץ; כאשר מטים אותה לרבים, הקמץ נחטף, כלומר משתנה לשווא: דְּבָרִים. אם אות גרונית מנוקדת בסימן הניקוד שנחטף בנטייה, הסימן משתנה לאחת מתנועות החטף, למשל במילה אָסִיר האות הגרונית א מנוקדת בקמץ וכשמטים אותה לרבים הקמץ משתנה לחטף־פתח: אֲסִירִים. סימן ניקוד שלא נחטף ולא משתנה, אלא נשאר כמו שהוא בכל הצורות הנטויות, נקרא מתקיים. עיינו גם חוק החיטוף, קיום.
  • חָלוּם – מנוקד בחולם.

ט[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • טעם – בהקשר מקראי עיינו טעמי המקרא; בהקשר כללי עיינו הטעמה.
  • טעמי המקרא – מערכת של סימנים הנהוגים בתנ"ך. בכל מילה בתנ"ך יש טעם מקרא אחד. לטעמי המקרא שלושה תפקידים: להראות את המבנה התחבירי של כל פסוק, לציין את ההברה המוטעמת של כל מילה (ר' הטעמה) ולציין את המנגינה שלפיה יש "לשיר" את הפסוקים בעת הקריאה. בספרים איוב, משלי, ותהילים (אמ"ת) יש טעמים שונים משאר הספרים בתנ"ך. בעדות השונות (ספרדית, אשכנזית, תימנית) יש מסורות שונות של מנגינות שאותן מסמנים הטעמים ובתוך אותה עדה יש מנגינות שונות לקריאת פרשת השבוע, הפטרה והמגילות.

י[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יחידמספר דקדוקי שמציין בדרך כלל שמדובר בחפץ אחד (בשם עצם) או במבצע או מקבל יחיד של פעולה (בפועל). על מילה שהמין שלה הוא נקבה אפשר לומר גם "יחידה".

כ[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כינוי (pronoun) – מילה שמצביעה באופן מופשט על שם עצם אחר, למשל "היא", "אנחנו", "זה", "מי", הסיומת "־ו" במילה "בשבילו" וכו'.
    • כינוי חבור (clitic) – כינוי אשר מצטרף לשם עצם, פועל או מילת יחס ומביע שייכות או מושא. עיינו כינוי מושא, כינוי קניין.
    • כינוי מושאכינוי חבור, המצטרף למילת יחס או לפועל ומביע יחס של מושא ישיר או עקיף. למשל: הסיומת "־ם", שמצטרפת למילת היחס "את" במילה "אותם" (את + הם); הכינוי "־ה", שמצטרף לפועל "אהבתי" במילה "אהבתיה". בעברית החדשה כינויי מושא נפוצים עם מילות היחס, אבל עם פעלים הם קיימים בעיקר בשפה הספרותית.
    • כינוי פרוד – כינוי שהוא מילה עצמאית ואינו כינוי חבור. למשל, המילה "אני" היא כינוי פרוד והסיומת "־י" במילה "אחותי" היא כינוי חבור.
    • כינוי קנייןכינוי חבור, המצטרף לשם עצם ומביע שייכות. למשל, הכינוי חבור "־נו" במילה "ארצנו" (ארץ שלנו).
    • כינוי שייכות – עיינו כינוי קניין.
    • כל"ב – עיינו מש"ה וכל"ב.
  • כפלן – עיינו דגש חזק.

ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ל' הפועל – האות השלישית של השורש. נקראת כך משום שהאות השלישית של השורש פ־ע־ל היא ל'. למשל, ל' הפועל של השורש כ־ת־ב היא האות ב.
  • לשון המקרא – עיינו תחת תקופות הלשון.
  • לשון חז"ל, לשון חכמים – עיינו לשון חכמים תחת תקופות הלשון.
  • לשון ימי הביניים, לשון הפיוט– עיינו לשון ימי הביניים תחת תקופות הלשון.
  • לשון תקופת ההשכלה – עיינו תחת תקופות הלשון.
  • לשון תקופת התחייה – עיינו תחת תקופות הלשון.

מ[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מבטא (accent) – הגייה של צלילי אותה שפה באופן שונה על ידי אנשים שונים. למשל, במבטא של אנשים רבים ששפת האם שלהם היא ספרדית או רוסית האות ר הגויה בקצה הלשון כעיצור רוטט או "מתגלגל", בדומה להגייתה בשפתם, בעוד שבמבטא של רוב האנשים שעברית היא שפת אמם האות ר היא עיצור ענבלי הנהגה בחלק האחורי של הלשון.
  • מוכרת (מֻכְרָת) – צורת המילה בנפרד (לא נסמך) וללא כינויים חבורים.
  • מכפל – עיינו דגש חזק.
  • מלעילהטעמה של מילה בהברה שלפני האחרונה. למשל, במילה סֶרֶט יש שתי הברות: סֶ־רֶט. ההברה סֶ מוטעמת ולכן הטעמת המילה סרט היא מלעיל. עיינו גם מלרע.
  • מלרעהטעמה של מילה בהברה האחרונה. למשל, במילה חָתוּל יש שתי הברות: חָ־תוּל. ההברה תוּל מוטעמת ולכן הטעמת המילה חָתוּל היא מלרע. עיינו גם מלעיל.
  • מנצפ"ך – האותיות מ, נ, צ, פ, כ, שיש להן צורה שונה כשהן נכתבות בסוף מילה. עיינו סופיות.
  • מסורת קריאה – מסורת של הגיית מילים עבריות וארמיות בעת קריאת תפילה, פרשת השבוע, הפטרה, מגילות תלמוד וספרי קודש אחרים. יש מסורת קריאה שונה לכל אחת מהעדות השונות של עם ישראל – ספרדית, תימנית, אשכנזית, בבלית ואחרות. לפעמים מסורת קריאה מכונה "הברה אשכנזית", "הברה ספרדית" וכו'. למשל, לפי המסורת האשכנזית יש לבטא את הקמץ /o/ ולפי המסורת הספרדית לפעמים /a/ (קמץ גדול) ולפעמים /o/ (קמץ קטן). המבטא הישראלי הכללי מבוסס על שילוב של מספר מסורות קריאה. בימינו בחלק מבתי הכנסת נהוג להתפלל לפי מסורת הקריאה ובבתי כנסת אחרים נהוג להתפלל במבטא הישראלי הכללי.
  • מספר דקדוקי (grammatical number) – מצב של מילה שבשמות עצם ובשמות תואר מציינת בדרך כלל את מספר החפצים או האנשים שבהם מדובר ובפעלים מציינת את מספר המבצעים או המקבלים של הפעולה. המספר הדקדוקי הוא אחת מאפשרויות הנטייה בעברית. למשל, המספר של המילה "חתולה" הוא יחיד ושל המילה "חתולות" – רבים. מילים אחדות בעברית אפשר להטות גם למספר זוגי המציין בדרך כלל שני חפצים, למשל, "שבועיים" הם "שני שבועות".
  • מקור (infinitive) – צורת פועל שאין לה זמן וגוף. היא מביעה מהות מופשטת של הפעולה. ישנם שני סוגים של מקור: מקור מוחלט ומקור נטוי.
    • מקור מוחלט – השימוש בצורת המקור המוחלט נפוץ בלשון המקרא וכן בשירה בחלק מהתקופות. בעברית החדשה השימוש במקור מועט ומוגבל רק לביטויים קבועים, למשל, בפתיחה הנפוצה לאגדות ילדים "הָיֹה הָיָה" המילה הראשונה "הָיֹה" היא צורת המקור של "להיות". צורות מקור מוחלט אחדות משמשות בעברית החדשה בתור חלקי דיבר אחרים, למשל, המילה "הַרְבֵּה" היא צורת המקור המוחלט של הפועל "להרבות" והיא משמשת בעברית החדשה תואר פועל.
    • מקור נטוי – בלשון המקרא מקור נטוי גמיש יותר ממקור מוחלט מבחינת הנטייה שלו ומבחינת המשמעויות שהוא יכול להביע. הוא משמש לעיתים קרובות עם התחיליות בכל"מ ויכול לקבל סיומות להבעת מושא. בתקופות לשון אחרות צורת מקור נטוי עם ל' הפכה לצורה המופשטת הנפוצה ביותר של הפועל והיא מכונה שם הפועל, למשל, "לכתוב", "לדבר", "להתלבש". בעברית החדשה צורת המקור שאינן שם הפועל עם ל' משמשות בעיקר בשפה ספרותית.
  • מקף – סימן פיסוק המחבר בין מילים. בלשון המקרא הוא מסמן שמספר מילים מתחברות ליחידה אחת לצורך הטעמה וניקוד. בעברית החדשה הוא משמש לחיבור של מיליות למילים לועזיות ולמספרים (מ־A ל־B, ב־1948), מילים מוכפלות (יום־יום) ולעיתים לצירופי סמיכות (בית־ספר).
  • מֹשֶׁ"ה וְכָלֵ"ב – סימן לאותיות השימוש ולמיליות מ־ (מִן), ש־ (אשר, ש' הזיקה), ה־ (ה' הידיעה, ה' השאלה), ו־ (ו' החיבור, ו' ההיפוך), כ־ (כמו), ל־ (אל), ב־ (בתוך, באמצעות).
  • משלב (register) – רמת לשון, סגנון "גבוה", "בינוני" או "נמוך". יכולה להיות חלוקה פנימית מורכבת יותר, למשל, מאמר מדעי ומסמך משפטי ייכתבו שניהם במשלב תקני וגבוה, אבל הסגנון שלהם יהיה כנראה שונה, ואילו המדען ועורך הדין שכתבו אותם עשויים לדבר ביום־יום במשלב בינוני או אף נמוך, בהתאם לנסיבות; סופר יכול להשתמש בתוך יצירה אחת במשלבים שונים כאמצעי אמנותי.
  • משפט כולל – משפט שבו אחד המרכיבים כולל יותר מאיבר אחד.
  • משפט מאוחה או משפט מחובר – משפט הבנוי משני משפטים המהווים יחידות עצמאיות הקשורות ביניהן במיליות קישור.
  • משפט מורכב – משפט הבנוי משני משפטים שאחד משועבד לשני. המשפט העצמאי מכונה המשפט העיקרי, ואילו המשועבד מכונה פסוקית או משפט טפל. על פי רוב, פסוקית נפתחת בש' הזיקה.
  • משקל – תבנית כללית שמאגדת שמות עצם, שמות תואר ופעלים שיש להם צורה דומה של ניקוד, תחיליות וסיומות. כשמדובר בפעלים המשקל נקרא בניין. למשל, המילים "מִדְבָּר", "מִפְעָל" ו"מִשְׁפָּט" שייכות כולן למשקל "מִקְטָל"; המילים "מֶלֶךְ", "זֶבֶל" ו"דֶּבֶר" שייכות למשקל "קֶטֶל". בעברית יש עשרות משקלים. לחלק מהמשקלים יש גם משמעות, למשל, נהוג להשתמש במשקל "קַטֶּלֶת" לשמות של מחלות, למשל "נַזֶּלֶת" ו"טָרֶשֶׁת", אבל משמעות זו אינה הכרחית, וכך גם המילה "קַלֶּטֶת" שייכת למשקל הזה. מילים לועזיות רבות שהושאלו לעברית, כגון "אוניברסיטה" ו"ספוטניק" לא שייכות למשקל, אבל מילים שאולות אחרות כן אומצו למשקל עברי; למשל, המילה "דוגמה" הגיעה לעברית מיוונית והיא מילה במשקל קֻטְלָה ומהשורש שלה נגזרו במשקלים אחרים גם המילים הדגמה (במשקל הַקְטָלָה), דגם (במשקל קֶטֶל) וכו'.
  • מתקיים – עיינו קיום.

נ[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נדגש – מילה או אות שנוסף אליה דגש. למשל, המילה דֹּב (דוב) נדגשת בנטייה, כי נוסף אליה דגש באות ב: דֻּבִּים (דובים).
  • נטייה (עבור פועל: conjugation; עבור חלקי דיבר אחרים: declination) – שינוי של צורת המילה שמתבטא בשינוי הניקוד או בהוספה של תחיליות וסיומות. בעברית שמות העצם ושמות התואר נוטים למין, מספר וסמיכות ויכולות לקבל סיומות של כינויי קניין חבורים. הפעלים בעברית נוטים לזמן – עבר, עתיד והווה (בינוני) ולגוף.
  • ניקוד - מערכת סימנים לייצוג תנועות או הבחנה דיאקריטית.
  • נפרד (absolute state) – צורת המילה שאינה נסמך. המילה האחרונה בצירוף סמיכות ומילה שאינה חלק מצירוף סמיכות היא צורת נפרד. מילה שהיא חלק מצירוף סמיכות שאינה המילה האחרונה בו היא בצורת נסמך. עיינו גם מוכרת.
  • נסמך (construct state) – המילה שאינה האחרונה בצירוף סמיכות. למשל, בצירוף הסמיכות "נשיא מדינת ישראל" המילים "נשיא" ו"מדינת" – נסמכים. גם הצורה הדקדוקית של המילה הזאת נקראת "צורת נסמך" והיא שונה מצורת נפרד; למשל בצירוף "עובדים של מפעל" המילה "עובדים" בצורת נפרד ובצירוף "עובדי מפעל" המילה "עובדי" בצורת נסמך. במילונים ובספרי דקדוק נהוג לסמן את צורת הנסמך בעזרת מקף, למשל: "בַּיִת, בֵּית־, בָּתִּים, בָּתֵּי־", אבל לפי כללי הפיסוק של האקדמיה ללשון אין בדרך כלל חובה לכתוב את המקף בצירופי סמיכות.

ס[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סביל – פועל שמביע קבלת פעולה, להבדיל מפועל פעיל שמביע ביצוע של פעולה. למשל: "האיש שלח את המכתב; המכתב נשלח על ידי האיש" – הפועל "שלח" הוא פועל פעיל והפועל "נשלח" הוא פועל סביל. רוב הפעלים בבניין פוּעל והוּפעל הם פעלים סבילים של פעלים בבניינים פִּעֵל (פיעל) והפעיל; פעלים רבים בבניין נפעל הם פעלים סבילים של פעלים בבניין קל.
  • סגורה – עיינו הברה סגורה.
  • סומך – המילה האחרונה בצירוף סמיכות. למשל בצירוף הסמיכות "ילדי בית ספר" המילה "ספר" היא הסומך והמילים "ילדי" ו"בית" – הנסמכים.
  • סיומת – תוספת קצרה למילה אחרי השורש. למשל, במילה "ילדון" השורש הוא י־ל־ד והסיומת היא "־ון".
  • סמיכות (construct state) – צירופם של שני שמות ליחידה אחת, מחוברת וקשורה. השם הראשון נקרא נסמך והשני – סומך (אפשר לזכור על־פי ראשי התיבות: נ"ס). צירוף הסמיכות נחלק לשלוש מחלקות:
    • סמיכות דבוקה – צירוף שאי אפשר להוסיף ה הידוע לשני השמות שבו, אלא רק לאחד מהם: קיום הישיבה, תיבת הקסמים, היושב ראש. השימוש בה נפוץ בדיבור במשלב בינוני.
    • סמיכות פרודה – צירוף סמיכות שפורק על ידי מילת־היחס של: הקיום של הישיבה, יום של אהבה, הבית של פיסטוק. השימוש בה נפוץ בלשון הדיבור.
    • סמיכות כפולה – דומה לסמיכות הפרודה – אלא שנוספים כינויי קניין לשם הראשון: קיומהּ של הישיבה, כוחהּ של הרפואה. השימוש בה נפוץ במשלב לשוני גבוה.

ע[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ע' הפועל – האות השנייה של השורש. נקראת כך משום שהאות השנייה של השורש פ־ע־ל היא ע'. למשל: ע' הפועל של השורש כ־ת־ב היא האות ת.
  • עברית חדשה, עברית ישראלית, עברית מודרנית – עיינו תחת תקופות הלשון.
  • עברית משוערבת – עיינו לשון ימי הביניים תחת תקופות הלשון.
  • עיצור (consonant) – הגה שבעת הגייתו האוויר שיוצא מהפה נעצר באופן מלא או חלקי, להבדיל מתנועה, שבעת הגייתה האוויר יוצא מהפה באופן חופשי. שבעברית מסומן באמצעות אותיות, להבדיל מתנועה, שבעברית מסומנת באמצעות ניקוד. למשל, האותיות ג, מ, ס מייצגות עיצורים. אותיות אהו"י מייצגות לפעמים עיצורים ולפעמים תנועות.

פ[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פ' הפועל – האות הראשונה של השורש. נקראת כך משום שהאות הראשונה של השורש פ־ע־ל היא פ'. למשל: פ' הפועל של השורש כ־ת־ב היא האות כ.
  • פתוחה – עיינו הברה פתוחה.
  • פתח – סימן ניקוד המציין בעברית החדשה את ההגה /a/. הגיית פתח בעברית החדשה זהה להגיית קמץ, אך בתקופות הקודמות הם כנראה סימנו הגאים שונים. עיינו גם חטף־פתח.
  • פתח גנוב או פתח גנובה (furtive patah‏, patah furtivum) – פתח הנכתב באות האחרונה במילה, כאשר האות היא אחת מהאותיות הגרוניות ה (עם מפיק), ח או ע. להבדיל מכל שאר סימני הניקוד, הפתח הגנוב נהגה לפני האות ולא אחריה, למשל במילים גָּבֹהַּ (גבוה), תַּפּוּחַ, קָמֵעַ.

צ[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צורן (morpheme) – המרכיב המזערי במילה שיש לו משמעות עצמאית. צורן נטייה מצטרף למילה ומוסיף לה משמעות, למשל -תִי, -נוּ, -תָ.
  • צורת יסוד (base form) – צורת מילה שאינה נטויה (ר' נטייה). עבור שמות העצם זוהי בדרך כלל הצורה בזכר יחיד נפרד וללא כינויי קניין; למשל, צורת היסוד של "בתיכם" היא "בית". עבור הפועל צורת היסוד היא בדרך כלל צורה בזמן עבר זכר יחיד גוף שלישי; למשל, צורת היסוד של "כתבתם" היא "כתב". צורת היסוד היא בדרך כלל הצורה שמופיעה במילון.
  • צליל – עיינו הגה.
  • צירי – סימן ניקוד המציין בעברית החדשה את ההגה /e/. הגיית צירי בעברית החדשה זהה להגיית הסגול, אך בתקופות הקודמות הם כנראה סימנו הגאים שונים.
  • צרוי – מנוקד בצירי.

ק[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קובוץ – סימן ניקוד, אשר מציין את הצליל /u/, כמו השורוק. הקובוץ מופיע, למשל, באות מ במילה מֻכְרָח (ללא ניקוד: מוכרח).
  • קיבוץ – עיינו קובוץ.
  • קמוץ – מנוקד בקמץ.
  • קמץ – סימן ניקוד שבעברית החדשה מביע בעיקר את הצליל /a/ (קמץ גדול). בהברה סגורה שאינה מוטעמת (ר' הטעמה) הקמץ נהגה /o/ (קמץ קטן). לפי חוק החיטוף, הקמץ נחטף בדרך כאשר הוא מתרחק מההברה המוטעמת. למשל, במילה "צָעִיר" האות צ' מנוקדת בקמץ ובנטייה של המילה לרבים ולנקבה הקמץ נחטף, כלומר הופך לשוואצְעִירָה, צְעִירִים.
  • קשיין – עיינו דגש קל.
  • קיום – נאמר על סימן ניקוד שהוא "מתקיים" כאשר הוא לא משתנה בנטייה. למשל, במילה צַדִּיק האות צ מנוקדת בפתח; כאשר מטים את המילה מיחיד לרבים ומזכר לנקבה, האות צ נשארת מנוקדת בפתח ונאמר על המילה שהיא "נוטה בקיום הפתח": צַדִּיק, צַדִּיקָה, צַדִּיקִים, צַדִּיקוֹת. לעומת זאת, במילה פָּקִיד האות פ מנוקדת בקמץ ובנטייה הוא לא מתקיים – הוא נחטף, כלומר משתנה לשווא (ר' חיטוף): פָּקִיד, פְּקִידָה, פְּקִידִים, פְּקִידוֹת. סימן ניקוד יכול גם להשתנות לסימן ניקוד אחר שאינו שווא, למשל במילה "דֵּעָה" האות ד מנוקדת בצירי בצורת הנפרד, ובצורת הנסמך דּעַת־ הצירי לא מתקיים ומשתנה לפתח.

ר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ראשי תיבות (acronym‏, abbreviation) – קיצור של מספר מילים באותיות הראשונות של כל מילה. למשל דו"ח – "דין וחשבון", ש"ץ – "שליח ציבור", מע"ם – "מס ערך מוסף".
  • רבדים – עיינו תקופות הלשון.
  • רבים (plural) – מספר דקדוקי שמציין בדרך כלל מספר חפצים (בשם עצם) או מספר מבצעים או מקבלים של פעולה (בפועל). ישנן מילים שצורתן תמיד רבים (plurale tantum) ואין להן צורת יחיד, והן לא בהכרח מביעות ריבוי של חפצים, למשל נישואים, תלפיות, שלהי. על מילה שהמספר שלה הוא רבים והמין שלה הוא נקבה אפשר לומר "רבות".
  • רובדמשלב או תקופת לשון.
  • ר"ת – עיינו ראשי תיבות.

ש[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שווא – סימן ניקוד המסמן היעדר תנועה (שווא נח) או תנועה שנחטפה (שווא נע). למשל, במילה מַרְדִּים האות ר מנוקדת בשווא וזהו שווא נח, כי לאחר האות ר בא מיד העיצור ד; במילה דְּבָרִים האות ד מנוקדת בשווא וזהו שווא נע, כי מקורו בתנועת פתח (שהתארך לקמץ) במילה דָּבָר ונחטפה בנטייה. השווא הנח מסומן רק בתוך המילה, אך לא בסופה. בסוף המילה יסומן שווא נח רק באות ך (מֶלֶךְ) או בפועל המסתיים בשני שוואים (שָׁמַרְתְּ). בעברית החדשה המדוברת השוואים אינם הגויים בהכרח לפי הגדרותיהם בדקדוק המסורתי – שווא נח לעיתים הגוי כשווא נע ולהפך.
  • שורוק – סימן ניקוד, אשר מציין את הצליל /u/, כמו הקובוץ. השורוק מופיע, למשל, אחרי האות ס במילה סוּף.
  • שורש – יחידה בת 3-4 (לעיתים נדירות: חמישה או שישה) עיצורים הנתונים בסדר קבוע ומשתלבים במשקלים שונים ליצירת מילים בעלות משמעות קרובה. השורש הוא לא מילה בפני עצמה, אלא רק יסוד שממנו נוצרות מילים. למשל, מהשורש כ־ת־ב נגזרות מילים רבות בעלות משמעות קשורה: כתב, כתוב, מכתב, כתיבה, התכתבות, וכו'. כאשר השורש שייך לגזרת השלמים, כל אותיותיו מופיעות בכל המילים הגזורות ממנו, אבל כשהוא שייך לגזרה אחרת, אותיותיו עשויות להיעלם או להשתנות בחלק מהמילים, למשל: כל אותיות השורש נ־ס־ע נכתבות במילה נסיעה, אבל במילה מסע האות נו"ן אינה נכתבת.
  • שורשן – תת-יחידה של שורש שמי אשר אינה משתנה בנטיות השורש (כשלפני ואחרי כל שורשן עשויים הגאים להתווסף או להשתנות). השורשנים של שורש תלת־עיצורי הם בדרך־כלל שלושת עיצורי השורש: פ״א הפועל, עי״ן הפועל ולמ״ד הפועל. בשורשים מרובעים, מחומשים ומשושים מכיל לפחות אחד השורשנים יותר מעיצור יחיד, לדוגמה השורשן השני של ערפ״ל (שורשנים ע–רפ–ל). קיימים גם שורשים המתחלקים לשני שורשנים בלבד.
  • ש' ימנית – האות ש שבכתיב מנוקד מסומנת מעליה נקודה מצד ימין (שׁ) והצליל שלה הוא כמו במילים "שמש", "משפט". עיינו גם ש' שמאלית.
  • ש' הזיקה – מילית הקישור ש־, המציינת זיקה בין חלקים במשפט: "הספר שקראתי מספר על אנשים שחוקרים את הים".
  • ש' שמאלית – האות ש שבכתיב מנוקד מסומנת מעליה נקודה מצד שמאל (שׂ) והצליל שלה זהה לצליל באות ס, כמו במילים "שמאל", "שקית". עיינו גם ש' ימנית.
  • שם (noun) – בתיאור דקדוקי: כינוי כללי לשם עצם ולשם תואר ולעיתים גם לכינוי, שיש להם תכונות משותפות רבות. שמות של בני אדם ומקומות נקראים בתיאור דקדוקי "שם פרטי".
  • שם הפועל – צורת פועל שמביעה את הרעיון הכללי של הפועל ושאינה נטויה לזמן וגוף. בעברית החדשה נהוג להשתמש בעיקר בשם הפועל עם התחילית "ל־" למשל, "לכתוב", "לתת", "להתלבש". בתקופות הלשון הקודמות אחרות היה נהוג להשתמש גם בצורת מקור בתפקיד הזה.
  • שם עצם – (ש"ע; noun‏, substantive) מילה המציינת חפץ, אדם או מושג. יכולה להיות נושא, נשוא ומושא במשפט. "בית", "אדם", "אהבה" הם שמות עצם. אפשר לתאר אותה באמצעות שם תואר, למשל "בית גדול", או באמצעות שם עצם אחר בצירוף סמיכות, למשל בצירוף "בית ספר" שם העצם "ספר" מתאר את שם העצם "בית". בעברית אפשר להטות שמות עצם (ר' נטייה) למספר דקדוקי (יחיד, רבים, זוגי), מין דקדוקי (זכר ונקבה) וסמיכות (נסמך ונפרד).
  • שם פרטי (ש"פ; personal noun‏, personal name‏, proper name‏, PN) – שם עצם שמפנה לאדם, בעל חיים או מקום מסוים. למשל "אישה", "קיפוד" ו"עיר" הם שמות עצם ואילו "אחינועם", "קיפי" ו"חיפה" הם שמות פרטיים.
  • שם תואר (ש"ת; adjective) – מילה המציינת תכונה של חפץ או אדם. יכולה להיות נושא, נשוא ומושא במשפט. המילים "חוקי", "עשיר", "קטן" הם שמות תואר. אפשר להוסיף תיאור נוסף לשם התואר באמצעות תואר פועל, למשל בצירוף "יפה מאוד" המילה "יפה" היא שם תואר והמילה "מאוד" היא תואר פועל שמתאר אותה. שם פרטי וכינוי הם סוגים מיוחדים של שמות עצם.
  • שָׁרוּק – מנוקד בשורוק.

ת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תואר – עיינו שם תואר.
  • תואר הפועל (adverb) – מילה המתארת פועל או שם תואר. למשל המילה "לאט" בצירוף "הולך לאט" או המילה "במיוחד" בצירוף "גדול במיוחד".
  • תחדיש (neologism) – מילה חדשה שנוצרת על ידי סופר, בלשן או אדם אחר לשם תיאור מושג חדש שלא היה קיים לפני כן או לשם החלפה של מילה שאולה שהייתה בשימוש לפני כן. חלקם נקלטים בשפה וחלקם נשארים בלא שימוש. למשל, אליעזר בן־יהודה יצר תחדישים רבים שחלק מהם נכנסו לשימוש כללי, בהם חייל, מגהץ וראינוע (במקום המילה השאולה "סינמטוגרף"). תחדישים רבים נוצרו גם על ידי חיים נחמן ביאליק, אברהם שלונסקי, האקדמיה ללשון העברית ואחרים.
  • תחילית (prefix) – תוספת קצרה בתחילת המילה לפני השורש. למשל במילה "תקליט" השורש הוא ק־ל־ט והתחילת היא ת־.
  • תנועה (vowel) – צליל שבכתב עברי מסומן באמצעות ניקוד ובאמצעות אותיות אהו"י. בעת הגייתו האוויר זורם בחופשיות דרך הפה, להבדיל מעיצור, שבעת הגייתו האוויר נעצר באופן מלא או חלקי, למשל ג, מ, ס.
    • תנועות גדולות – סימני הניקוד הבאים: קמץ גדול, צירי, חיריק מלא, חולם (מלא וחסר), שורוק. הם באים בדרך כלל בהברה פתוחה ובהברה סגורה מוטעמת, אם כי לכלל זה יש גם חריגים.
    • תנועות חטופות – עיינו חטף.
    • תנועות קטנות – סימני הניקוד הבאים: פתח, סגול, חיריק, קמץ קטן, קובוץ. הם באים בדרך כלל בתנועות סגורות לא מוטעמות, אבל יש לכלל זה חריגים רבים.
  • תקופות הלשון או רובדי הלשון – בתקופות השונות היו ללשון העברית מאפיינים שונים. ארבע התקופות העיקריות הן: לשון המקרא, לשון חכמים, לשון ימי הביניים, ועברית חדשה, וכל אחת מהן מתחלקת לחלוקות משנה הן לפי זמן והן לפי סגנון הלשון.
    • לשון המקרא (Biblical Hebrew) – הלשון העברית של התנ"ך. מתחלקת ללשון סיפורית (פרוזה), לשון השירה, וסגנונות אחרים, שיש ביניהם הבדלים לשוניים בדקדוק ובאוצר המילים. קיימים גם הבדלים לשוניים בין התקופות השונות שבהן נכתבו הספרים. מאפיינים לשוניים: שני זמני פועל – עבר ועתיד, ושימוש בו' ההיפוך; שימוש שונה בבינוני מהנהוג בתקופות מאוחרות יותר; שימוש רב בצורת המקור של הפועל; שימוש רב במשפטים מחוברים ושימוש מועט במשפטים מורכבים.
    • לשון חכמים (Post-Biblical Hebrew‏, Early Rabbinic Hebrew‏, Mishnaic Hebrew) – נקראת גם לשון חז"ל, לשון המשנה וכו'. הלשון העברית שלאחר המקרא, בעיקר במשנה, בתלמוד ובמדרשים. קיימים הבדלים רבים בינה לבין לשון המקרא, בין היתר: בהבדלים מסוימים בכללי הנטייה ("לִיתֵן" במקום "לָתֵת"); הבדלים רבים באוצר המילים: בלשון המקרא: "עץ", בלשון חכמים: "אילן"; הבדלים בתחביר, בפרט – במערכת שונה של זמני פועל, הדומה יותר לזו שמשמשת בעברית חדשה, ושימוש רב יותר במשפט מורכב. קיימים הבדלים פנימיים משמעותיים בין לשון המשנה לבין לשון התלמוד.
    • לשון ימי הביניים (Medieval Hebrew) – מספר סגנונות שונים של כתיבה עברית לאורך התקופה הארוכה מסוף תקופת התלמוד. בתקופה הזאת דיברו היהודים שכתבו בעברית בדרך כלל בשפות אחרות – ערבית, יידיש, איטלקית, ספרדית, פרובנסלית ואחרות. לשון ימי הביניים מתחלקת למספר תקופות וסגנונות:
      • לשון הפיוט ולשון שירת תור הזהב – לשון אמנותית ולפרקים חידתית, המשתמשת בצורות דקדוקיות חריגות והדורשת הבנה עמוקה במקרא לשם ההבנה. מושפעת משירת ימי הביניים של העמים השונים – ערבית, ספרדית וכו'. מתחלקת אף היא למספר תקופות משנה.
      • לשון משוערבת – לשון ספרי המדע והפילוסופיה, שנכתבו בעברית על ידי יהודים דוברי ערבית או תורגמו מערבית לעברית. בתחביר שלה יש השפעות רבות מערבית – שימוש שונה מהמקובל במילות היחס, שימוש במקור, תחדישים רבים תחת השפעת הערבית וכו'.
      • לשון ההלכה – לשון ספרי ההלכה של הראשונים ושל ראשית תקופת האחרונים. בעלת חלוקה פנימים מורכבת לסגנונות רבים.
    • העברית החדשה (Modern Hebrew) – מתחלקת אף היא למספר תקופות:
      • לשון תקופת ההשכלה – לשון סופרי תנועת ההשכלה היהודית באירופה מסוף המאה ה־18 עד סוף המאה ה־19. מתאפיינת בניסיונות ראשונים לכתוב בעברית ספרות יפה וספרות עיון חילונית בסגנונות אירופיים של אותה התקופה. למרות הניסיונות ליצור סגנון מודרני, הלשון עצמה הייתה מליצית מאוד – רובה הייתה טהרנית ומבוססת על המקרא, עם השפעות מלשון ההלכה ומלשון תקופת הביניים. לשון זו הייתה כתובה בלבד והכותבים לא ניסו להפוך אותה לשפת דיבור. הסופרים הבולטים בלשון זו – משה מנדלסון, אברהם מאפו, יהודה לייב גורדון.
      • לשון תקופת התחייה – תקופת המעבר בין תקופת ההשכלה לתקופת הדיבור העברי בראשית המאה העשרים. הסופרים בתקופה זו כתבו בלשון חדשנית יותר וטהרנית פחות מלשון תקופת ההשכלה ושילבו בכתיבתם השפעות מלשון חז"ל ומלשונות אירופיות – יידיש, רוסית, גרמנית ואחרות. בתקופה זו נעשו ניסיונות ראשונים להפוך את העברית גם לשפת דיבור יומיומי. סופרים בולטים מתקופה זו – מנדלי מוכר ספרים, אליעזר בן־יהודה, חיים נחמן ביאליק, אחד העם, יוסף חיים ברנר.
      • העברית החדשה (Modern Hebrew‏, New Hebrew‏, Israeli Hebrew) – נקראת גם עברית בת ימינו, עברית מודרנית, עברית ישראלית – הלשון העברית כפי שהיא נכתבת ומדוברת מאז תחילת המאה העשרים, מסוף תקופת התחייה, כאשר ילדים ביישוב בארץ־ישראל החלו להתחנך בעברית. ההגייה שלה מבוססת על שילוב של מספר מסורות קריאה, בעיקר הספרדית והאשכנזית. כללי הנטייה שלה מבוססים בעיקר על אלה של לשון המקרא, אם כי חלו בהם גם שינויים רבים. התחביר שלה הוא שילוב של לשון חכמים עם מרכיבים של שפות אירופיות.
  • תשלום דגש – שינוי של ניקוד לפני אות שאמורה להיות דגושה, אבל לא יכולה להיות דגושה, כי היא גרונית – א, ה, ח, ע, או ר. מכאן שם התופעה: שינוי הניקוד "משלים", כביכול, את הדגש. בתשלום הדגש חיריק משתנה לצירי, פתח משתנה לקמץ וקובוץ משתנה לחולם. למשל, המילים סיפור (סִפּוּר) ותיאור (תֵּאוּר) שייכות שתיהן למשקל קיטול (קִטּוּל) – פ' הפועל בהן אמורה להיות מנוקדת בחיריק וע' הפועל בהן אמורה להיות דגושה. בהתאם לזאת, במילה סִפּוּר האות ס מנוקדת בחיריק והאות פ דגושה, אבל במילה תֵּאוּר האות א היא גרונית ולא יכולה להיות דגושה ולכן האות תי"ו מנוקדת לא בחיריק אלא בצירי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]