דקימוס יוניוס ברוטוס אלבינוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דקימוס יוניוס ברוטוס אלבינוסלטינית: Decimus Iunius Brutus Albinus;‏ 27 באפריל,[1] 85-81 לפנה"ס43 לפנה"ס) היה פוליטיקאי ומצביא רומאי, מראשי המתנקשים בחיי יוליוס קיסר. אין לבלבל בינו לבין ברוטוס מפורסם אחר, מרקוס ברוטוס, שנמנה גם הוא עם הקושרים.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דקימוס ברוטוס היה ככל הנראה בנו של דקימוס יוניוס ברוטוס, קונסול שנת 77 לפנה"ס, וסמפרוניה.[2] הוא אומץ על ידי אולוס פוסטומיוס אלבינוס, קונסול שנת 99 לפנה"ס, ולפיכך נשא גם את שם מאמצו. על כך מעידים פלוטארכוס ודיו קסיוס ומטבעות שנטבעו ברומא ועליהם מתנוסס שמו ALBINVS•BRVTI•F.[3]

הוא שירת בצעירותו תחת פיקודו של יוליוס קיסר בעת מלחמת גאליה, ונזכר לראשונה במערכה נגד הוונטים (56 לפנה"ס). קיסר העמיד אותו בראש הצי המלחמתי, ובקרב ים בחופי ארץ הוונטים הכה את אוניותיהם ותרם תרומה משמעותית לכניעתם הסופית.[4] הוא הוסיף להילחם בגאליה, ונזכר שוב באירועי שנת 52 לפנה"ס, במהלך מסע המלחמה נגד ורקינגטוריקס.[5] בשנת 50 לפנה"ס, כפי הנראה, שב לרומא ונשא לאשה את פאולה ולריה.[6]

עם פרוץ מלחמת האזרחים (49 לפנה"ס) שב דקימוס ברוטוס לשרת תחת פיקודו של קיסר ויצא עמו אל היספניה (ספרד) כדי להשמיד את צבא פומפיוס. בעת המצור על מאסיליה (מרסיי), שעמדה לצדו של הסנאט וסיעת האופטימטים וסרבה לפתוח את שעריה בפני קיסר, עמד דקימוס ברוטוס שנית בראש הצי. משימתו הייתה למנוע מן הנצורים מוצא אל הים, והוא נחל עם ציו שני ניצחונות: האחד נגד אוניות המאסילים עצמם והשני נגד צי בפיקודו של לוקיוס נסידיוס, שנשלח לסייע לצבא הפרוקונסול אהנובארבוס שהגן על העיר מפני כוחותיו של קיסר.[7] פלוטארכוס מספר, כי כששב קיסר מהיספניה (45 לפנה"ס) ונסע במרכבתו בדרכי איטליה אל רומא, ישב דקימוס ברוטוס מאחוריו יחד עם אנטוניוס ואוקטביוס הצעיר, אות להערכה הרבה שרחש לו.[8]

קיסר החשיב את דקימוס ברוטוס בין תומכיו ונאמניו, מינה אותו למושל הפרובינקיה גאליה קיסאלפינה בשנה בה הוא עצמו נבחר לקונסולאט (44 לפנה"ס) ואף הועיד אותו למשרת הקונסול של שנת 42 לפנה"ס. זאת ועוד, בצוואה שכתב קיסר ב-15 בספטמבר 45 לפנה"ס ונקראה אחרי מותו נמנה דקימוס ברוטוס עם יורשיו מדרגה שנייה. כל אלה לא מנעו מדקימוס ברוטוס להיות בין ראשי הקושרים נגד קיסר, ובשל ידידותו וקרבתו לו הוא אף נבחר ללוות את מיטיבו ביום הרצח אל בית הסנאט (15 במרץ 44 לפנה"ס).[9]

אם קיוו המתנקשים לשים קץ לשלטון היחיד של קיסר ולהשיב לסנאט את כוחו, הרי שנתבדו. מרקוס אנטוניוס, עמיתו לקונסולאט של קיסר, השתלט במהירות על המצב ונטל למעשה את השלטון לידיו. חנינת הרוצחים על ידי הסנאט, לוויית קיסר ופרסום צוואתו הלהיטו את הרוחות הן ברומא הן בקרב חייליו של קיסר, וחברי הקבוצה החליטו לנצל את משרות הפיקוד בהן החזיקו מחוץ לרומא ולעזוב את העיר עד יעבור זעם. דקימוס ברוטוס יצא אל הפרובינקיה גאליה קיסאלפינה, בה שימש כמושל. אוקטביוס הצעיר (לימים אוקטביאנוס), שקיסר אימץ אותו לבן בצוואתו ומינהו ליורשו הראשון והעיקרי מבלי שידע על כך, שב לרומא מיד עם היוודע דבר הרצח. הוא נחוש היה בדעתו לא רק לנקום את רצח אביו המאמץ ולתבוע את מלוא חלקו בירושה, אלא אף לתפוס את השלטון. כדי לחזק את מעמדו העביר אנטוניוס חוק בסנאט, המעניק לו עצמו את הפיקוד על הפרובינציות החשובות גאליה קיסאלפינה וטרנסאלפינה, ומציב את דקימוס ברוטוס, מרקוס יוניוס ברוטוס וגאיוס קאסיוס לונגינוס בפרובינציות מזרחיות חשובות פחות. אלא שדקימוס ברוטוס סירב למסור לידיו את גאליה קיסאלפינה ולעבור אל הפרובינקיה של מקדוניה, ובדצמבר 44 יצא אנטוניוס בראש צבא כדי לסלקו בכוח. כך ארע, שהמתנגדים לשלטון היחיד של אנטוניוס מקרב חברי הסנאט שילבו עתה כוחות הן עם אוקטביאנוס הן עם המתנקשים בקיסר כדי לסלק את היריב המשותף. את הלחימה באנטוניוס הפקיד הסנאט בידיהם של אוקטביאנוס והקונסולים של שנת 43 לפנה"ס - אולוס הירטיוס וגאיוס ויביוס פנסה קייטיאנוס.[10]

דקימוס ברוטוס, שחשש להתייצב מול אנטוניוס בקרב סדור, השתלט על העיר מוטינה (כיום מודנה) ונערך למצור ממושך. מרקוס אנטוניוס הטיל מצור על העיר, וכשהגיעו הידיעות אל רומא, מילא הסנאט את ידי אולוס הירטיוס וגאיוס פנסה להיחלץ לעזרת צבא דקימוס ברוטוס הנצור. אוקטביאנוס, שהסנאט צירפו לשורותיו ומינה אותו לפרו־פראיטור, נלווה אל גאיוס פנסה. ההתנגשות הראשונה ארעה ב-14 באפריל 43, בקרב פורום גאלורום. אנטוניוס, שהחליט להילחם ביריביו אחד אחד, הכה את צבא גאיוס פנסה ואוקטביאנוס, אך נוצח בהתקפת פתע שהנחית אולוס הירטיוס. פנסה עצמו נפצע אנושות. בקרב שני, ב-21 באפריל ליד מוטינה, נחל אנטוניוס תבוסה נוספת אך הירטיוס עצמו נהרג. אנטוניוס, שסבר כי חייליו לא יוכלו לעמוד בהתקפה נוספת של אוקטביאנוס, הסיר את המצור ונסוג אל גאליה טרנסאלפינה.[11]

הסנאט מסר לידי דקימוס ברוטוס את הפיקוד על צבאותיהם של הקונסולים הירטיוס ופנסה, שמת מפצעיו זמן קצר אחר כך, ואף העניק לו את הרשות לערוך מצעד ניצחון. הדבר היה לצנינים בעיני אוקטביאנוס. כשנדחו תביעותיו מן הסנאט לקונסולאט, מצעד ניצחון ומענקים לחייליו, תפס את השלטון ברומא, ואחרי שנבחר לקונסול שנת 43, דאג לבטל את החוק המעניק חנינה לרוצחי קיסר וביטל את הכרזת הסנאט על מרקוס אנטוניוס כעל אויב העם. שינוי הנסיבות הפוליטיות העמיד את דקימוס ברוטוס בסכנה כפולה: מצפון מרקוס אנטוניוס וחייליו ומדרום אוקטביאנוס. אחדים מהלגיונות שהיו תחת פיקודו עברו לצדו של אנטוניוס, ומאחר שסבר כי צבאו נופל בכוחו מאלו של יריביו, החליט לחצות את הריינוס, לעבור עם עשרת לגיונותיו אל מקדוניה ולחבור אל מרקוס יוניוס ברוטוס. בעודו בדרך נטשו אותו כל לגיונותיו וערקו, מהם לצדו של אוקטביאנוס והאחרים לצדו של אנטוניוס. הוא נתפס בסופו של דבר על ידי ראש שבט גאלי בשם קמילוס, שהוציאו להורג בפקודת אנטוניוס.[12]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוליוס קיסר. מלחמת גאליה בשבעה ספרים בצירוף ספר שמיני מאת אבלוס הירציוס. תרגם מן המקור הרומי והוסיף מבוא, הערות ומפתח־שמות נ. רבן. תל אביב, הוצאת "יבנה", תשי"ט (1958).
  • פלוטארכוס. חיי אישים - אנשי רומי. תרגם מהמקור היווני והוסיף מבוא והערות יוסף ג' ליבס. ירושלים, מוסד ביאליק, תשי"ד, תשכ"ב.
  • גאיוס סאלוסטיוס קריספוס. קשר קאטילינה. תרגם מלטינית מאיר שָׂשׂ. חיפה, רנסאנס, תשכ"ז (1966).
  • גאיוס סויטוניוס טרנקוילוס. חיי שנים-עשר הקיסרים. תרגם מרומית אלכסנדר שור. תל אביב, מסדה, תשי"ט.
  • ישראל שצמן. תולדות הרפובליקה הרומית. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ן.
  • דקימוס ברוטוס נזכר רבות במכתביו של קיקרו ובנאומים הפיליפיים שנשא בסנאט.
  • Caesar. The Civil Wars. Translated by A.G. Peskett. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1914.
  • Caesar. The Gallic War. Translated by H.J. Edwards. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1917.
  • Cassius Dio. Roman History. Translated by Earnest Cary. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1914-1927. 9 vols. Digitized copy in: LacusCurtius.
  • Appianus. Roman History. Translated by H. White. The Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1912. Digitized copy in: LacusCurtius and Perseus Digitial Library.
  • Velleius Paterculus.The Roman History. Translated by F.W. Shipley. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1924. Digitized copy in: LacusCurtius.
  • Livy. History of Rome. Translated by B.O. Foster, Evan T. Sage, F.G. Moore and A. Schlesinger. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1919-1959.
  • Nicolaus of Damascus. Life of Augustus. Translated by Clayton M. Hall (1923). Digitzed copy in: csun.edu.
  • s.v. Brutus (17. D. Junius Brutus Albinus) in: William Smith (editor). Dictionary of Greek and Roman Biography and Mythology. London, John Murray, 1873. Digitized copy in: perseus.tufts.edu

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קיקרו מספר באחד ממכתביו אל מרקוס ברוטוס (Cicero, Epistulae Ad Brutum, 1.15.8), כי הידיעות על הניצחון בקרב מוטינה הגיעו אל רומא ביום ההולדת של דקימוס ברוטוס, ומכאן קובעים החוקרים את תאריך הולדתו המדויק.
  2. ^ סלוסטיוס (קטילינא, כ"ה) כותב על סמפרוניה כי הייתה "ממשפחה מיוחסת, הייתה יפה, בעל וילדים היו לה...", ומכאן סבורים החוקרים כי הייתה אמו של דקימוס יוניוס ברוטוס, אף שהדבר אינו מצוין במפורש.
  3. ^ פלוטארכוס, קיסר, ס"ד; פלוטארכוס, אנטוניוס, י"א; דיו קסיוס, 44.14 . מטבעות הנושאים את שמו באוספי מוזיאון פיצוויליאם, קיימברידג', אנגליה.
  4. ^ קיסר, מלחמת גאליה, ספר שלישי, י"א-ט"ז; דיו קסיוס, 39.40-42 .
  5. ^ קיסר, מלחמת גאליה, ספר שביעי, ט', פ"ז.
  6. ^ Cicero, Epistulae ad Familiares, 8.7.
  7. ^ קיסר, מלחמת האזרחים, 1.36.4-5, 1.58.5, 2.3.1, 2.6-7; דיו קסיוס, 41.19, 41.21.3, 41.25.1; ליוויוס, אפיטומה, 110.
  8. ^ פלוטארכוס, אנטוניוס, יא.
  9. ^ ליוויוס, אפיטומה, 116; דיו קסיוס, 44.14.3-4, 44.18.1, 44.35.2; סווטוניוס, יוליוס האלוהי, 81, 83; אפיאנוס, מלחמות האזרחים, 2.48, 2.111, 2.143; וליוס פטרקולוס, תולדות רומא, 2.56.3, 2.58.1-2; ניקולאוס מדמשק, חיי אוגוסטוס, 22.
  10. ^ ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, עמ' 569-571; אפיאנוס, מלחמות האזרחים, 3.49.
  11. ^ אפיאנוס, מלחמות האזרחים, 3.49, 3.65-72; דיו קסיוס, 46.35-38; ליוויוס, אפיטומה, 118-119; ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, עמ' 571-572.
  12. ^ אפיאנוס, מלחמות האזרחים, 3.73-74, 3.80-82, 3.97-98; דיו קסיוס, 46.53; וליוס פטרקולוס, 2.64; ליוויוס, אפיטומה, 120; ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, עמ' 572.