דראז'ה מיכאילוביץ'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דראז'ה מיכאילוביץ'
Draža Mihailović
דראז'ה ב-1943.
דראז'ה ב-1943.
לידה 27 באפריל 1893
איוואניקה, ממלכת סרביה ממלכת סרביהממלכת סרביה
הוצאה להורג 17 ביולי 1946 (בגיל 53)
בלגרד, יוגוסלביה הדמוקרטית הפדרלית הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביההרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה
מדינה ממלכת סרביהממלכת סרביה  ממלכת סרביה
ממלכת יוגוסלביהממלכת יוגוסלביה  ממלכת יוגוסלביה
כינוי "הדוד דראז'ה"
השכלה האקדמיה הצבאית הסרבית
השתייכות צבא ממלכת סרביה
צבא ממלכת יוגוסלביה
הצ'טניקים
תקופת הפעילות 1910 – 17 ביולי 1946 (כ־36 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
דרגה קולונל
פעולות ומבצעים
מלחמת הבלקן הראשונה, מלחמת הבלקן השנייה, מלחמת העולם הראשונה (המערכה על סרביה, החזית המקדונית), מלחמת העולם השנייה (הפלישה ליוגוסלביה, המחתרת היוגוסלבית).
עיטורים

דְּרָגוֹלִיוֹב "דְּרָאזַ'הּ" מִיכֵּאֵולוֹבִיץ'סרבית: Dragoljub "Draža" Mihailović, בסרבית קירילית: Драгољуб Дража Михаиловић;‏ 27 באפריל 189317 ביולי 1946; נודע בכינוי "הדוד דְּרָאזַ'הּ", Чича Дража, Čiča Draža) היה קולונל סרבי בצבא ממלכת יוגוסלביה. מבין מנהיגי הצ'טניקים במהלך מלחמת העולם השנייה.

דראז'ה, שלאורך חייו היה מעורב במלחמות הבלקן והמערכה על סרביה במלחמת העולם הראשונה, עלה בדרגות הצבא היוגוסלבי עד שהיה לגנרל במהלך הפלישה ליוגוסלביה. הוא היה ממקימיה ומנהיגיה של תנועת הצ'טניקים, שהורכבה בעיקרה מסרבים תומכי המלוכה שהתנגדו לקומוניסטים ולמדינות הציר כאחד. עקב מאבק אינטרסים איבד דראז'ה את התמיכה בו מצידה של בריטניה כאשר סירב לפתוח במאבק ישיר מול מדינות הציר וזאת במטרה להימנע מלהוביל אותם לפגוע באזרחים סרבים. עם הזמן פעל לשמר מודוס ויוונדי מול מדינות הציר בעוד מצא את הקומוניסטים הפרטיזנים בהנהגתו של יוסיפ ברוז טיטו להיות לאויביו הראשיים. לקראת סופה של המלחמה אף שיתף פעולה עם הנהגת מדינת הבובות הנאצית בסרביה, ובראשה מילאן נדיץ'.

ב-1946 נתפס בידי רשויות יוגוסלביה הסוציאליסטית-פדרלית בראשותו של טיטו. דראז'ה הואשם בבגידה ופשעי מלחמה והוצא להורג. ב-2015 בית המשפט העליון של סרביה ביטל את הרשעתו[1].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו הראשונות וקריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

דְּרָגוֹלִיוֹב "דְּרָאזַ'הּ" מִיכֵּאֵולוֹבִיץ' נולד ב-27 באפריל 1893 באיוואניקה, ממלכת סרביה. אביו היה פקיד בית משפט. בהיות דראז'ה בן 11 נפטרו הוריו והיה ליתום. דראז'ה גודל לאחר מות הוריו בידי דודו בבלגרד. שני דודיו היו קצינים בצבא הסרבי המלכותי, ובמהלך אוקטובר 1910 דראז'ה נרשם לאקדמיה הצבאית הסרבית. דראז'ה, שעוד לא סיים את הכשרתו האקדמאית בפרוץ המלחמות, נלחם כצוער בחיל הרגלים הסרבי במהלך המלחמות הבלקניות בין 1912 ל-1913. במאי 1913, על פעילותו במלחמת הבלקן הראשונה, דראז'ה עוטר במדליית הכסף של העוז. על פעילותו לאורך הגבול האלבני במהלך מלחמת הבלקן השנייה, דראז'ה קודם לדרגת לוטננט והיה לנושא המקום הראשון בכיתתו ובמקום השישי באקדמיה הצבאית הסרבית כולה.

דראז'ה שירת במהלך המערכה על סרביה במלחמת העולם הראשונה ובהמשך היה מעורב בנסיגה הגדולה של הצבא הסרבי לתוך נסיכות אלבניה. דראז'ה היה חלק מכוחות הצבא הסרבי שנסוגו לאי קורפו בים האדריאטי הנתון לריבונות ממלכת יוון בשביל להתארגן מחדש למעורבות בחזית. דראז'ה המשיך לשרת את מדינות ההסכמה במסגרת החזית המקדונית כחלק מהכוחות הסרבים שנשלחו מקורפו בסופה של מלחמת העולם הראשונה היה דראז'ה בדרגת קפטן בשירות צבא ממלכת יוגוסלביה החדשה[2].

בין המלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולונל מיכאילוביץ' בשירות הצבא היוגוסלבי המלכותי. תמונה מ-1937.

עם הקמתה של ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים (ששמה שונה בהמשך לממלכת יוגוסלביה), הוצב דראז'ה לפעול כחבר המשמר המלכותי של המלך פטר הראשון. דראז'ה פוטר מתפקיד זה לאחר שהתערב ביריבות פוליטית בין קומוניסטים ולאומניים. בהמשך הוצב בסקופיה. ב-1921 החל ללמוד באקדמיה הצבאית הראשית של בלגרד. ב-1923, עם סיום לימודיו, החל לשרת במטה הכללי. בשנת 1930 הועלה דראז'ה לדרגת לוטננט קולונל. בהמשך אותה השנה בילה דראז'ה שלושה חודשים בפריז, הרפובליקה הצרפתית השלישית, כנספח צבאי. במהלך שהותו עבר על שיעורים באקדמיה הצבאית סן-סיר ופגש בשארל דה גול. ב-1935 נשלח כנספח צבאי אל ממלכת בולגריה והוצב בסופיה. ב-6 בספטמבר 1935 קודם לדרגת קולונל. בהיותו בבולגריה התקשר עם התנועה הפוליטית זְוֶונוֹ ושקל להתערב בקשר להדחתו של בוריס השלישי, מלך בולגריה ולהעלאת ממשל חדש בסופיה שיקים ברית בולגרית-יוגוסלבית. קשריו של דראז'ה עם תנועות פוליטיות התבררו במהרה לרשויות בבולגריה שדרשו ממנו לעזוב את המדינה במהירות האפשרית. בהמשך מונה דראז'ה לנספח צבאי בפראג, צ'כוסלובקיה.

ב-1939 פרסם דראז'ה דו"ח נגד צורת הארגון של הצבא היוגוסלבי במסגרתו תקף בחריפות את הסדר הצבאי הקיים במדינה. הדו"ח העלה את חמת אפם של רבים במטה הכללי ובהנהגת המשרדים הקשורים בביטחון, והיו שקראו לגירושו של דראז'ה מהשירות. לאחר שבילה 30 יום במעצר, דראז'ה התקבל כפרופסור במכללת המטות הצבאיים של בלגרד. בקיץ 1940 היה מעורב בהתכנסות פוליטית של נספח צבאי בריטי עם גורמים פרו-בריטיים בשורות הצבא היוגוסלבי. במהלך הכנס דיבר דראז'ה בטון אנטי-נאצי חד משמעי וכאשר נודע על הדבר לשגריר הגרמני, דראז'ה הוטל פעם נוספת ב-30 ימי מעצר. בשנים שקדמו לפלישת מדינות הציר ליוגוסלביה שירת דראז'ה בעיר צליה, הקרובה אל הגבול עם גרמניה הנאצית. במהלך הפלישה היה דראז'ה לעוזר ראש מטה הארמייה השנייה היוגוסלבית שהוצבה בבוסניה. לזמן קצר כיהן כראש מטה הארמייה השנייה לפני כניעת המטה הכללי היוגוסלבי לידי מדינות הציר ב-17 באפריל 1941.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הפלישה יוגוסלביה סופחו שטחים לאורך גבולותיה של יוגוסלביה בין ממלכת איטליה, גרמניה הנאצית, ממלכת הונגריה וממלכת בולגריה ובנוסף להם הוקמה מדינת חסות איטלקית של מונטנגרו, משטר צבאי גרמני בסרביה והמדינה העצמאית של קרואטיה, שבמקור הייתה מופרדת בין אזורי הפשעה גרמנים ואיטלקים ובהמשך פעלה להשיג אוטונומיה מידי ההשפעה של שתיהן. בפועל הונהגה קרואטיה בידי הרודן אנטה פאבליץ'. עם חלוקת יוגוסלביה נקבעה קרואטיה להיות גדולה בהרבה מהשטחים המקוריים בהם התגוררו תושבים קרואטים ביוגוסלביה וזאת במטרה להסית את דעת הקהל של הקבוצות האתניות הפנימיות האחת נגד השנייה במקום נגד מדינות הציר הכובשות. קרואטיה קידמה טיהור אתני של יהודיה כמו גם של תושביה הסרבים.

המשטר הצבאי בסרביה נשלט בפועל בידי הורמאכט הגרמני אך היה נתון לשליטתו הישירה של מילאן נדיץ', ראש המטה של הצבא היוגוסלבי שהפך לבעל ברית של מדינות הציר. נדיץ' התנגד לבריטים ולקומוניסטים כאחד וראה את הגנתם של הסרבים כמטרתו הראשית. צבא ממשלת נדיץ' הסרבית הוגבל ל-17 עד 24,000 איש בידי הגרמנים, דבר שהקשה על אכיפת הסדר האזרחי לעומת תנועות המחתרת הרבות שפעלו. השליטה הגרמנית על ממשלת נדיץ' הייתה גדולה בהרבה מזאת על ממשלת פאבליץ' בקרואטיה העצמאית. המחתרות הסרביות הרבות היו מפולגות. 12,000 איש פעלו תחת דימיטריה ליוטיץ' (אשר כיהן כשר המשפטים בתקופת המלוכה) ו-6,000 איש צ'טניקים פעלו תחת קוסטה פצ'נאק. הצ'טניקים היו מאוחדים בלאומיות סרבית, תמיכה במלוכה והתנגדות לקומוניסטים ולפאשיסטים כאחד.

הצ'טניקים בראשותו של דראז'ה החלו דרכם במערב סרביה ומנו עם הקמתם 7 קצינים ו-27 חיילים בלבד. במקור ניסה דראז'ה להשיג תמיכה מצד בעלות הברית ונמנע ממאבק ישיר מול הגרמנים בידיעה שמאבק שכזה יוביל למחיקת כוחותיו כמו גם לפרעות של הכוחות הכובשים נגד האוכלוסייה הסרבית האזרחית. דראז'ה הכריז על שימור נאמנותו למלוכה הסרבית וממשלה היוגוסלבית הגולה בלונדון. במקור בוסס מאבקו של דראז'ה נגד הפרטיזנים הקומוניסטים בראשות יוסיפ ברוז טיטו על כך שאלו תקפו באופן ישיר מוצבים גרמנים ובכך הובילו לפרעות של הגרמנים נגד האוכלוסייה האזרחית. נכון לסתיו 1941 היו לערך 4,000 איש תחת פיקודו של דראז'ה.

דראז'ה תחילה ניסה להגיע להסדר עם הקומוניסטים כאשר קידם שיחות עם נציגיו של טיטו שהובילו להסכם אי-תוקפנות בין הצ'טניקים של דראז'ה לקומוניסטים. טיטו למעשה חשד בדראז'ה שהוא משתף פעולה עם הגרמנים. הקומוניסטים של טיטו השיגו אספקה ממוסקבה אך לעומתם היה לצ'טניקים של דראז'ה קושי בהישג נשק. בריטניה סירבה לספק נשק עבור הצ'טניקים מחשש שרק יעמיק מאבק בינם לבין הקומוניסטים שעלול לפגוע במאמץ המחתרת היוגוסלבית הכוללת נגד כובשי ארצה. דראז'ה, בהנחה שבסופו של יום ינצחו בעלות הברית במלחמה, ציפה להגעת כוחותיהם לחבל הבלקן קודם יצא במאבק חזיתי נגד הגרמנים ועל כן ראה בקומוניסטים את יריביו העיקריים על הנהגתה של יוגוסלביה לאחר המלחמה. על אף העובדה שלא הנהיג את כל התנועות השונות של המחתרת הצ'טניקים, דראז'ה השיג מוניטין של מנהיג כל המיליציות הסרביות המלוכניות. אחת ניסה דראז'ה ללא כל הצלחה להסדיר ברית עם הכוחות הצ'טניקים של קוסטה פצ'אנק, ניסיון שכשל עקב שיתוף הפעולה הישיר של פצ'אנק עם הגרמנים.

במשא ומתן עם הבריטים, ראש ממשלת הממלכה המאוחדת, וינסטון צ'רצ'יל, טען בפני דראז'ה כי על הצ'טניקים להילחם עבור יוגוסלביה ולא עבור מוסקבה. הייתה זאת פנייה זאת מצידו של ראש הממשלה הבריטי שהובילה את דראז'ה לצאת במאבק ישיר נגד הקומוניסטים. בנובמבר 1941 נפלו הכוחות הצ'טניקים של דראז'ה בהתכתשות מול הקומוניסטים של טיטו ונסוגו. היה זה המחסור באספקת נשק שהוביל את דראז'ה לבקש תמיכת אספקת נשק מממשלת נדיץ' וגרמניה הנאצית עבור מאבקו נגד הקומוניסטים. הגרמנים מצידם חשדו בדראז'ה שהוא והצ'טניקים היו אחראיים למרידות הגדולות ברחבי יוגוסלביה הכבושה, ולא הקומוניסטים. המשא ומתן כשל ודראז'ה נסוג ביחד עם המחתרת שלו לפעילות מתחת לפני השטח לזמן מה.

צעדת צ'טניקים ובראשה דראז'ה.

בתחילת 1942, לנוכח המצב בחזית המזרחית מול ברית המועצות, גרמניה העבירה חלק נרחב מכוחותיה המוצבים ביוגוסלביה הכבושה אל המאבק בברית המועצות, ואיטליה הפאשיסטית בהנהגתו של בניטו מוסוליני ניצלה את ההזדמנות לחזק את השפעתה במערב הבלקן. איטליה החלה לתמוך בתנועות צ'טניקיות מסוימות (לא כולל הצ'טניקים של דראז'ה) בכדי שאלו יאבקו נגד קרואטיה העצמאית (שהייתה בפועל בחסות גרמנית) ובקומוניסטים של טיטו. היו גורמים צ'טניקים שראו עדיפות בתקיפת קרואטים ומוסלמים במקום קומוניסטים, בהם גם חיילים וקצינים בשורות התנועה של דראז'ה. דראז'ה מצידו כמעט ולא פעל בכדי לעצור את המאבקים הפנים-אתניים. לבסוף ניתנה תמיכה עבור קרואטיה העצמאית במאבקה נגד הצ'טניקים והיא החלה לתקוף גם את המיליציה של דראז'ה. בסוף 1942 פגעו הגרמנים במערכת המודיעין של הצ'טניקים של דראז'ה והניסו את רוב המיליציות הצ'טניקיות לאזור מונטנגרו והרצגובינה.

הצ'טניקים של דראז'ה הפכו לאויבים גלויים עבור הגרמנים ואיבדו את רוב התמיכה מצד האוכלוסיות המקומיות כמו גם את כל התמיכה מצד הבריטים. בתחילת 1943, עקב חשש מפני נחיתה אפשרית של בעלות הברית במדינה ההלנית, קידמו הגרמנים את מבצע "מקרה לבן" ביחד עם האיטלקים והקרואטים שנועד לטהר את כל המחתרות היוגוסלביות באשר הן. איטליה, נגד דרישותיה של גרמניה, העבירה תמיכה לידי הצ'טניקים של דראז'ה, שבה בעת הפכו לארגון הצ'טניקי המרכזי. לאורך המבצע האיטלקים הותירו את הצ'טניקים לבצע את רוב העבודה השחורה של המאבק בשטח בעוד רק העבירו לידיהם אספקה. הקומוניסטים בראשות טיטו אוגפו בידי הגרמנים מצפון, הקרואטים מצפון-מערב, האיטלקים מדרום והצ'טניקים מדרום-מזרח. בהתחשב בהפרשי הכוחות בין אויביו התכוון טיטו לפרוץ את האיגוף מדרום.

התמיכה האיטלקית בצ'טניקים הובילה לקטיעת כל הקשרים שנותרו בין הצ'טניקים לבין הבריטים ולאחר ועידת טהראן הכירו בעלות הברית בקומוניסטים בהנהגתו של טיטו כממשלה הלגיטימית של יוגוסלביה במקום ממשלת הגלות והצ'טניקים של דראז'ה. לצד זאת, היו קריאות מתוך מטה ההנהגה של דראז'ה לנתק את הקשרים עם האיטלקים. לבסוף הגיעו הגרמנים לשביתת נשק זמנית עם הקומוניסטים של טיטו בכדי שאלו יפעלו נגד הצ'טניקים. הכוחות הצ'טניקים איבדו חלק נרחב מהמורל שלהם וחיילים רבים ערקו משורותיהם. תנועות מחתרת שונות של צ'טניקים התפזרו ורובם נמחקו לנוכח עליית ההשפעה של הקומוניסטים. ניסיונו של דראז'ה להקים ממשלת אחדות לאומית כאלטרנטיבה פוליטית לטיטו נכשלה בעיקר עקב קשריו למלוכה ולצבא שהובילו לסלידה מצד האוכלוסייה הכללית מחשש לדיקטטורה צבאית.

שיתוף פעולה גרמני עם דראז'ה החל רק כאשר הצבא האדום כבש את ממלכת רומניה. ברית זאת לא תרמה לשינוי המצב ביוגוסלביה, איפה שהקומוניסטים השיגו שליטה כבר על רוב השטחים שנכללו בממלכה היוגוסלבית קודם כיבושה ב-1941. עם התקדמות הצבא האדום לעבר מזרח יוגוסלביה נסוג דראז'ה אל אזור מונטנגרו עם שארית כוחותיו. לאחר נסיגתם של הכוחות הגרמנים הנותרים מיוגוסלביה וההשתלטות עליה בידי טיטו, דראז'ה החל בניסיון לנוע עם כוחותיו חזרה לאזור דרום-מערב סרביה. ניסיונו לארגן מחדש מיליציה סדירה שנועדה להוות איום לקומוניסטים בראשות טיטו כשלה והרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה הוקמה בהנהגתו של האחרון. עם כניעת גרמניה הנאצית נסוג דראז'ה עם אחרוני הצ'טניקים אל מתחת לפני השטח.

משפט והוצאה להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

דראז'ה במהלך משפטו, 1946.

לאחר המלחמה הסתתר דראז'ה מפני הרשויות. הוא נלכד על ידי גורמים מטעם המדינה ב-13 במרץ 1946, והואשם על ידי ממשלת יוגוסלביה בבגידה ובשיתוף פעולה עם הגרמנים. דראז'ה נידון למוות והוצא להורג בבלגרד ביולי 1946. אף על פי שוועדת חקירה אמריקאית אישרה את ההאשמות בדבר שיתוף הפעולה עם הגרמנים עבור דראז'ה כמו גם אחרים בדרג ההנהגה הצ'טניקית, הנושא עדיין נותר שנוי במחלוקת בנוגע להתנהלותו של דראזז'ה במלחמת העולם השנייה. לאחר התפרקות יוגוסלביה הקומוניסטית בתחילת שנות התשעים, מקלטו לשעבר באזור רבנא גורה הפך למוקד פעילות של מלוכנים[3].

בשנת 2006 העבירה ממשלת סרביה חקיקה שפתחה לציבור אפשרות הצגת דרישות חנינה עבור פעילים צ'טניקים לשעבר מתקופת המלחמה שהורשעו בפשעי מלחמה ובגידה. החקיקה החדשה הובילה ללמעלה מ-2,000 בקשות חנינה לבתי המשפט הסרבים. נכדו של דראז'ה, ווג'יסלב מיכאילוביץ', הגיש בקשת חנינה גם כן במהלך שנת 2006. ב-2015 בית המשפט העליון בבלגרד קבע את חנינתו של דראז'ה וביטול כל ההאשמות נגדו כמו גם צדקת הקביעה נגדו בידי בית המשפט הקומוניסטי שדן אותו למוות ב-1946. בית המשפט קבע כי משפטו של דראז'ה מיכאילוביץ' לאחר מלחמת העולם השנייה הוסט בידי גורמים "פוליטיים ואידאולוגים" בחריגות חמורות מהסדר המשפטי התקין לפי החוק הסרבי. עוד נכתב כי המשפט אינו הוגן מכיוון שלא היה לו מגע ראוי עם עורכי הדין שלו, לא ניתנה לדראז'ה גם זכות הערעור על קביעות בית המשפט ולא הותר לו להטיל ספק באמיתות הראיות שהוצגו נגדו[4].

דראז'ה והיהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלבים הראשוניים של תנועות הצ'טניקים היו יהודים ששירתו בין שורותיהם, אך כאשר התברר שהצ'טניקים לא נלחמים בפולשים וחלקים מהתנועה בעצמם משתפי פעולה עם מדינות הציר, ולמעשה נטו לשתף איתם פעולה נגד הקומוניסטים, כל המעורבים היהודים עברו לשורות הפרטיזנים הקומוניסטים. ככל שהצ'טניקים הגדילו את שיתוף פעולה שלהם עם הגרמנים, יחסם ליהודים באזורים בשליטתם הידרדר, והם זיהו את היהודים עם הקומוניסטים אותם תיעבו. היו מקרים רבים שבמהלכם צ'טניקים שרצחו יהודים או מסרו אותם לידי הגרמנים במסגרת שואת יהודי יוגוסלביה[5]. אחת טען דראז'ה בפני אנשיו כי: "יחידות הפרטיזנים מלאות בבריונים מסוגים שונים, כגון האוסטאשה - השוחטים הנוראיים ביותר של סרבים - יהודים, קרואטים דלמטים, בולגרים, טורקים, מדיארים, וכל שאר אומות העולם[6]."

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דראז'ה מיכאילוביץ' בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Serbian Court Quashes Treason Conviction Of WWII General (בית המשפט הסרבי מבטל את הרשעת הבגידה של גנרל מלחמת העולם השנייה), Radio Free Europe (רדיו אירופה החופשית)
  2. ^ Draža Mihailović (דראז'ה מיכאילוביץ'), חינוך ספרטני (Spartacus Educational)
  3. ^ Full text of "The Trial Of Dragoljub Draza Mihailovic" (הרישום המלא של "משפטו של דרגוליוב 'דראז'ה' מיכאילוביץ'"), Internet Archive (ארכיון האינטרנט)
  4. ^ Serbia Rehabilitates WWII Chetnik Leader Mihailovic (סרביה מעניקה חנינה למנהיג הצ'טניקי מיכאילוביץ' ממלחמת העולם השנייה), Balkan Transitional Justice, ‏14 במאי 2015
  5. ^ Shoah Resource Center, The International School for Holocaust Studies (מרכז מקורות השואה, בית הספר הבינלאומי ללימודי השואה), Chetniks (צ'טניקים), Yad Vashem (יד ושם)
  6. ^ Marko Attila Hoare (מרקו אטילה הואר), Genocide and Resistance in Hitler's Bosnia: The Partisans and the Chetniks, 1941–1943 (רצח עם ומחתרת בבוסניה של היטלר: הפרטיזנים והצ'טניקים, 1941 - 1943), ניו יורקאוניברסיטת אוקספורד, 2006, עמ' 161