דרך התה העתיקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מפת דרך התה

דרך התהסינית: 茶马古道, בפיניין: Chá Mǎ Gǔ Dào, מילולית "דרך הסוס תה") המכונה כיום בדרך כלל דרך התה העתיקה הייתה רשת של שבילים המתפתלים בהרי סצ'ואן, יונאן וטיבט בדרום מערב סין, שנועדו לשמש את סוחרי התה.[1] לעיתים מכונה גם דרך המשי הדרומית או דרך המשי הדרום-מערבית והיא מהווה חלק ממערכת מסלולים מורכבת המחברת בין סין ודרום אסיה.

ישנם מספר אלמנטים ארכאולוגיים ומונומנטליים ששרדו, כולל שבילים, גשרים, תחנות דרך, עיירות שוק, ארמונות, עמדות גבול ומקדשים לאורך המסלול. מלבד חשיבותה של הדרך לפעילות המסחרית, באופן משמעותי יותר היה הדרך הייתה קריטית לחילופי תרבות בין תת היבשת ההודית, טיבט ודרום-מערב סין. במיוחד, הדרך מילאה תפקיד חשוב מאוד בהתפשטות הבודהיזם בסין ודרום אסיה.[2]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גברים מעמיסים תה, מחוז סצ'ואן, סין, 1908, צילום:ארנסט הנרי וילסון

סצ'ואן ויונאן, ככל הנראה, הם האזורים הראשונים לייצור התה בעולם. התיעוד הראשון של טיפוח התה טוען שהתה טופח על הר מנגדינג בסצ'ואן (蒙顶山) בין צ'נגדו ויא'אן מוקדם יותר מאשר שנת 65 לפנה"ס. יא'אן היה מוקד חשוב בסחר התה עד המאה העשרים. מלבד תה, מוצרי משי מצ'נגדו ובמיוחד שוג'ין (蜀锦), נסחרו גם בדרך זו לדרום אסיה מלפני 2000 שנה בערך.

מלפני אלף שנים, דרך התה הייתה הקישור המסחרי העיקרי מיונאן לבנגל דרך מיאנמר; לטיבט ולמרכז סין דרך מחוז סצ'ואן.[3][4][5][6][7] בנוסף לתה, שיירות הפרדות שנעו בדרך זו נשאו מלח. אנשים וגם סוסים נשאו מטענים כבדים, כשהם נושאים לעיתים מעל 60–90 קילוגרמים תה, שלעיתים קרובות היה יותר ממשקל גופם.[8][9][10] הסבלים נשאו מטות עם מוטה ממתכת, הן לצורך איזון תוך כדי הליכה והן כדי לסייע בתמיכה בעומס בזמן מנוחתם, כך שהם לא היו צריכים להניח את המטען.

מאמינים כי זו הייתה רשת המסחר העיקרית לתה והתפשטה ברחבי סין ואסיה מראשיתה במחוז פואר, ליד מחוז סמאתי ביונאן.[11]

המסלול זכה לשם דרך הסוס-תה בשל סחר נפוץ של סוסים טיבטיים לתה סיני, נוהג שתחילתו לפחות משושלת סונג, כאשר הסוסים החסונים היו חשובים לסין כדי להילחם בנוודים לוחמים בצפון.[12]

תוכניות עתידיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-21 נעשה שימוש במורשת דרך התה לקידום בניית מסילת ברזל שתקשר בין צ'נגדו ללהאסה. מסילת הברזל המתוכננת הזו, היא חלק מתוכנית החומש ה-13 של הרפובליקה העממית של סין, נקראת מסילת סצ'ואן-טיבט (川藏 铁路) ומתוכננת לחבר בין ערים לאורך המסלול כולל קנגדינג.[13]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דרך התה העתיקה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Forbes, Andrew, and Henley, David: Traders of the Golden Triangle (A study of the traditional Yunnanese mule caravan trade). Chiang Mai. Cognoscenti Books, 2011.
  2. ^ Williams, Tim, Lin, Roland Chih-Hung and Gai, Jorayev. Final Technical Report on the results of the UNESCO/Korean Funds-in-Trust Project: Support for the Preparation for the World Heritage Serial Nomination of the Silk Roads in South Asia, 2013–2016.
  3. ^ "Horse Corridor in Heaven". Shambhalatimes.org. 18 בינואר 2010. בדיקה אחרונה ב-18 בנובמבר 2011. 
  4. ^ "Tea-Horse Route". Chinatrekking.com. בדיקה אחרונה ב-18 בנובמבר 2011. 
  5. ^ "The road line of the ancient tea-and-horse trade road". Yellowsheepriver.com. בדיקה אחרונה ב-18 בנובמבר 2011. 
  6. ^ "Richness, Diversity and Natural Beauty on the Tea Horse Road". English.cri.cn. בדיקה אחרונה ב-18 בנובמבר 2011. 
  7. ^ "Strange Brew:The Story of Puer Tea 普洱茶". בדיקה אחרונה ב-28 בנובמבר 2011. 
  8. ^ "Between Winds and Clouds: Chapter 2". Gutenberg-e.org. 4 בדצמבר 2007. בדיקה אחרונה ב-22 באוגוסט 2014. 
  9. ^ "Holiday". Weeklyholiday.net. בדיקה אחרונה ב-22 באוגוסט 2014. 
  10. ^ "History and Legend of Sino-Bangla Contacts". Bd.china-embassy.org. אורכב מ-המקור ב-2016-03-04. בדיקה אחרונה ב-19 במאי 2015. 
  11. ^ Forbes, Andrew, and Henley, David, 'Pu'er Tea Traditions' in: China's Ancient Tea Horse Road. Chiang Mai, Cognoscenti Books, 2011.
  12. ^ Jenkins, Mark (מאי 2010). "The Tea Horse Road". National Geographic. 
  13. ^ http://news.cntv.cn/2015/08/13/ARTI1439458357250340.shtml