דרך סלאח א-דין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מיקומה של דרך סלאח א-דין באזור עזה

דרך סלאח א-דיןערבית: الطريق صلاح - الدين, תעתיק אל-טריק צלאח א (ל)-דין) - כביש ראשי ברצועת עזה שאורכו 45 קילומטר, הנמתח לאורך כל הרצועה- ממעבר רפיח בדרום למעבר ארז בצפון[1].

הדרך נקראת על שמו של המנהיג המוסלמי סלאח א-דין[2]. דרך זו היא חלק מדרך הים ההיסטורית, ובמקטע זה אף חופפת לדרך ארץ פלשתים, ובכך מהווה קטע של אחת מהדרכים העתיקות בעולם. צבא מצרים העתיקה, אלכסנדר הגדול, ראשוני הצלבנים ונפוליאון בונפרטה עברו בדרך זו, במהלך מסעם לכיבוש הלבנט. במהלך מלחמת העולם הראשונה, לאחר כיבוש ארץ ישראל על ידי הצבא הבריטי, נפרסה מסילת ברזל במקביל לדרך סלאח א-דין, על מנת לספק מלאי ותחמושת לחזית. הקטע מחאן יונס לעיר עזה נסלל לבקשת הצבא הבריטי בשנת 1938[3].

ההיסטוריון ג'רלד באט גורס, שהדרך היוותה את מרכז חייה של עזה, והיא תכלית קיומה ('raison d'être'). עם הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 והמשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ירדה קרנה של עזה כמרכז מסחר על אם הדרך בין מצרים לסוריה, וכך גם חשיבותה של הדרך ירדה.

לאחר כיבוש רצועת עזה על ידי ישראל במהלך מלחמת ששת הימים, נפתח הכביש לתנועת ישראלים והוא שימש את הנוסעים לפתחת רפיח וסיני. בסוף שנת 1969 הוא נסגר לזמן מה לתנועת ישראלים בגלל התגברות הפיגועים בסיני ובמקום זאת עברה התנועה לסיני דרך כביש 232[4]. בתחילת 1970 הורחב הכביש בין עזה לחאן יונס לארבעה נתיבים[5]. בינואר 1972 הושלם סלילת קטע העוקף את המעבר דרך בית חאנון[6]. הדרך סומנה כחלק מכביש 4 ונקראה גם "ציר טנצ'ר" בפי המתנחלים והחיילים. לימים הוסב חלק ממנה בתחומי העיר עזה, וסומן ככביש 250.

לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה ובשל התגברות הפיגועים כנגד ישראלים, התמעטה תנועת הישראלים לרצועת עזה, והתמעטה התנועה האזרחית הישראלית על הציר. עיקר התנועה האזרחית הישראלית על קטע הכביש ברצועה היה בדרך לגוש קטיף. ביולי 1991 נחנך חיבור בין כביש 232 וכביש 4 דרך כיסופים ורוב התנועה לגוש קטיף עברה לכביש 232, במיוחד לאחר העברת האחריות על רצועת עזה לרשות הפלסטינית בשנת 1994. בעקבות פריצת האינתיפאדה השנייה נאסרה תנועת ישראלים על הכביש כליל למעט בקטע קצר שנחסם לתנועת פלסטינים ולמעשה הוסב לכביש גישה לכפר דרום, והיה מטרה לפיגועים רבים. בציר כיסופים (כביש 242) נבנה גשר בשם גשר מור, מעל הכביש שאיפשר מעבר לגוש קטיף מבלי לעבור בכביש 4. חלקים גדולים מהדרך היו סגורים לתנועת פלסטינים[7], ו-12 מחסומים הוקמו לאורכה. במסגרת תוכנית ההתנתקות ב-2005, יחד עם פינוי ההתנחלויות ונסיגת כוחות צה"ל מהרצועה, הוסר סימונו של הכביש בתחומי הרצועה ככביש 4. לאחר עימות חמאס-פת"ח ב-2007, החמאס נטל על עצמו את השליטה ברצועת עזה, והוא מפעיל את מחסומים על הכביש. החמאס הרחיב ושיפר את הדרך בעזרת כסף המגיע מתרומות ותעשיית מנהרות ההברחה ברצועת עזה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]