דרכי המשי: רשת המסלולים של מסדרון צ'אנגאן-טיין שאן
| מעבר יומן בסין | |
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2014, לפי קריטריונים 2, 3, 5 ו-6 | |
| מדינה |
|
|---|---|
| כולל | 33 אתרים נפרדים |
| שטח האתר | 426,681.6 דונם |
| שטח אזור החיץ | 1,899,631 דונם |
| חלק מתוך |
דרך המשי |
| קואורדינטות | 34°18′16″N 108°51′26″E / 34.3044°N 108.8572°E |
| אתר רשמי | |
דרכי המשי: רשת הנתיבים של פרוזדור צ'אנגאן-טיין שאן הוא אתר מורשת עולמי של אונסק"ו המכסה את הקטע צ'אנגאן-טיין שאן של דרך המשי העתיקה ואתרים היסטוריים לאורך המסלול. ב-22 ביוני 2014, אונסק"ו הגדיר קטע של 5,000 ק"מ של רשת דרכי המשי ממרכז סין לאזור ז'טיסו של מרכז אסיה כאתר מורשת עולמית. המסדרון משתרע על פני הרפובליקה העממית של סין, קזחסטן וקירגיזסטן וכולל 33 אתרים חדשים וכמה אתרי מורשת שהוכרזו בעבר.[1]
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]דרך המשי היא רשת של נתיבי מסחר שבימי קדם ובימי הביניים חיברו את אגן הים התיכון ביבשה דרך מרכז אסיה עם מזרח אסיה, במיוחד עם האימפריה הסינית. רשת הדרכים קיבלה את שמה מהעובדה שמשי יוצא דרכה מסין לאירופה.
התחנה החשובה ביותר בדרך בסין הייתה העיר העתיקה צ'אנג'אן, "השער לעולם" של סין, ליד שיאן של ימינו. המסלול הראשי עבר מהים התיכון דרך איראן, דרך בוכרה, סמרקנד וקוקנד דרך עמק פרגנה, חצה את הרי טיין שאן ליד אוש והגיע לאגן טארים ליד קאשגאר. מצפון או מדרום למדבר טקלה מקאן הוא המשיך לדונחוואנג (אנג') ומשם דרך אנשי (אנג') לצ'אנג'אן. שלוחה צפון-מזרחית הובילה מסמרקנד דרך טשקנט מצפון להרי טיין שאן דרך בשבליק (ליד אורומצ'י) וטורפאן והצטרפה מחדש למסלול הראשי ליד אנשי. בפירוט, ישנם עוד ענפים קטנים יותר, למשל חיבור צולב מהמסלול הצפון-מזרחי למסלול הראשי דרך בישקק, לאורך אגם איסיק קול מעבר הרי טיין שאן לתוך אגן טארים.
הקטע הנבחר מאזור שבעת הנהרות במרכז אסיה דרך טיין שאן למרכז סין הוא באורך של כ-5,000 קילומטרים. ערים גדולות יותר, יישובי מסחר קטנים יותר, מקדשי סלע ואתרים דתיים אחרים נמצאים לאורך התוואי המסועף. אתר המורשת העולמית כולל גם שבילים עתיקים, מעברים וביצורים וכן את קברו של החוקר הסיני ג'אנג צ'יאן (195–114 לפנה"ס), שמסעותיו ודיווחיו הובילו להגברת יחסי המסחר בין סין למרכז אסיה ובכך להתפתחות של דרך המשי. עוד במסלול הנבחר נמצאים אתרי המורשת העולמית שהוכרזו קודם: מערות מוגאו (הוכרזו ב-1987) ומערות לונגמן (הוכרזו בשנת 2000).
הרישום
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההצעה המשותפת של הרפובליקה העממית של סין, קירגיזסטן וקזחסטן שכותרתה: "דרכי משי: רשת הדרכים של פרוזדור צ'אנגאן-טיין שאן" התווספה לרשימת המורשת העולמית של אונסק"ו בשנת 2014 בעקבות החלטה של הישיבה ה-38 של ועדת המורשת העולמית.[2] האתר נוסף לרשימת המורשת העולמית על סמך קריטריונים (ii), (iii), (v) ו-(vi).[1]
היקף
[עריכת קוד מקור | עריכה]אתר המורשת העולמי הסדרתי מורכב מ-33 אתרים נפרדים.[3] אלה מכסים שטח מוגן כולל של 426,681.6 דונם (426 קמ"ר). האזורים המוגנים הבודדים מוקפים כל אחד באזורי חיץ, ששטחם כולל של 1,899,631 דונם (כ-1,900 קמ"ר).[1]
מתוך אתרים אלה, 22 ממוקמים ברפובליקה העממית של סין, 8 בקזחסטן ו-3 בקירגיזסטן. האתרים מקובצים לפי האזורים הגאוגרפיים הבאים:
- אזור שבעת הנהרות (אתרים בקזחסטן ובקירגיזסטן)
- צפון ודרום טיין שאן (אתרים באזור האוטונומי שינג'יאנג בסין)
- מסדרון חשי (אנג') (אתרים במחוז גאנסו בסין)
- דרום-מרכז סין (אתרים במחוזות שאאנשי וחנאן)
סקירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האתרים הבודדים מסווגים וממוספרים לפי:
- C = אתרים של ערים מרכזיות (City)
- S = אתרים של יישובי מסחר (Settlement)
- T = אתרי תחבורה ומתקני הגנה (Transport)
- R = אתרים דתיים (Religion)
- A = אתרים משויכים (Associated)
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של דרכי המשי: רשת המסלולים של מסדרון צ'אנגאן-טיין שאן (באנגלית ובצרפתית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
|


