דשנים וחומרים כימיים
 | |
| נתונים כלליים | |
|---|---|
| מייסדים | מדינת ישראל |
| תקופת הפעילות | 1946–הווה (כ־78 שנים) |
| קואורדינטות | 32°46.9′N 35°4.4′E / 32.7817°N 35.0733°Eמיקום המטה |
| בעלות | כיל |
| מוצרים עיקריים | 33 |
| מנכ"ל | גיא דידי |
| www.iclfertilizers.com | |
  | |
'דשנים מקבוצת ICL הוא מפעל לייצור דשן בישראל, המשתייכת לקונצרן ICL.
בעלות[עריכת קוד מקור | עריכה]
חברת דשנים וחומרים כימיים הוקמה בשנת 1946. החברה הייתה בבעלות משותפת של גורמים ציבוריים ופרטיים, בהם ממשלת ישראל[דרושה הבהרה], פיק"א, המשביר המרכזי וחברת האשלג[1]. משנות ה-50 הייתה רוב הבעלות של החברה בידי ממשלת ישראל. בסוף שנת 1958 ביקש שר האוצר לוי אשכול למכור את המפעל למשקיע פרטי, אולם בגלל התנגדות של שר הפיתוח ושל חברי כנסת, המכירה לא יצאה אל הפועל[2]. בשנת 1975 העבירה הממשלה את מניותיה לחברה הממשלתית דאז, כימיקלים לישראל ובכך הפכה את דשנים לחברה בת של ICL. במסגרת תהליכי ההפרטה של כימיקלים לישראל שהחלו ב-1992 הופרטה גם חברת דשנים וחומרים כימיים[3].
פעילות החברה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המפעל של חברת דשנים הוקם בצמוד לבתי הזיקוק בחיפה במטרה לנצל את הפסולת של בתי הזיקוק לייצור דשנים. בהקמת המפעל הושקעו כחצי מיליון לירות[4]. בשנת 1951 המפעל היה מושבת במשך זמן רב בגלל העדר חומרי גלם[5]. חברת דשנים קיבלה זיכיון לכריית פוספטים בנגב, ובספטמבר 1951 יצאו משלוחים ראשונים של פוספטים מהנגב למפעל בחיפה[6]. בתחילת דרכו ייצר המפעל דשנים זרחניים בלבד. אולם בתחילת שנות ה-50 הורחב המפעל לשטח של מעל 600 דונם לייצור מגוון רחב של דשנים וחומרים כימיים.
בשנת 1955 הותקן במפעל מתקן לייצור חומצה זרחנית בבעלות המדינה שנקנתה בכספי השילומים[7]. בסוף שנת 1955 התקיימו 7 מפעלים שונים בשטח המפעל, ועבדו במקום כ-1000 עובדים[8]. אולם המפעל לא מילא את הציפיות ובמאי 1956 הוקמה ועדת חקירה לברר את מצב החברה[9] ובסוף השנה הממשלה לא נענתה לדרישת המפעל להמשיך בהזרמת תקציבי פיתוח גדולים למפעל[10]. בשנת 1958 השקיעה המדינה 12 מיליון לירות, חציים כמענק וחציים כהלוואה, בהרחבת המפעל[11].
במשך שנים רבות נהנה המפעל ממעמד של מונופול לייצור דשנים בישראל. אולם באמצע שנות השמונים של המאה ה-20 הוקם מפעל דשן גת והשוק נפתח לתחרות מייבוא, דבר שהביא את החברה להפסדים כבדים[3]. החברה טענה לתחרות בלתי הוגנת כלפיה, עד כדי מצב של להיות או לחדול[12].
חומרים מסוכנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ועדת שפיר, שהקים המשרד להגנת הסביבה כחלק מתהליך הפקת הלקחים לאחר מלחמת לבנון השנייה לבחינת היערכות מתקנים המכילים חומרים מסוכנים בצפון הארץ למצבי חירום, ציינה את דשנים וחומרים כימיים כמפעל מסוכן.[13] דו"ח הוועדה קובע כי במפעל דשנים וחומרים כימיים משתמשים מדי שנה ב-280 טון כלור המובא אליו באמצעות מכליות שאינן ממוגנות ועלולות להיפרץ מפגיעה צדדית או ישירה. פגיעה במכלית כזו עלולה לגרום, בתרחיש החמור, ל-70 אלף נפגעים בטווח של 8.2 ק"מ. התרחיש הקל מדבר על 20-50 אלף נפגעים, בטווח של יותר משישה ק"מ.
בנוסף למכלית הכלור, החברה מחזיקה במפרץ גם שני מכלים לאחסון אמוניה בקיבולת של 500 טון כל אחד, אך בפועל, על פי גורם בוועדה, מאוחסנת אמוניה רק במכל אחד. על פי הדו"ח מכל זה עלול להיפרץ במקרה של פגיעה ישירה. במקרה כזה קובע הדו"ח שעלולים להיפגע בין 5,000 ל-9,000 איש, בטווח של שלושה עד עשרה ק"מ.
על פי הדו"ח עמידות המתקנים במפעל בפני רעידת אדמה אינה ידועה ויש צורך לערוך בעניין סקר.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דשנים וחומרים כימיים, אתר מכון ויצמן
- תוכניות נוף - מפעל דשנים וחומרים כימים, ארכיון שלמה אורן ויינברג, הספרייה הלאומית
- מפעל הדשנים, מעריב, 9 בינואר 1986
- יוסף שביט, דשנים הוכיח את כדאיותו, דבר, 10 במאי 1959
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ דוד גלעדי, בית חרושת לאדמה בחיפה, מעריב, 11 בינואר 1952
- ^ דוד גלעדי, בנטוב:אשכול הפתיע אותי, מעריב, 17 בדצמבר 1958
גויסו 2.5 מיליון דולר לרכישת מפעלים ממשלתיים, מעריב, 3 בינואר 1960 - ^ 1 2 דו"ח על הביקורת בחברת דשנים וחומרים כימיים בע“מ, התשנ“ד-1993
- ^ סיכוים לתעשיה הפטרו-חימית, מעריב, 29 ביוני 1950
- ^ מחסור חמור בזבלים חימיים לקראת עונת הסתיו, דבר, 4 בספטמבר 1951
- ^ ה. בן עדי, דשנים החל בעבודה, מעריב, 8 ביולי 1951
- ^ רפאל בשן, נתקלקל המיתקן לייצור חומצה זרחנית, מעריב, 12 בספטמבר 1955
- ^ א. שטיין, אלף עובדים מייצרים דשנים וחומרים חימיים בעמק זבולון, דבר, 3 בנובמבר 1955
- ^ חוקרים את מצב "דשנים וחמרים חימיים", מעריב, 14 במאי 1956
- ^ דוד גלעדי, נקמתו של שר האוצר, מעריב, 29 ביוני 1956
- ^ 12 מיליון ל"י יושקעו בהרחבת מפעל דשנים וחומרים כימיים, דבר, 25 באוגוסט 1958
- ^ דשנים: תנו לנו הזדמנות שווה, מעריב, 24 ביוני 1986
- ^ אורי בלאו, 100 אלף קורבנות ביום רע במיוחד, באתר הארץ, 27 ביוני 2007