דתיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: לא מדויק, חסרים מקורות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

דתיים הם מגזר סוציולוגי במדינת ישראל, המגדיר את בני הציבור היהודי שהם בעלי זיקה חזקה לדת ומקיימים את מצוותיה. בקרב היהודים בישראל, התווית "דתי" היא אחת משלוש ההגדרות העצמיות העיקריות בתחום היחס לדת לצד מסורתיים וחילונים.[1] בישראל, הכינוי "דתי" יכול להתייחס באופן ספציפי לאדם המשתייך למגזר הדתי לאומי. המינוח "דתיים" משתייך כמעט באופן מוחלט ליהדות האורתודוקסית.[2]

כאשר מדברים על יהודים דתיים בישראל בדורות האחרונים, מתייחסים בדרך כלל ליהודים המשתייכים לאחת מהקבוצות הבאות:

  • חרדים: על פי רוב מסתגרים בקהילות משלהם, ומזוהים בלבוש האופייני להם
  • דתיים לאומיים: דוגלים על פי רוב בהשתתפות מלאה בחברה הכללית ופתיחות כלפיה.

התפתחות המושג "דתי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח "דתי" חדש יחסית בעולם היהודי, ויחד עם המילה "חילוני" הופיע רק במאה ה-19. עד לתחילת האמנציפציה ליהודים בראשית המאה, האוטונומיה וסמכויות השיפוט הפנימיות של הקהילה היהודית חבקו את כל חבריה, ורק המרת דת לנצרות או לאסלאם יכלה לשחררם מאלו. האמונה וקיום המצוות נתפשו כנורמטיביים ומובנים מאליהם; אף על פי שהפרתם הייתה כמובן שגרתית למדי, העושים כן התקיימו בקטגוריות של חוטאים לתיאבון נסבלים שהיו אמורים לעשות תשובה או כסוטים בעקרון מן הדת, דוגמת הקראים, שכל הסנקציות הופעלו נגדם ושהוקאו החוצה ככופרים. דפוס זה השתנה רק עם עליית המדינה הריכוזית המודרנית, שחיסלה את האוטונומיה הקהילתית, לצד היחלשות האמונה הדתית. רוב הציבור היהודי באירופה נטש את המסורת, בדרגות שונות של עקביות ושכנוע פנימי, ואלו שהוסיפו לקיימה הוכרו כמיעוט נבדל וחריג ולא עוד כנורמטיביים. בארצות המערב, בהן הוגדרו היהודים כ"אזרחים בני דת משה" השייכים ללאום המקומי ולא כקבוצה לאומית נפרדת, החלוקה הבסיסית הייתה בדרך כלל בין "אורתודוקסים" אדוקים ל"ליברלים", כשאלו הראשונים דרשו לעתים הכרה בהם כפלג דתי עצמאי ובליברלים למיניהם (דוגמת הרפורמים בגרמניה) כבני דת אחרת. במזרח אירופה נותרו היהודים כקבוצה אתנית מובחנת וקיבלו גם הכרה כמיעוט לאומי, ושם ולאחר מכן בישראל התקבעה החלוקה בין "דתיים" ל"חילונים" או "חופשיים", כשהאחרונים בדרך כלל מזדהים לאומית כיהודים מבלי מתן חשיבות יתרה לדת. בארצות האסלאם נותרו היהודים – בסביבה שראתה עצמה, בניגוד לאירופה, קודם כל כמוסלמית ורק אחר כך כמשתייכת למסגרת המדינית שלה – קרובים יותר לתפישה העצמית הישנה. הרוב שהתרחק משמירת מצוות הוסיף להיות מוכל במסגרת הקהילתית בהרמוניה יחסית, ועם הגירתו למדינת ישראל התקשה להסתגל לחלוקה הדתית-חילונית ורבים בקרבו מזדהים יותר עם התווית מסורתיים.[3]

מיהו דתי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחדים מחוקי מדינת ישראל מכירים בדרישות אורח החיים הדתי, ובהתאם לכך קובעים קריטריונים להבחנה בין דתיים לשאינם כאלה.

  • נערה יהודייה המבקשת פטור משירות בצה"ל בנימוק שהכרתה הדתית מונעת ממנה מלשרת, חייבת להצהיר על קיום שני תנאים נוספים כדי שתהיה ראויה לפטור זה: "היא שומרת על כשרות בבית ומחוצה לו", ו"היא אינה נוסעת בשבת".[4]
  • סעיפים 9ג עד 9ו לחוק שעות עבודה ומנוחה מאפשרים לעובד שמקום עבודתו אינו קשור בביטחון הציבור, בריאותו, אספקת שירותים חיוניים או אירוח בבתי מלון, להודיע "שאינו מסכים לעבוד בימי המנוחה השבועית על פי איסור שבמצוות דתו שאותן הוא מקיים". המעסיק אינו רשאי להפלותו בקבלה לעבודה על רקע זה, אך כן "לשנות באופן סביר את תנאי עבודתו וסדרי עבודתו", וכן לדרוש מהעובד תצהיר "ובו הפרטים המבססים את הודעתו ובכללם פרטים המעידים על הכרתו הדתית ועל קיום מצוות דתו, ואם הוא יהודי - שהוא גם שומר על כשרות בביתו ומחוצה לו ואינו נוסע בשבת".

קריטריונים אלה לתיחום קו הגבול בין חילונים לדתיים מקובלים גם בציבור הרחב, אך שם נוספים אליהם עוד קריטריונים, כשבין שני המחנות מפרידה אוכלוסייה רחבה של מסורתיים - אלה שאינם מקפידים על הקריטריונים המובהקים לזיהוי אדם דתי, ויחד עם זאת מקיימים חלק מהמצוות.

הקריטריונים של חוק שירות ביטחון הם הגדרה חיצונית לדתיות יהודית. הגדרה עצמית של הדתיות עשויה להביא לתוצאות אחרות. לדוגמה, יכול להיות שיהודי רפורמי לא יקיים אף אחד משני הקריטריונים המופיעים בחוק זה, ואף על פי כן יראה עצמו כדתי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Steven V. Mazie, Israel's Higher Law: Religion and Liberal Democracy in the Jewish State, Rowman & Littlefield, 2006. עמ' 66-69; Barry Alexander Kosmin, Ariela Keysar, Secularism & Secularity: Contemporary International Perspectives, Trinity College-Hartford Press, 2007. עמ' 111-112.
  2. ^ Harvey E. Goldberg, Dynamic Belonging: Contemporary Jewish Collective Identities, Berghahn Books, 2011. עמ' 4-6 ובמיוחד הער"ש 4 בעמ' 26.
  3. ^ למבוא נגיש לכך ראו: Volkhard Krech (עורך), Religion and Secularity: Transformations and Transfers of Religious Discourses in Europe and Asia, הוצאת בריל, 2013. עמ' 110-113.
  4. ^ סעיף 40 לחוק שירות ביטחון