האביב העברי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

האביב העברי[1]ערבית: الربيع العبري[2], תעתיק: אַ-רַבִּיע אל-עברי, כינוי נפוץ נוסף: التطبيع مع إسرائيل) הוא הכינוי שניתן להתחממות היחסים הדיפלומטיים בין ישראל ומדינות ערב וכן עם יתר העולם המוסלמי הסוני לקראת נורמלזיציה אפשרית בעשור השני של המאה ה-21.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש במונח "האביב העברי" נעשה בעיקר ברשתות התקשורת הערבית[1], אך הוזכר גם מספר פעמים בתקשורת הישראלית. המונח ככל הנראה נגזר ממהפכת האביב הערבי של 2011 ומהדמיון בין המילים "עברי" ו"ערבי" בערבית, שיושבות על משקל כמעט זהה ומורכבות מאותן אותיות.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגעים לנורמליזציה אפשרית של ישראל עם מדינות ערב מתונות החלו כבר מהשנים הראשונות להקמתה. רוב מדינות ערב ויתר המדינות המוסלמיות מעולם לא הכירו בישראל ואחרות ניתקו עמה את היחסים בעקבות מלחמת ששת הימים או מלחמת יום הכיפורים. בועידת ח'רטום שנערכה בסודאן התקבלו שלושת הלאווים שהקשו מעד על היתכנות הנורמליזציה בין הצדדים - לא להכרה בישראל, לא למשא ומתן עם ישראל ולא לשלום עם ישראל.

הצעד המשמעותי הראשון שנעשה לקראת כינון היחסים היה חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים בשנת 1978, שבעקבותיו מצרים הורחקה מארגון הליגה הערבית, שהייתה בין מקימותיו. בעקבות ועידת מדריד ב-1991, חלה התחממות נוספת ביחסים בין ישראל למדינות ערב שהובילה לחתימת הסכמי אוסלו ולהסכם השלום עם ירדן ב-1994 וכן לכינון יחסים דיפלומטים קצרי יום עם חלק ממדינות ערב, ביניהן קטר ובחריין. ההתחממות ביחסים נקטעה עם רצח רבין ב-1995 והופסקה לגמרי בהמשך, על רקע מבצעי חומת מגן ועופרת יצוקה.

המונח "האביב העברי" מתייחס בעיקר לתקופת התחממות היחסים הנוכחית בין ישראל למדינות הסוניות המתונות, שהחלה בשנת 2013 לערך, על רקע חתימת הסכם הביניים בז'נבה על תוכנית הגרעין האיראנית וקיבלה חיזוק משמעותי בשנת 2015 עם חתימת הסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית.

ציוני דרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיפלומטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על רקע התחממות היחסים בין ישראל ומדינות ערב, דווח מספר פעמים על ביקורם של בכירים ממדינות המפרץ הפרסי בישראל ולהפך. בספטמבר 2017 דווח בתקשורת כי יורש העצר הסעודי, הנסיך מוחמד בן סלמאן ביקר בישראל בחשאיות, בלווית הגנרל הסעודי אנואר אשקי, שדבר ביקורו בישראל בשנת 2016 הותר לפרסום.

באוקטובר 2018 הבשילה ההתחממות לכדי פרי, כאשר ערך ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ביקור רשמי בעומאן במפרץ הפרסי, מדינה לה אין יחסים דיפלומטיים עם ישראל, בלווית ראש המוסד, יוסי כהן. במהלך הביקור נפגש נתניהו עם הסולטאן העומאני קאבוס בן סעיד אאל סעיד והתארח בארמונו, בביקור הרשמי הראשון של ראש ממשלה ישראלי במדינה מאז ביקורו של שמעון פרס ב-1996. עצם ביקורו של ראש הממשלה בעומאן נותר תחת מעטה של חשאיות, עד להגעתו לישראל, עת הוסרה הצנזורה ופורסם הדבר בתקשורת הישראלית. כמו כן, על רקע ביקורו של נתניהו בעומאן, דווח בתקשורת הזרה כי נתניהו ביקר גם באסלאמאבאד שבפקיסטן טרם הגעתו לעומאן, אך בפקיסטן הכחישו את השמועות.

כחודש בלבד אחרי כן, ב-25 בנובמבר 2018, הגיע נשיא צ'אד אידריס דבי לביקור דיפלומטי רשמי וראשון בישראל, לאחר שהיחסים בין המדינות נותקו לפני למעלה מ-40 שנה, בעקבות מלחמת ששת הימים. דבי היה הנשיא הזר הראשון של מדינה שאין לה יחסים דיפלומטיים עם ישראל שמגיע לביקור בישראל, דבר שמסמל את תהליך הנורמליזציה עם ישראל.

בספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]