המסדר הטבטוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף האבירים הטבטונים)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סמל ריבון (Grand Master) המסדר שכולל את עיט הרייך על גבי מגן לבן, מטה כמורה וחרב מוצלבים, גאלרו שחור עם שישה גדילים בכל צד ומיטרה (מצנפת כמורה)

המסדר הטבטוני, ובשמו הרשמי: "המסדר על שם מרים הקדושה של הטבטונים בירושלים" (בלטינית: Ordo domus Sanctæ Mariæ Theutonicorum Hierosolymitanorum) היה אחד משלושת המסדרים הצבאיים הגדולים שפעלו בממלכת הצלבנים שבארץ ישראל בתקופת מסעי הצלב. המסדר נוסד בעכו בשנת 1198 כמסדר צבאי, לאחר שפעל בתחילה כאכסניה, בית-חולים ובית תפילה עבור צליינים דוברי גרמנית שהצטרפו למסעי הצלב בארץ ישראל.[1] פריט הלבוש הייחודי להם היה שכמיות לבנות וסמלם היה צלב שחור.[2] פעילות המסדר התרכזה בשני מוקדים: מוקד אחד התקיים בשטח ממלכת ירושלים הצלבנית ומוקד נוסף התקיים במושבות המסדר בצפון אירופה, בגרמניה ובארצות הבלטיות.[3]

המסדרים הצבאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האידאולוגיה של מסדר הטמפלרים, כפי שנוסחה בתקנון בסביבות שנת 1128, מיזגה יחדיו שני אידיאלים שהיו רווחים בחברת ימי הביניים: אידיאל האבירות ואידיאל הנזירות. מדובר היה בתופעה חדשה בדברי ימי אירופה הנוצרית, שכן המסורת הנוצרית בת אלף השנים התנגדה עקרונית למלחמה ולשפיכות דמים. מסעי הצלב לארץ ישראל הם שאפשרו את צמיחת הרעיון של מסדר אבירים-נזירים, בכך שהכנסייה העניקה בהם לראשונה הכשר לעיסוק במקצוע הלחימה על ידי הגדרת מטרותיו המוסריות-דתיות.[4] מטרתו הראשונה של המסדר הייתה השבת טהרתו של מסדר האבירות, שעל פי תפיסתם היה קיים מקדם ועם הזמן הלך ונסתאב על ידי עיסוק בטובות חומריות. בד בבד נדרו האבירים נדר נזירות משולש: חיי עוני, פרישות ומשמעת, אשר כפו את אורח החיים הנוצרי על צורת הקיום האבירי. תכלית מעשיו של "אביר ישו" היא אפוא בהגדלת כבוד האל.[5] בכינוס שנערך בעכו בשנת 1198, בו הוחלט על הקמת המסדר הטבטוני, אימצו חבריו את תקנון הטמפלרים בנושאי אבירות וכמורה.[6]

המסדר בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1127 הוקמו על ידי זוג נדבנים גרמניים בירושלים בית חולים, אכסניה ומבנה תפילה עבור עולי רגל גרמניים. מדובר היה במתחם עירוני נבדל שנתן מענה לצליינים שדיברו בשפה הגרמנית ולא התערו באוכלוסייה הפרנקית. המקום נקרא על שם מריה הקדושה, שהפכה למגינת המוסד בירושלים.[7] כיבושה של ירושלים בשנת 1187 על ידי המוסלמים בקרב קרני חיטין, שמה קץ לפעילות המוסד הסיעודי.

בשנת 1190, עת הצטרפו הגרמנים אל כוחות הצלבנים במסע הצלב השלישי, התעורר שוב הצורך בבית חולים ללוחמים הפצועים דוברי גרמנית. לפי מסורת של המסדר סייעו ספנים מהערים הגרמניות לובק וברמן להקמתו של בית חולים שדה בעכו, בהשתמשם בקורות ומפרשי אוניות לבניינו.[8] המוסד הרפואי זכה לתמיכתו של המלך הצלבני גי דה ליזיניאן, ולתרומה של שטח בעיר עכו עוד בטרם כיבושה.[9] כמו כן נתמך המוסד בידי פרידריך השני, דוכס שווביה ואחיו הקיסר היינריך השישי, אשר בסיועם העניק גם האפיפיור קלמנס השלישי (1191) את הגנתו למוסד, וזכה בפריבילגיות נוספות בשנת 1196 מהאפיפיור צלסטין השלישי.[10] בשנת 1198, בכינוסה של אספת רבת-משתתפים במפקדת הטמפלרים בעכו, הוחלט על הקמתו של המסדר הצבאי הטבטוני. תיאור חי של מאורעות אלו מצוי בכרוניקה קדומה של המסדר, המכונה "סיפור ראשיתו של המסדר הטבטוני".[11]

במקורות התקופה לא צוינו פרטים רבים אודות ראשי המסדר הראשונים עד לכהונתו של המנהיג הרביעי והמפורסם מכולם, הרמן מסאלזה (Hermann von Salza), בין השנים 1210–1239, אשר היוו את תקופת השיא בפעילות המסדר במזרח הפרנקי ובאירופה במאה ה-13.[12] הרמן מסאלזה ביסס את מעמדו של המסדר הטבטוני והפנה את מוקד פעילותו למישור הצבאי.[13] פעילות המסדר בקרב הממלכה הצלבנית בירושלים תרמה רבות לביסוס מוסדותיו הצבאיים והמנהליים, ומוקד ללימוד תורות לחימה והתבצרות אשר תרמו בהמשך להתפתחותו והתעצמותו של המסדר ברחבי אירופה.[14] מאחזו העיקרי של המסדר היה מבצר מונפורט, ששימש גם כמטה הראשי שלו במאה ה-13.

הטבטונים נטלו חלק פעיל באירועי הלחימה במזרח הפרנקי ובאירועים ההיסטוריים שהתרחשו בממלכה הצלבנית.[15] במחצית הראשונה של המאה ה-13 נטל המסדר חלק במסע הצלב החמישי (1217-1221) ובכיבוש דמיאטה במצרים, וזכה להכרה והערכה רבה ביכולתו הצבאית ובנחישותו בשדה הקרב. בשנת 1228 ליוו הטבטונים את מסעו של הקיסר פרידריך השני במזרח, ובשנת 1229 עמדו לצידו בעת חתימת חוזה אי הלוחמה ביפו עם הסולטן המצרי אל כאמל ואף נכחו בטקס הכתרתו למלך ירושלים שנערך בכנסיית הקבר. לוחמי המסדר לחמו בקרב עזה בשנת 1239, בקרב הירביה ב-1244, וליוו אף את מסעותיהם של מלך צרפת לואי ה-9 במצרים בשנת 1249 ושל הנסיך האנגלי אדוארד בגליל בשנת 1271. באותה שנה, ב-4 ביולי, איבדו הטבטונים את מעוזם המרכזי, מבצר מונפורט, אשר נכבש על ידי הסולטן הממלוכי ביברס.[16] שיאה של המעורבות הטבטונית היה בקרב על העיר עכו בשנת 1291, בה לחמו עד לאבדן העיר ולנסיגתם של חברי המסדר לאירופה. רבים מהאבירים נהרגו בקרב, והמעטים ששרדו נמלטו מן העיר אל ונציה, בה הקימו את מרכזם החדש.

על אף תפקידו החשוב בממלכה הצלבנית, היו רוב נכסיו של המסדר באירופה, ואילו בארץ ישראל לא זכה הוא להשתוות בכוחו ועושרו לשני המסדרים הגדולים, הטמפלרים וההוספיטלרים. החל מן העשורים הראשונים של המאה ה-13 ביסס המסדר אפוא את עיקר פעילותו במרכז אירופה ובמזרחה.[17]

המסדר במרכז אירופה ובארצות הבלטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד למן התקופה שבה נוסד המסדר בארץ ישראל, הוענקו לטבטונים שטחים ומבנים בדרום איטליה, באוסטריה, בבוהמיה ובגרמניה. מטרתן של הענקות אלו הייתה לחזק את המסדר החדש ולבססו כלכלית באתרים שבהם שהו אנשיו. כמו כן ביקשו קיסרי האימפריה הרומית הקדושה לערב את הטבטונים בפעולותיהם המדיניות במזרח הפרנקי ולהפכם לשליחיהם באזור זה: בשטחיה של הממלכה הצלבנית, בקפריסין ובארמניה. בשנת 1197, בתקופת כהונתו של היינריך השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, התיישבו חברי המוסד הגרמני במספר מושבות בדרום איטליה ובאי סיציליה, אזור אשר שימש בהמשך כצומת גאוגרפי חשוב המקשר בין מטה המסדר בארץ ישראל ומאחזיו במזרח הפרנקי, לבין מושבות המסדר בצפון אירופה ובמערבה. תחת הנהגתו של הרמן מזאלצה התרחבה רבות היאחזות המסדר במבצרים, ביישובים עירוניים ובכפרים במזרח הפרנקי, באגן הים התיכון ובצפונה של אירופה.[13]

בשנת 1211 נקרא המסדר הטבטוני על ידי המלך ההונגרי אנדראש השני, מלך הונגריה להגן על גבולה המזרחי של הונגריה באזור בורצנלנד (Burzenland) מפני פלישות של שבטים פגאניים, ולסייע בהקמת תשתית חקלאית ומסחרית בו. לראשונה נאחזו חברי המסדר באזורי ספר במזרח אירופה.[18] אחיזה זו תרמה להתרחבות ההתיישבות הכפרית ולהגירתה של אוכלוסייה גרמנית אל שטחיה החקלאיים של בורצנלנד. תקופת התיישבות זו בהונגריה לא נמשכה זמן רב בשל חששם של המלך והאצולה המקומית מכוחם הצבאי של הטבטונים, ומניסיונותיהם הגלויים להשגת עצמאות מדינית באזור. לבסוף, בשנת 1225, נאלצו הטבטונים לגלות מהונגריה.[17][19]

מעט לאחר מכן, באותה שנה, נקראו הטבטונים על ידי שליט פולין קונראד הראשון ממזוביה (Conrad of Masowia) להילחם בפלישות של שבטים פגאניים מפרוסיה לשטחו, ולהגן על גבולה הצפוני של פולין. לאור ניסיונו המר בהונגריה, דרש הפעם הרמן מזאלצה אוטונומיה בשטחים הכבושים. הפעילות הביאה להתפרסות המסדר בפרוסיה, לצמיחתו ולעצמאותו. בעלותם של הטבטונים על השטחים שכבשו ויכבשו בפרוסיה הובטחה גם על ידי הקיסר באגרת המכונה "בולת הזהב של רימיני" ב-1226.[20][21] התחזקותם של הטבטונים בפרוסיה וסיומה של הלחימה באזור בשנת 1283, הביאה להגירה והתיישבות של אוכלוסייה גרמנית בשטחים שננטשו מיושביהם, אשר היוותה את התשתית למדינת המסדר הטבטוני שהתפתחה בפרוסיה החל מסופה של המאה ה-13.[22]

בשנת 1237 הוסיף להתחזק כוחו של המסדר כאשר התאחד עם "מסדר אחי החרב" (Schwertbruder) בליווניה (לטביה ודרום אסטוניה של ימינו) וקיבל את נכסיו. החלטה זו הייתה לאבן הפינה עבור שלב נוסף בהתפשטות המסדר באזור המרוחק של צפון-מזרח אירופה.[23] הטבטונים לחמו בשבטים הפגאניים מליטא וביססו את אחיזתם במזרחה של ליווניה. בעקבות התבססותם של הטבטונים בארצות הבלטיות, העתיקו בשנת 1309 חברי המסדר את מרכזם מוונציה אל מבצר מארינבורג שבפרוסיה. מהלך זה העביר את מרכז הכובד של פעילות המסדר מאגן הים התיכון אל צפונה של אירופה. בכך תם הפרק הפרנקי בתולדות המסדר הטבטוני.[24][25]

על אף הלחימה הרבה בליטא, לא כבשוה הטבטונים מעולם. בשנת 1410 הוכה המסדר על ידי צבא פולני-ליטאי מאוחד בקרב גרונוולד וכוחו נשבר סופית. כוחו של המסדר ירד בהדרגתיות עד אשר אוחד עם דוכסות פרוסיה ב-1525, במה שעתידה להיות ממלכת פרוסיה.[26] המסדר הוסיף להחזיק נכסים ברחבי אירופה עד אשר בוטל על ידי נפוליאון ב-1809. עם זאת, הוסיף המסדר להתקיים תחת חסות בית הבסבורג בווינה. המסדר בוטל על ידי אדולף היטלר ב-1938, אך חידש את פעילותו לאחר מלחמת העולם השנייה ב-1945. מאז פועל המסדר בעיקר למטרות צדקה במרכז אירופה.

דרכי הלחימה ואופייה - בין המזרח לארצות הבלטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לנעשה בארצות הבלטיות, שבהן ניהלו הטבטונים מלחמה בעלת אופי דתי בעובדי האלילים, במזרח הפרנקי לא הכריזו הצלבנים מלחמת דת באסלאם. השפעת הטבטונים על יציבותה של הממלכה הייתה רבה ולפיכך בחרו בהימנעות מהתנגשות צבאית חסרת תכלית ומניסיונות להמרת דת, על מנת לשמר את הקיים בתחומה של הממלכה הצלבנית. נדירים אפוא המקרים שבהם נקטו לוחמה משולחת כל רסן כפי שנהגו בארצות הבלטיות.[27]

לחימתם של הטבטונים בשבטים הפגאניים באירופה, לעומת זאת, הייתה עקובה מדם. הייתה זו מלחמת חורמה אכזרית, חסרת רחמים, שבה נקטו היריבים בפעולות תוקפניות במטרה להכרית את אויביהם. גם הלוחמים הפגאניים נלחמו באכזריות, שדדו, בזזו והרסו יישובים, הקריבו קורבנות אדם וחיה, הרגו חולים ופצועים ואף העלו שבויים על מוקד ושרפו אותם בעודם בחיים.[28]

הלחימה בשבטים הפגאניים החלה כמלחמת דת, אשר זכתה לתמיכתם של הכנסייה ומנהיגיה. ראשי הכנסייה ביקשו להביא להתנצרותם של בני השבטים הפגאניים ולהכרית את האלילות בגבולותיהן של ארצות הנצרות. הלוחמים בפרוסיה נקראו צליינים, בדומה לכינוי שניתן ללוחמים על שחרורה של ארץ הקודש.[29] עם זאת, לצד קולות התמיכה נשמעו גם דברי ביקורת על אופי פעילותם של חברי המסדר. כך לדוגמה טען התאולוג הנוצרי רוג'ר בייקון כי תמונת הנצרות שהציגו הטבטונים בפני הכופרים הייתה מעוותת, השימוש הרב בכוח רק התסיס את התנגדותם של השבטים הפגאניים, וכי הלחימה בפגאניים הפכה למלחמת חורמה שתכליתה אינה בהמרת דתם של השבטים כמו שבזריעת הרס ופחד ובכיבוש שטחם. ביקורות דומות נשמעו גם בקרב אנשי הכנסייה בליווניה, ובראשם הבישוף של ריגה.[30]

מבצרים וכנסיות בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המסדר הטבטוני בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהושע פראוור, הצלבנים: דיוקנה של חברה קולוניאלית. ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ו 1975. עמוד 347
  2. ^ Indrikis Sterns,"The Teutonic Knights in the Crusader States" in K.M. Setton (ed.), A History of the Crusades, vol. V, The Impact of the Crusades on the Near East, eds. N.P Zacour and H.W. Hazard. Madison and London: University of Wisconsin Press, 1985. עמוד 334
  3. ^ שלמה לוטן, המסדר הטבטוני – האבירים הגרמנים בארץ ישראל. ארץ וטבע 121 (2009), עמוד 34
  4. ^ פראוור, הצלבנים. עמודים 331-332
  5. ^ פראוור, הצלבנים, עמוד 335
  6. ^ שלמה לוטן, טבטונים בממלכת ירושלים הצלבנית: התפתחות המסדר הצבאי הטבטוני 1190–1309, יחסי גומלין בין המזרח הפרנקי ואירופה. תל אביב, 2012, עמוד 31
  7. ^ לוטן (2012), עמוד 28
  8. ^ Sterns, The Teutonic. עמודים 319-320
  9. ^ לוטן, טבטונים. עמוד 28
  10. ^ פראוור, הצלבנים. עמוד 349
  11. ^ פראוור, הצלבנים. עמודים 349-350
  12. ^ Sterns, The Teutonic, עמוד 357
  13. ^ 13.0 13.1 לוטן, טבטונים'. עמוד 33
  14. ^ לוטן, המסדר. עמוד 34
  15. ^ לוטן, המסדר. 35-36
  16. ^ Sterns, The Teutonic, עמוד 355
  17. ^ 17.0 17.1 איריס שגריר, מסעי הצלב : היסטוריה והיסטוריוגרפיה. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2014. עמודים 171-172
  18. ^ לוטן, עמוד 34
  19. ^ Sterns, The Teutonic. עמוד 361
  20. ^ Ibid, p. 362-363
  21. ^ שגריר, מסעי הצלב'. עמודים 171-172
  22. ^ לוטן, טבטונים, עמוד 39
  23. ^ Sterns, The Teutonic, p.368.
  24. ^ לוטן, טבטונים. עמודים 39-40
  25. ^ שגריר, עמוד 172
  26. ^ Edgar N. Johnson. "The German Crusade on the Baltic" in K.M. Setton (ed.). A History of the Crusades, vol. III, The Fourteenth and Fifteenth Centuries, ed. H.W. Hazard. Madison and London: University of Wisconsin Press, 1975: 580-585.
  27. ^ שלמה לוטן, בין המזרח הפרנקי לבין הארצות הבלטיות-הבדלים בדרכי פעילותם של חברי המסדר הטבטוני בגבולות הנצרות. טבור 3 (2010), עמודים 141-144
  28. ^ לוטן (2010), עמודים 144-148
  29. ^ לוטן (2010), עמודים 147
  30. ^ שגריר, מסעי הצלב. עמודים 260-261