האב (מחזה)

האב
Fadren
	"האב" בתיאטרון בט ננסן בקופנהגן ב-1918. Peter Fjelstrup הוא הקצין וטילדהפונס היא בתו ברטה
כתיבה	יוהאן אוגוסט סטרינדברג
סוגה	טרגדיה
הצגת בכורה	14 בנובמבר 1887
שפה	שוודית

האב (בשוודית: Fadren) הוא טרגדיה נטורליסטית בשלוש מערכות, פרי עטו של המחזאי השוודי יוהאן אוגוסט סטרינדברג, שנכתבה בשנת 1887.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור נסוב על ניגוד העניינים בין קצין חיל הפרשים, אדולף ואשתו, לורה. הקצין הוא גיבור מלחמה לשעבר ומדען מכובד שנלחם עם אשתו על הדרך הרצויה לגידול בתם, ברטה. שניהם מסכימים על כך שרצוי שברטה לא תחונך באחוזתו, אולם, הקצין מעוניין שהיא תגדל כאתאיסטית בעיר, בעוד לורה רוצה שבתה תגדל בדרך שונה ואולי תיהפך לאמנית. החוק השוודי של אותה עת מנע ממשאלותיה של לורה להתממש, ולפי החוק הבעל החליט על עתיד ילדיו.

כדי לפתור את הבעיה לורה מעלילה על בעלה שהוא חולה נפשית, כדי לגרום לכך שהיא תהיה בעלת הדעה היחידה בדבר חינוכה של בתה. על מנת לגרום לבעלה להיראות בלתי שפוי, היא מעלה בפניו את הרעיון שייתכן וברטה אינו בתו הביולוגית ומרמזת לכך שהיא נאפה בו. לורה גם משתלטת על חליפת המכתבים שלו, ומשקרת לרופא, במאמץ לשכנע אותו בכך שהקצין אינו שפוי.

בעלה מתחיל להאמין בכך שברטה אינה בתו, ולבסוף הוא ננעל בחדרו כשמרוקנים את הכדורים מאקדחיו, מתוך כוונה למנוע ממנו להתאבד. לורה הובילה את הרופא והכומר להאמין בכך שייתכן והקצין אינו שפוי כעת לפי החוק. היא דואגת שהאומנת, מרגרט, תלביש אותו בכתונת משוגעים כשהוא יוצא מחדרו. הקצין מצטט פעמים רבות בספרות בהן הייתה התייחסות לאבות בלתי חוקיים, ומתייחס אל כל הנשים כאל האויבות שלו. בעודו יושב בחיקה /של האומנת הוא חוטף שבץ מוחי. ברטה רצה לאמה, שכעת משיגה אפוטרופסות על בתה.

הנושאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחזה "האב", בדומה למחזות אחרים של סטרינדברג, חוזר הנושא של הגבר כקורבן, והנשים מוארות באור שלילי בשל המניפולציות שהן מפעילות על הגברים. פעמים רבות, הקצין מספר בפירוט רב כיצד הנשים הן אויבות שלו, אפילו האומנת אותה הוא אוהב וגידלה אותו מאז היה ילד קטן. בזמן כתיבת המחזה, נישואיו של סטרינדברג עם אשתו סירי וון הסן, עלו על שרטון. ייתכן שמצבים שונים במחזה מבוססים בכלליות על דעיכת חיי הנישואים של סטרינדברג עצמו. יתרה מכך, נושא הדת מרכזי מאוד במחזה. הקצין, אתאיסט בהשקפת עולמו, נוהג לזלזל בקרירות באמונותיהם הנוצריות של האומנת והכומר ולראות בהן צביעות. כמעט באופן סמלי, בשורה האחרונה במחזה הכומר אומר פשוט "אמן". במחזה ישנן התייחסויות למיתולוגיה היוונית ולמחזותיו של שייקספיר, כגון הסוחר מוונציה והמלט.

ההפקות הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שהמחזה מכיל כינויי גנאי לישו, סטרינדברג התקשה להוציא לאור את הספר בשוודיה. במקום זאת, הפרסום הראשון של המחזה בדפוס היה מחוץ לסקנדינביה, בברלין ב-1890. המחזה "האב" היה נקודת מפנה עבור סטרינדברג, בו הוא פנה לסגנון כתיבה אותו כינה "כתיבה אמנותית-פסיכולוגית" (Oxford World's Classics ix).

"האב" היה דוגמה לשיח המתמשך בתיאטרון הסקנדינבי אודות זכויות הנשים, נישואים ומוסר מיני (נושאים בהם עסק המחזאי הנורווגי הנריק איבסן).

סטרינדברג לא ראה בעבודתו כמשתייכת לסגנון הנטורליסטי; הוא שאף להפוך את הספרות לאובייקטיבית ככל האפשר; ולא היה מעוניין לכתוב על הדמויות בעבודותיו סיפורי רקע ארוכים ומפורטים, כפי שנעשה בדרמה הנטורליסטית של איבסן. במקום זאת, הוא העדיף שיהיו להן מקצועות פשוטים (רופא, כומר, אומנת) ובעלות שם המעיד על בעליו, שיספקו עליהן את כל המידע הדרוש (Oxford ix). סטרינדברג סבר שהנטורליזם מהווה גורם לעימות גדול ולא שגרתי. המחזה הוא סמלי מעיקרו, כפי שהדמויות ב"האב" הן סמלים של גיבורים גברים לעומת גיבורות נשים. כמעט שיש מאבק דרוויניסטי בין שני אלה, כפי שמתייחסים לתורה הדרוויניסטית במחזה.

תרגומים לאנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה תורגם לשפה האנגלית בידי פיטר ווטס (1958), מייקל מאייר (1964), מייקל רובינסון (1998), גרגורי מוטון (2000) ולורי סלייד (2012). בהפקה שהתקיימה בתיאטרון ווסט אנד, גילמו את דמותו של הקצין מייקל רדגרייב (1948), וילפריד לוסון (1953) וטרוור האוורד (1964).

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוגוסט סטרינדברג, האב, עברית: טובה קשת. תל אביב : אור עם, תשמ"ד 1984.
אוגוסט סטרינדברג, האב, עברית: גד קינר. רמת-גן : מרכז ישראלי לדרמה ליד "בית צבי", בית הספר לאמנות הבמה והקולנוע, 1989.

המחזה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. התיאטרון העברי - הצגת בכורה: 1921^[1]

יוצרים: במאי – דוד דוידוב.
שחקנים: מרים ברנשטיין-כהן, מיכאל גור.

2. תיאטרון הבימה – הצגת בכורה: 6 בינואר 1952^[2]

יוצרים: תרגום – מנשה לוין, במאי – שמעון פינקל, עיצוב תפאורה ותלבושות – פאול לוי.
שחקנים: הקפטן - שמעון פינקל, לאורה אשתו – חנה רובינא, ברטה, בתם – לאה קנוט, שושנה רביד, ד"ר אסטרמארק – ארי קוטאי, הפאסטור – רפאל קלצ'קין, האומנת – שושנה דואר, נייד – יהודה אפרוני.

3. תיאטרון חיפה – הצגת בכורה: 2 בינואר 1968^[3]

יוצרים: תרגום – מנשה לוין, במאי – יוליוס גלנר.
שחקנים: הקפיטן – נתן מייזלר, לאורה, אשתו – אלישבע מיכאלי, ברטה, בתם – יעל אביב, דר' אוסטמארק – נסים זוהר, הכומר – יצחק ברקת/ גיורא שמאי, האומנת – פאני לוביץ', נייד, החייל – יאיר רובין, משרתו של הקפיטן – ברג'יו מיכאל.

4. תיאטרון הבימה – הצגת בכורה: 10 בנובמבר 1979

יוצרים: תרגום – נתן זך, במאי – עמרי ניצן, עיצוב תפאורה ותלבושות – איתן לוי.
שחקנים: הקפיטן – מישא אשרוב, לאורה, אשתו – ליא קניג, ברטה, בתם – טלי לוברני, יעל פרל, ד"ר אוסטרמרק – אלכס פלג, הכומר – רפאל קלצ'קין, מרגרט האומנת – עדה טל, נויד – טוביה טבי, משרת – איקי שיק.

5. תיאטרון הבימה – הצגת בכורה: 10 בינואר 1989^[4]

יוצרים: תרגום – גד קינר, במאי – חנן שניר, עיצוב תפאורה ותלבושות – משה שטרנפלד, עיצוב תאורה - מיכאל ליברמן.
שחקנים: הקפטן – יוסי פולק, ליאורה אשתו – טטיאנה קנליס אולייר, הבת – לימור שיינפלד, מיכל ינאי, האומנת – רות סגל, עדה טל, ד"ר אוסטרמרק – מיכאל ורשביאק, עמי ויינברג, עמי טראוב, הפאסטור – יוסי יבלונקה, נויד – אהוד בוכמן.

6. תיאטרון הבימה – הצגת בכורה (חידוש): 23 במאי 1994

יוצרים: תרגום – גד קינר, חנן שניר, במאי – חנן שניר, עיצוב תפאורה, ניהול מוזיקלי – דן הנדלסמן, עיצוב תלבושות – ג'ודי לוין, עיצוב תאורה - מיכאל ליברמן.
שחקנים: הקפטן – שחקנים: הקפטן – יוסי פולק, ליאורה אשתו – טטיאנה קנליס אולייר, ברטה, בתם – רונה תמיר, תמר גורן, דוקטור אסטרמארק – עמי ויינברג, הפאסטור – יוסי יבלונקה, האומנת – עדה טל, נויד משרת – אהוד בוכמן.

7. תיאטרון הקאמרי – הצגת בכורה: 29 ביוני 2006^[5]

יוצרים: תרגום – גד קינר, בימוי – יוסי פולק, עיצוב תפאורה - לילי בן נחשון, עיצוב תלבושות – עפרה קונפינו, מוזיקה –אבי בללי, עיצוב תאורה - קרן גרנק.
שחקנים: הסרן - גיל פרנק, לאורה אשתו – שרה פון שוורצה (זכתה בפרס על שם אברהם בן יוסף מטעם עיריית תל אביב על תפקידה), ברטה בתם - דינה סנדרסון, נויד - אסף גולדשטיין, הכומר - יוסי קאנץ, הרופא - אבי טרמין, מרגרט האומנת - רוזינה קמבוס.