האדם בחלל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קולומביה, מעבורת החלל הרב־פעמית הראשונה

היסטוריה של האדם בחלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

משחר ההיסטוריה חקר המין האנושי את סביבתו הקרובה והרחוקה. מטבע הדברים, התבצע חקר החלל רק מקרקע כדור הארץ, והתמקד בזיהוי ומיפוי הכוכבים. כבר לפני אלפי שנים, היו אסטרונומים במצרים העתיקה שלמדו בקפדנות את כוכבי השבת. המצאת הטלסקופ על ידי הנס ליפרסהיי ההולנדי בשנת 1608 ושכלולו על ידי גלילאו גליליי בשנים שאחר כך אפשרה למפות גם את כוכבי הלכת הרחוקים יותר. יוהאנס קפלר, מגדולי האסטרונומים בכל הזמנים, מצא כי כוכבי הלכת נעים במסילות אליפטיות סביב השמש. תנועה זו הוסברה בהמשך על פי חוקי הגרביטציה של אייזק ניוטון (16421727).

האפשרות לשגר אדם לחלל החיצון הייתה בגדר מדע בדיוני עד למחצית השנייה של המאה ה-20. ספרו של ז'ול ורן "מהארץ לירח" נחשב בעת כתיבתו, במחצית השנייה של המאה ה-19, לנועז במיוחד. ייחודו של הספר היה בשילוב הטכנולוגיה ובתיאור המדויק של שיגור החללית באמצעות תותח ענק, בניגוד לסיפורי הרפתקאות אחרים, שבהם הגיעו לירח בכוחן של ציפורים, או בדרכים שנותרו עלומות.

בעקבות כל זאת, הבאת אדם לחלל היוותה אתגר טכנולוגי ואנושי כביר, כמו פיתוח מערכות תומכות חיים, הכוללות ציוד לשמירה על לחץ אוויר תקין ולשמירת הטמפרטורה, שיחזיקו את האדם בחיים ובבריאות טובה במערכת העוינת השוררת בחלל, כשכל תקלה עלולה לקפד את חייו. כמו גם פיתוח מערכת שתוכל להחזירו בשלום לכדור הארץ. לשם כך היה צריך להגיע למערכות אמינות, שהסיכוי לתקלה בהן קטן ככל האפשר, ולאמן אסטרונאוטים שיהיו בעלי עמידות נפשית וגופנית יוצאת דופן, שיוכלו לעבור שהייה בסביבה מבודדת ועוינת, שאין אפשרות לקבל בה עזרה מידית, ללא נזק משמעותי.

במחצית השנייה של המאה ה-20 החל המין האנושי לעשות את צעדיו הראשונים להגשמת החלום של כיבוש החלל. מדעני טילים וחלל, כמו צ'יולקובסקי, גודרד ופון-בראון, שפעלו במחצית הראשונה של המאה ה-20, ניסו והצליחו לתכנן טילים ורקטות, אשר חלקם המריאו לחלל, כשהמפורסם שבהם הוא ה-V-2 שתכנן פון בראון.

התוכנית לשיגורו של אדם לחלל התנהלה בשני מסלולים מקבילים: תוכנית החלל הרוסית ותוכנית החלל האמריקאית. המירוץ לשיגורו של אדם לחלל הסתיים, ב-12 באפריל 1961, בניצחונה המפתיע של ברית המועצות, עם שיגורה של חללית ובה הקוסמונאוט יורי גגארין, שהיה לאדם הראשון בחלל. כעבור חודש, ב-15 במאי 1961, שיגרה ארצות הברית לחלל את האסטרונאוט הראשון שלה, אלן שפארד. את מקומה של החללית, המשמשת לטיסה חד-פעמית לחלל, תפסה החל מתחילת שנות השמונים מעבורת החלל, שהיא כלי טיס המסוגל להמריא מכדור הארץ לחלל, לשהות בחלל ולנחות חזרה בכדור הארץ לשם הכנתו לשימוש חוזר.

ב-2003 הצטרפה גם הרפובליקה העממית של סין אל המדינות שלהן יכולת לשגר אדם לחלל. ב-15 באוקטובר 2003, החללית הסינית "שנג'ואו 5", ועליה הטייקונאוט (השם הסיני לאסטרונאוט), אלוף-משנה יאנג ליוויי המריאה אל שמיים נקיים בדיוק בשעה תשע בבוקר, לפי שעון בייג'ינג. החללית יצאה לדרכה כמתוכנן ממתקן השיגור שבמדבר גובי בצפון מערב סין. לפי הודעת הממשלה, היא נכנסה למסלולה 10 דקות מאוחר יותר. למחרת, בשעה 6:04 בבוקר נפתח המצנח של החללית והיא נחתה בשלום בערבות מונגוליה הפנימית, בתום 14 הקפות של כדור הארץ. בכך הייתה סין למדינה השלישית בעולם שהצליחה לשגר אדם לחלל. ב-12 באוקטובר 2005 שיגרה סין את החללית שנג'ואו 6 ועל סיפונה שני אסטרונאוטים, פיי ג'ונלונג (40) וניה היישן (41), ששהו בחלל כחמישה ימים.

בריאות נפשית במהלך השהות בחלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שהות אסטרונאוטים בחלל הם עלולים ללקות בהפרעות נפשיות (כמו פוסט טראומה, דיכאון, חרדה וכדומה), יותר מהאדם הממוצע, ב-נאס"א משקיעים מיליוני דולרים לטובת טיפולים פסיכולוגים לאסטרונאוטים ואסטרונאוטים לשעבר.[1]. נכון להיום אין דרך למנוע או לצמצם את הבעיות הנפשיות. בשל הפרעות נפשיות אלו יעילות העבודה נפגעת ולעיתים נאלצים לשלוח את האסטרונאוט חזרה לכדור הארץ, דבר העולה כסף רב.[2] משלחת רוסית לחלל בשנת 1976 הוחזרה לכדור הארץ לאחר שדיווח על ריח חריף גרם לחשש לדליפת נוזל, אך לאחר בדיקה מקיפה התברר שאין כל דליפה או תקלה טכנית, האסטרונאוטים הזו את הריח והביאו להוצאות רבות לשווא.

מערכות החושים בחלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שהות האסטרונאוטים בחלל הם נמצאים במצב קיצוני מאוד בו אין כוח משיכה. מצב זה והעובדה כי לא מתרחש כל שינוי בתנאי הסביבה גוררים גריעה מהקלט החושי של האסטרונאוטים בכל שבעת החושים.

  • שמיעה - בתחנת חלל וחלליות ישנם רעשי מכונות ותו לא. לא יכולים להיות רעשים סביבתיים, הרי אין מדיום אשר יכול להעביר את גלי הקול. אמנם ישנם חברי צוות אשר יכולים לדבר אחד עם השני אך הקול שלהם מפסיק לגרות את חוש השמיעה באותה המידה.
  • ראייה - בשל הגרביטציה האפסית שבחלל נוזלי הגוף מתפרסים בלחץ שווה, מצב השונה מהמצב בכדור הארץ בו הלחצים שונים. מסיבה זו הפנים של האסטרונאוטים מתנפחות ולוחצות על העיניים[3], ולכן הראייה נפגעת. בנוסף הנוף הסובב את האסטרונאוטים קבוע, דבר הפוגע בגירוי שהראייה קולטת. בנוסף, בשל הקרינה הקוסמית האסטרונאוטים רואים הבזקים.
  • ריח - לתחנת החלל ריח קבוע המתואר כריח של אבק שריפה, בשל הגרביטציה האפסית נוזלי הגוף עולים לפנים ומונעים מהסינוסים להתייבש, דבר המקהה את חוש הריח.
  • טעם - חוש הטעם מושפע ישירות מחוש הריח ולכן כאשר חוש הריח נפגע גם חוש הטעם נפגע. האוכל של האסטרונאוטים תפל, וישנם רק מאכלים מסוימים שמותר לאכול. האוכל מגיע רק אחת לכמה חודשים כשמגיעה האספקה ואין גיוון.
  • מגע - אין כמעט מגע פיזי משתנה. כמעט ואין מגע אנושי במשך כל במסע.
  • המערכת הווסטיבולרית (מערכת התנועה ושיווי המשקל) - בשל החוסר בגרביטציה כל התנועה של האסטרונאוטים משתנה והמערכת הוסטיבולרית נפגעת מהשינוי הקיצוני.
  • מערכת פרופריוספציה (מערכת המגע העמוק) - כתוצאה מכוח המשיכה האפסי מופעלים כוחות מעטים על שרירי האסטרונאוטים ואין קלט של המערכת.

קיצור תולדות האדם בחלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Office-book.svg ספר: אדם בחלל
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא האדם בחלל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Space Psychology and Psychiatry. Springer Science & Business Media. 2008. ISBN 1402067704.  משנת 1981 עד לשנת 1989 נמצאו 34 סימנים ותופעות התנהגותיות שליליות בקרב האסטרונאוטים שחזרו מהחלל (לא מצאתי לאיזה עמוד הערה זו מתייחסת)
  2. ^ Vaughan Bell (5 באוקטובר 2014). "Isolation and hallucinations: the mental health challenges faced by astronauts". The Guardian. 
  3. ^ Space travel squashes your brain and floods it with extra liquid 2 בנובמבר 2017