ביצות אל-אהואר בדרום עיראק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ביצות אל-אהואר בדרום עיראק
أهوار جنوب العراق
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
שרידי העיר אור, ברקע שרידי הזיגוראת
שרידי העיר אור, ברקע שרידי הזיגוראת
מדינה עיראקעיראק  עיראק
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי ותרבותי בשנת 2016, לפי קריטריונים 3, 5, 9, 10
שטח האתר 211,544 הקטאר (אתר מורשת עולמית) עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 31°33′44″N 47°39′28″E / 31.562222°N 47.65777°E / 31.562222; 47.65777
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביצות אל-אהוארערבית: أهوار جنوب العراق; תעתיק מדויק: אהואר ג'נוב אל-עראק; המוכרות גם בשם "הביצות של דרום עיראק") הן אזור ביצות הממוקם בדרום עיראק ובדרום-מערב איראן. האזור נחשב חלק מאזור מסופוטמיה ההיסטורי וזוהה על-ידי תאולוגים וקרטוגרפים כאחד האזורים האפשריים למיקומו של גן העדן התנ"כי. הביצות הן גוף מים עצום שממוקם באמצע נוף מדברי, ומספק בית גידול לאוכלוסיות מגוונת של עופות, חיות בר וצמחים. עד שנות ה-70 השתרעו הביצות על שטח שנע בין 15 ל-20 אלף קמ"ר, ונחשבו כמערכת האקולוגית הגדולה ביותר של ביצות באירואסיה המערבית ומהגדולות בעולם כולו.

רבים ממי האזור יובשו במחצית השנייה של המאה ה-20, ובייחוד בשנות ה-90, לאחר פלישת צבא עיראק לאזור, בתקופת שלטונו של סדאם חוסיין. כך שבשנת 2003 נותרו רק כ-10% משטחי הביצות. באותה שנה הכיר אונסק"ו בביצות כאזור לשימור ובשנת 2005 החלו מאמצים לשקמו על-ידי הארגון ועל-ידי מתנדבים מכל העולם.

גאולוגיה והיווצרות הביצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביצות ממוקמות בדרום עיראק ובדרום מערב איראן ובכך יוצרות מערכת אקולוגית חוצת גבולות. האזור מחולק לשלושה אזורים מרכזיים: הראשון הוא ביצות אל-חַמַאר, השני הוא הביצות המרכזיות, והשלישי הוא ביצות אל-חוויזה. הביצות המרכזיות שוכנות בין נהר הפרת (ממערב) והחידקל (ממזרח), ומקבלות את מימיהן בעיקר מנהרות אלו. בדרום עיראק הנהרות מתלכדים לתעלה מאוחדת קצרה, נהר שט אל-ערב, ברוחב של עשרות מטרים, שנשפך למפרץ הפרסי.[1][2]

באלפי השנים האחרונות עוצבו הביצות מבחינה גאולוגית על-ידי מספר גורמים: תנועות טקטוניות, שינויים אקלימיים, משקעים ושינוי מפלס הים. נסיגת הים לכיוון דרום הובילה לשינוי אקלימי שהפך את האזור לצחיח, ייבש את הביצות הקדומות וגרם בין היתר לשקיעתן של הערים הגדולות בדרום מסופוטמיה.

שרידי הערים העתיקות ארך (אורוק), אור וארידו, נמצאות כיום במדבר אך במקור ישבו ליד ביצות מים מתוקים שנסוגו או הפכו למלוחות לפני התייבשותן. תהליך עלייתם ונפילתם של מרכזים עירוניים גדולים אלה מדגים את ההשפעה של הנוף הלא יציב של החידקל והפרת.

בכל שנה יש באזור הביצות שיטפונות שמקורם בנהרות הגואים וגורמים עם עליית מפלסם להצפות בחלק הדרומי של הביצות.[2] המים שמגיעים בגאות דוחפים את המים מהשנה הקודמת, כך שהמפלס עולה ומציף מחדש את שטחי הביצות. הגאות מתרחשת בדיוק בעונת השרצת הדגים, שתלויים למחייתם במים הטריים, דוגמה למחזור חיים טבעי שתלוי בהצפות.[3]

החי והצומח[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור הביצות הוא אחד מאתרי המגוון האקולוגי החשובים בעולם המכיל מגוון של בעלי חיים וצמחים. מוערך שבעבר עברו באזור כ-3 מיליון עופות מ-100 מינים שונים בנדידתן בין אפריקה ומרכז אסיה. כיום יותר מ-197 מינים של עופות מים נודדים הקשורים לאזור מתיישבים באזור הביצות, ומבלים את תקופות החורף במהלך נדידתם במערב אירואסיה, הנילוס והאירואסיה-אפריקה. מספר העופות הנודדים המשתמשים בביצות גדל במקביל למצב שיקום הביצות. עוד חיים בשטחי הביצות מגוון יונקים ודגים ייחודיים לאזור. בין בעלי חיים אלה ניתן למצוא תת-מינים מוגבלים של תאו הביצות, לוטרות, חזירי בר, ועוד. הביצות משמשות גם בית גידול חשוב למיני בעלי חיים ימיים רבים אחרים שנעו הלוך ושוב בין הצומח בביצות לבין המים הפתוחים של המפרץ הפרסי. המגוון הביולוגי של הביצות היה ועודנו אחד העשירים והמגוונים בעולם, ומעניין לבחון את הניגוד הדרמטי בין אזור עשיר זה לבין השממה הקרובה האופיינית למדבר.[4]

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין האלף הרביעי לאלף השלישי לפנה"ס, התפתחו בשולי הביצות כמה מהמרכזים העירוניים הקדומים והחשובים ביותר של האנושות: ארך (אורוק), אור וארידו.[4] בערים אלו נמצאו המקורות הראשונים של הכתיבה, האדריכלות המונומנטלית וטכנולוגיות המעידות על חברות מפותחות. זאת הסיקו החוקרים מהמגוון האדיר של הטקסטים והראיות הארכאולוגיות שנמצאו באזור. אותן ראיות מעידות על חשיבות הביצות לכלכלת האזור, ולעיצוב האמונות הדתיות של התרבויות בדרום מסופוטמיה.[1] באזור זה, שנחשב כמקור הציוויליזציה האנושית, נתגלו טכנולוגית ההשקיה שהיו מבין הראשונות שפותחו בהיסטוריה האנושית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התמוססות הקרחונים בעידן הקרח האחרון, הגיעו לאזור דרום עיראק של ימינו תושביו הראשונים מהמפרץ הפרסי.[4] אחת ההשערות היא שתושבי הביצות התיישבו במקום לאחר שירדו מהסהר הפורה של הרמה הפרסית. בין האלף הרביעי לשלישי לפנה"ס, הגיעו השומרים, ויצרו את הציוויליזציה הראשונה בעולם בגבול הביצות (באזור המכונה מסופוטמיה). כפי שצוין לעיל, הציוויליזציה שהוקמה פרחה במיוחד בזכות רתימת המים להשקיה של יבולים לאורך כל השנה. ככל שהתפתחה מסופוטמיה העתיקה התמזגו השומרים עם האכדים והבבלים והשפיעו גם על האשורים. לאורך כל ההיסטוריה האנושית מהעת העתיקה ועד לימינו אנו, שימשו הביצות כמקום מפלט אידיאלי מהשלטונות המרכזיים.[5] במהלך אלפי השנים התעצבה אוכלוסיית האזור שנקראת כיום "ערביי הביצה" הידועים בערבית בשם "מעדאן".

רוב ערביי הביצה הם מוסלמים סונים, אך ביניהם מיעוט של סאבאים-מנדעים ויש תאוריות לפיהן הם צאצאיהם של השומרים הקדומים בציוויליזציה שנמשכת כ-5000 שנה ברצף. זאת ניתו להסיק, כך טוענים חוקרים, מדפוסי החיים של התושבים, המבנים בהם הם מתגוררים, הציוד בו הם משתמשים לדייג ולחקלאות (סירות (דוגיות) ייחודיות לאזור), מנהגים שמקורם בעולם העתיק, ועוד.[6] ה"מעדאן" חיים בצורת חיים שבטית, בכפרים מבודדים של בתי-קנים משוכללים, שלעיתים קרובות מגיעים אליהם רק בסירה. דגים, גידול אורז, תאו מים ומשאבים אחרים משמשים אותם בחיי היומיום שלהם. עד לחורבן השטחים האחרונים על ידי הצבא העיראקי בתקופת מלחמת המפרץ ואחריה, חיו תושבי האזור במשך אלפי שנים בצורת חיים ברת קיימא מבחינה אקולוגית.[7]

בשנות ה-50 של המאה הקודמת חיו באזור כ-400,000 ערביי ביצות.[8] בסוף שנות ה-80 (לאחר המלחמה עם איראן) נותרו במקום פחות ממחצית התושבים, בעיקר בשל ייבוש הביצות ומעבר של התושבים המקומיים לערים. ב-1993 נותרו באזור רק כ-50 אלף תושבים. לקראת שנות ה-2000 אוכלוסיית האזור הצטמצמה לכ-20,000 תושבים בעקבות ייבוש הביצות והנקמה האלימה שביצע צבא עיראק בתושבי האזור (ראו להלן)[7]. רק בשנת 2003, לאחר הפלישה של ארצות הברית לעיראק ונפילת שלטונו של סדאם חוסיין, החלו תושבי הביצות המקוריים (ערביי הביצות) לחזור לאזור.[2]

ייבוש הביצות ומלחמת המפרץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנות ה-70 של המאה ה-20 ועד שנות ה-2000 החל תהליך של ייבוש הביצות. פעולות הייבוש נבעו ממניעים שונים: פוליטיים, ביטחוניים ואתניים. המשטר של סדאם חוסיין הוא סוני, אך אזור זה הוא כמעט לגמרי שיעי. בנוסף, בשנות ה-70 וה-80 בנתה ממשלת טורקיה סכרים שגרמו לעצירת המים של הפרת והחידקל ולייבוש חלקים מהביצות. מצב הביצות החמיר לאחר סיום מלחמת המפרץ הראשונה בה ייבש ממשלו של סדאם חוסיין כ-20 אלף קמ"ר של ביצות.[9]בתחילת שנות ה-90 -של המאה ה-20, מיד לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, עודדה ארצות הברית התקוממות שיעית בדרום עיראק במטרה לערער את יציבות שלטונו של סדאם חוסיין. דבר זה הוביל לכך שממשלו של סדאם ביקש להתנקם בתושבים השיעים על-ידי תקיפת המתנגדים שהתמקמו ודרום תוך ייבוש הביצות שבהן הסתתרו. בעזרת כוח אווירי, ובפקודתו של סדאם חוסיין, תקף צבא עיראק את המתנגדים וכך נהרגו ללא הבחנה אלפי ערבים מערביי הביצות. בנוסף, סדאם הפיץ תעמולה שבה נטען כי ערביי הביצות אינם ערבים "אמיתיים".[10] הוא הרחיק לכת עד כדי דה-הומניזציה שלהם והשוואתם לקופים. על-ידי כך התיר סדאם חוסיין את דמם של אותם תושבים והכשיר את הריגתם.[11]

נקמתו של סדאם כללה הרס סביבתי שכוון נגד תושבי הביצות. חיילי צבא עיראק שרפו קנים, הרעילו דגים וחמור מכל - ייבשו אזורים מרכזיים בביצות. המהנדסים עליהם הפקיד סדאם את משימת ייבוש הביצות, החלו את הייבוש באמתלה של החזרת הביצות לייצור חקלאי מוגבר (כפי שהושג במקומות אחרים בעולם אחריי יבוש הביצות).[12]

היקף ההרס של שטחי הביצות היה עצום. בתוך כחצי עשור, יותר מ-90 אחוז ממי הביצות יובשו בגלל הקמת רשת מקיפה של סכרים, תעלות והסטות.[10] האוכלוסייה המקומית הצטמצמה בצורה דרמטית, המגוון הביולוגי באזור צנח ומינים רבים של בעלי חיים הוכחדו. שלטונו של סדאם הצליח להשיג תחילה את התוצאה לה ייחל – טיהור אתני של ערביי הביצות. התושבים ששרדו את הריסת כפריהם נמלטו מהביצות, ורבים מהם היגרו אל מעבר לגבול, לאיראן, שם החלו את תקופת שהותם הארוכה במחנות הפליטים. אחרים היגרו לאירופה או לאמריקה.[2]רק לאחר שנת 2003 ונפילת שלטונו של סדאם חוסיין, החלו תושבי הביצות לחזור אל האזור.

האו"ם קבע כי מעשי שלטונו של סדאם חוסיין באזור היו אסון אקולוגי הדומה מבחינת הפגיעה בסביבה להשמדת יערות הגשם באמזונס.

שיקום הביצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר נפילת שלטונו של סדאם חוסיין, זכה נושא שיקום הביצות לתשומת לב עולמית, מתוך רצון לשחזר את גן העדן המקומי. בשנת 2003 הייתה עיראק כפופה לשליטת צבא ארצות הברית ולשלטון הרשמות הזמנית של הקואליציה בבגדאד שאישר את פרויקט שיקום הביצות. עובדה זו הביאה פעילים שונים של איכות הסביבה מרחבי העולם לעזור בשחזור הביצות ושיקומן, מה שאף החזיר אלפי תושבים לאזור. בשנת 2003 לדוגמה, התגוררו בעיר צ'יבֵּאיש שבלב הביצות כ-6,000 אנשים, אך נכון לשנת 2017 גרים בה כ-70 אלף אנשים.[2] התושבים שחזרו להתגורר באזור מתפרנסים מחקלאות, מדייג, ועוד. בנוסף לכך, התעשיות המקומיות מזהמות פחות מאשר בתקופת שלטונו של סדאם חוסיין, בזכות רגולציה ופיקוח, דבר שתורם רבות לשיקום הביצות. שטחי טבע רבים מאזורי הביצות שוקמו, אך נותרו שטחים שיהיה קשה להשיבם למצבם המקורי זאת מכיוון שבתקופת ייבוש הביצות על-ידי ממשל סדאם חוסיין, נבנו בטורקיה סכרים נוספים, שאינם מאפשרים כיום שחזור מלא של הביצות מכיוון שמים רבים שהיו מגיעים בעבר לביצות מהפרת והחידקל לא מגיעים עדיין לביצות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 UNESCO World Heritage Centre, The Ahwar of Southern Iraq: Refuge of Biodiversity and the Relict Landscape of the Mesopotamian Cities (עמ' Criterion (iii)  – Criterion Xi ), UNESCO World Heritage Centre (באנגלית)
  2. ^ 1 2 3 4 5 ""זה מקום מדהים": האיש שהחזיר את החיים לגן עדן". TheMarker. בדיקה אחרונה ב-27 בספטמבר 2021. 
  3. ^ Sam Kubba, The Iraqi Marshlands and the Marsh Arabs, UK: Ithaca Pres, 2011, עמ' 72-75
  4. ^ 1 2 3 Kubba Sam, The Iraqi Marshlands and the Marsh Arabs, UK: reading UK:Ithaca Press, 2011, עמ' 6-11, Integrity, 34
  5. ^ Laith A. Jawad, Southern Iraq's Marshes Their Environment and Conservation, Cham: Springer International Publishing, 2021, עמ' 33-38
  6. ^ Edward L Ochsenschlager, Iraq's Marsh Arabs in the Garden of Eden, Philadelphia, Pennsylvania: University of Pennsylvania Museum of Archaeology and Anthropology, 2004, עמ' 13-36
  7. ^ 1 2 Sam Kubba, The Iraqi Marshlands and the Marsh Arabs, UK: Ithaca Press, 2011, עמ' 14-15
  8. ^ Nicholson and Peter Clark, The Irak Marshlands a human and environmental study, The AMAR International Charitable Foundation, 2001, עמ' 66
  9. ^ Sam Kubba, The Iraqi Marshlands and the Marsh Arabs, UK: Ithaca Press, 2011, עמ' 14
  10. ^ 1 2 Nicholson and Peter Clark, The Irak Marshlands a human and environmental study, 2001, עמ' 70-76
  11. ^ Nicholson and Peter Clark, The Irak Marshlands a human and environmental study, 2001, עמ' 66
  12. ^ Laith A. Jawad, Southern Iraq's Marshes Their Environment and Conservation, Cham: Springer International Publishing : Imprint: Springer, 2021, עמ' 33-38