האוניברסיטה המרכזית של ונצואלה

האוניברסיטה המרכזית של ונצואלה
Universidad Central de Venezuela
	אין תמונה חופשית
אוניברסיטה ציבורית
תקופת הפעילות	1721–הווה (כ־305 שנים)
מיקום
מדינה	ונצואלה
	www.ucv.ve/index.php

האוניברסיטה המרכזית של ונצואלה (בספרדית: Universidad Central de Venezuela) היא אוניברסיטה ציבורית הממוקמת בקראקס שבוונצואלה. האוניברסיטה נוסדה בשנת 1721, והיא האוניברסיטה העתיקה ביותר בוונצואלה ואחת העתיקות ביותר בחצי הכדור המערבי. קמפוס האוניברסיטה הראשי, קריית האוניברסיטה של קראקס, תוכנן על ידי האדריכל קרלוס ראול וילנואבה, הוא נחשב ליצירת מופת של תכנון עירוני, והוכרז כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 2000. מבין בוגרי האוניברסיטה הבולטים ניתן למנות את פרנסיסקו דה מירנדה, אירנה סאס, אנריקה קפרילס רדונסקי, רומולו בטנקור וחרמאן סוארס פלמריץ'.

היסטוריה

אחת הדמויות הבולטות בתולדות האוניברסיטה הלאומית הוא הנזיר אנטוניו גונזלס דה אקוניה (1620–1682), בישוף ספרדי, שנולד בפרו של ימינו. הוא למד תאולוגיה באוניברסיטת סן מרקוס, וייסד בשנת 1673 את הסמינר לכמרים "סנטה רוז מלימה" בקראקס, הקרוי על שם הקדוש הקתולי הראשון שנולד באמריקה. בשנים שלאחר מכן, הרחיב הנזיר דייגו דה בניוס אי סוטומאיור את היקף הסמינר, על ידי הקמת בית הספר והסמינר "סנטה רוז מלימה" בשנת 1696. עם זאת, למרות הקמת הסמינר, סטודנטים שרצו לקבל תואר אקדמי נאלצו לנסוע מרחקים ארוכים, כדי ללמוד באוניברסיטאות בסנטו דומינגו, בוגוטה או מקסיקו סיטי. בנסיבות המורכבות הללו, רקטור הסמינר, פרנסיסקו מרטינס דה פוראס, ואנשי קראקס ביקשו מחצר המלוכה במדריד להקים אוניברסיטה בוונצואלה (אז חלק ממלכת המשנה של גרנדה החדשה). כתוצאה מכך, ב-22 בדצמבר 1721 חתם פליפה החמישי, מלך ספרד על צו מלכותי שהפך את הסמינר לאוניברסיטה. הצו המלכותי אושר על ידי אינוקנטיוס השלושה עשר עם בולה אפיפיורית בשנת 1722. האוניברסיטה הציעה תארים בפילוסופיה, תאולוגיה, משפט ורפואה. האוניברסיטה הלאומית הייתה האוניברסיטה היחידה במדינה עד 1810.

עד סוף המאה ה-18 צומצמה בוונצואלה הצנזורה הרשמית של האפיפיור והמלכה, ובכך התאפשרה הברחת יצירותיהם של רוסו, וולטר, דידרו, מונטסקייה, לוק, קלוד אדריאן הלווטיוס והוגו גרוטיוס. החוקים הרפובליקניים החדשים שנחקקו על ידי סימון בוליבר ב-24 ביוני 1827 העניקו למוסד אופי חילוני והעבירו את הסמכות העיקרית לרקטור.

בדצמבר 1908, עלה לשלטון הדיקטטור חואן ויסנטה גומז לאחר הפיכה נגד ממשלתו של צ'יפריאנו קסטרו. גומז נשאר בשלטון עד מותו בשנת 1935, והחליט לסגור את האוניברסיטה בשנים 1912 ל-1922. באפריל 1928 סטודנטים רבים היו מעורבים בניסיון להפיכה כנגד השלטון, ורבים מהם נאסרו או הוגלו.

עד 1942, מספר הסטודנטים גדל בהתמדה במשך עשרות שנים ללא כל התרחבות משמעותית של האוניברסיטה. מספר בתי ספר (ובהם בית הספר לרפואה), הועברו לבניינים אחרים ברחבי העיר. בשלב זה השלטון החליט להרחיב את האוניברסיטה לקמפוס מרכזי אחד. הקמפוס החדש היה אמור להפוך למתחם עירוני עצום של כ-200 דונם וכלל 40 בניינים. בקמפוס החדש הוצגו יצירות של אלכסנדר קלדר, ויקטור וסרלי, ויפרדו לאם, פרננד לז'ה וז'אן ארפ.

בשנת 1958 ולאחר נפילתו של הדיקטטור מרקוס פרז חימנס נחקקו חוקים המבטיחים את החופש האקדמי. עם זאת, במהלך שנות ה-60 מורדי גרילה בתמיכת פידל קסטרו מצאו מקלט בקמפוס האוניברסיטה כדי למנע מהעמדה לדין מצד הממשלה. מצב מתוח זה הגיע למבוי סתום בשנת 1969 כאשר סטודנטים שדרשו רפורמה השתלטו על האוניברסיטה. ב-3 באוקטובר 1970, ממשלו של הנשיא רפאל קלדרה הורה לפשוט על האוניברסיטה על ידי הצבא והרקטור חסוס מריה ביאנקו נאלץ להתפטר. האוניברסיטה נפתחה מחדש בשנת 1971.

מבחינה אקדמית, המחצית השנייה של המאה ה-20 הסגל האקדמי גדל בא משמעותי כתוצאה מהגירה של אקדמאים אירופאים לאחר תום מלחמת האזרחים בספרד ומלחמת העולם השנייה.

ארגון

האוניברסיטה מאורגנת ב-11 בתי ספר ופקולטות המחולקות ל-40 מחלקות. כל בתי הספר מציעים תארים ראשונים שנמשכים עד 5 שנים, ותארים מתקדמים (לימודי תואר שני הנמשכים שנתיים ולימודי תואר דוקטור הנמשכים כ-3–4 שנים).^[1] בית הספר לתארים מתקדמים, שנוסד בשנת 1941, מציע 222 התמחויות שונות בהן 109 תוכניות תארים שניים ו-40 תוכניות תארים שלישיים.^[2]