האופוזיציה הרוסית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מרץ 2010: "פוטין חייב ללכת"
דגל האופוזיציה הרוסית (לבן-כחול-לבן), דגל המסמל את ההתנגדות לשלטונו של ולדימיר פוטין בזמן המלחמה באוקראינה. בגלל האידאולוגית השלום שמאוד מזוהה עם האופוזיציה, הורידו את הפס האדום מדגל הלאום (דגל רוסיה), המסמל "דם".

האופוזיציה הרוסית או האופוזיציה לפוטין (ברוסית: Российская оппозиция) הוא כינויה של תנועת ההתנגדות לממשלתו של הנשיא ולדימיר פוטין ברוסיה בין מפלגות האופוזיציה הפרלמנטרית בדומה הממלכתית לבין ארגוני האופוזיציה השונים שאינם האופוזיציה הממסדית. בעוד הראשונים נתפסים ברובם כנאמנים פחות או יותר לממשלה ולפוטין,[1][2] האחרונים מתנגדים לממשלה ובעיקר אינם מיוצגים בגופים ממשלתיים. המפלגות הגדולות הנחשבות לחלק מהאופוזיציה הלא-ממסדית הם יאבלוקו ומפלגת החופש העממי, יחד עם מפלגת רוסיה של העתיד הלא רשומה. קבוצות אופוזיציה בולטות אחרות כללו את המועצה לתיאום האופוזיציה הרוסית (2012–2013) ורוסיה האחרת (2006–2011) וכן ארגונים לא ממשלתיים שונים.

תומכי האופוזיציה משתנים מבחינת האידאולוגיה הפוליטית והם כוללים מליברלים וסוציאליסטים ועד ללאומנים ומונרכיסטים כמו גם אישים א-פוליטיים. הם מאוחדים בעיקר בהתנגדותם לנשיא פוטין והשחיתות בממשל הפדרלי.[3] עם זאת, חוסר אחדות בתוך האופוזיציה מפריע לביצור מעמדה.[4][5] יתר על כן, חברי האופוזיציה המובילים הפכו למטרות לאלימות, כולל התנקשויות והטרדות, שלטענתם ניתן לייחס לממשלתו של ולדימיר פוטין. אנשי האופוזיציה טוענים גם כי הועברו מספר חוקים ואמצעים אחרים שננקטו על ידי ממשלתו של הנשיא פוטין כדי למנוע מהם הצלחה בבחירות.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט הלבן "בעד רוסיה ללא פוטין"

מרבית ארגוני האופוזיציה שאינם תלויים בקרמלין נתקלים בחוק מגביל בנושא מפלגות פוליטיות, סירובים לרישום על ידי משרד המשפטים, צנזורה בתקשורת ההמונים ובעיקר בערוצי טלוויזיה פדרליים. לדברי ולדימיר ריז'קוב, "בארבע השנים האחרונות (כלומר משנת 2007) מסיבה" פורמלית זהה "נדחו רישום של תשע מפלגות פוליטיות - משמאל לימין. ולא נרשמה אף מפלגה חדשה. ברוסיה המודרנית זה לא אפשרי".[3]

כתב הגרדיאן לוק הארדינג ציין כי במהלך שנות האלפיים לאומנים רוסים וקבוצות אולטרה-לאומניות היו אולי האופוזיציה הימנית המשמעותית ביותר לממשלת פוטין.[6]

מאז 2012 על המפגינים בעד בחירות הוגנות הוחל המונח "האופוזיציה של הסרט הלבן", כאשר הם ענדו סרטים לבנים כסמל.[7]

פעולות האופוזיציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפצת דיווחים נגד פוטין: האופוזיציה הרוסית ובייחוד אלכסיי נבלני פרסמו כמה דיווחים על הנשיא שנועדו לערער את המוניטין שלו.[8][9]

בנוסף, נערכות סדרות קטנות יותר של פעולות. לדוגמה, במוסקבה באביב 2012 נערכה סדרה של פלאש מוב בכינוי "הכיכר הלבנה", כאשר מפגינים עברו בכיכר האדומה עם סרטים לבנים,[7] בסוף האביב והקיץ, הם ארגנו את צעדות מחאה כסולידריות עם אסירים פוליטיים.[10][11]

השתתפות בבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה מאנשי האופוזיציה, למשל, רב-אמן השחמט גארי קספרוב, אמרו כי אין בחירות ברוסיה של פוטין,[12][13] וכי השתתפות בהליך המכונה "בחירות" רק נותנת לגיטימציה למשטר.

מצד שני, חלק קטן מהליברלים (כמו מפלגת "הבחירה הדמוקרטית") רואים בבחירות את הכלי העיקרי להשגת יעדיהם הפוליטיים.[14] האופוזיציה הממסדית תומכת גם בהשתתפות בבחירות.

אסטרטגיה-31[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסטרטגיה-31 הייתה סדרת מחאות אזרחיות לתמיכה בזכות לאספה שלווה ברוסיה שמובטחת בסעיף 31 לחוקה הרוסית. מאז 31 ביולי 2009 נערכו ההפגנות במוסקבה בכיכר טריומפאלניה ב-31 בכל חודש שבו 31 יום.[15] אסטרטגיה 31 הונהגה על ידי הסופר אדוארד לימונוב ופעילת זכויות האדם ליודמילה אלכסייבה.

2011–2013 הפגנות נרחבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההפגנה למען בחירות הוגנות, 10 בדצמבר 2011, בכיכר בולוטנאיה במוסקבה. גשר לוז'קוב עם כרזות "נוכלים וגנבים, החזירו לנו את הבחירות", "חברי פרלמנט, לא בחרנו בכם!"
ערך מורחב – המחאות ברוסיה (2011)

החל מ-5 בדצמבר 2011, יום לאחר הבחירות לדומה, פרצו הפגנות פוליטיות מסיביות של אזרחים רוסים שלא הסכימו לתוצאות "הבחירות" הללו. הזינוק הנוכחי בעצרות האופוזיציה ההמוניות כונה בכמה פרסומים בשם "מהפכת השלג".[16][17][18] העצרות הללו נמשכו במהלך הקמפיין לבחירת נשיא רוסיה ולאחר 4 במרץ 2012 בבחירות לנשיאות, בהן פוטין זכה רשמית בסיבוב הראשון. המפגינים טענו שהבחירות לוו בהפרות של חוק הבחירות והונאה נרחבת. אחת הסיסמאות העיקריות של רוב המוחים הייתה "בעד בחירות הוגנות!" וסרט לבן נבחר כסמל להפגנות. החל באביב 2012 נערכו צעדות של מיליונים. נאומי המשתתפים היו נגד פוטין ונגד הממשל.

"צעדת המיליונים" ב-6 במאי 2012 בגישה אל כיכר בולוטנאיה פוזרה על ידי המשטרה. בפרשת כיכר בולוטנאיה 17 אנשים הואשמו בביצוע אלימות נגד שוטרים (12 מהם בכלא). מספר רב של פעילי זכויות אדם ומנהיגי הקהילה הכריזו על העצורים כחפים מפשע וכי המשטרה היא האחראית לעימותים.[19][20]

להפגנה ב-15 בדצמבר 2012, יום השנה למחאה ההמונית נגד הבחירות, המארגנים לא הצליחו להסכים עם הרשויות וההשתתפות הייתה נמוכה מהמצופה. כמה אלפי אנשים התכנסו ללא כרזות בכיכר לוביאנקה במוסקבה והניחו פרחים על אבן סולובצקי.[21]

2014: הפגנות נגד המלחמה באוקראינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – ההפגנות נגד מלחמה באוקראינה (רוסיה, 2014)
צעדה לשלום, מוסקבה, 21 בספטמבר 2014

בשנת 2014, חברי האופוזיציה הרוסית קיימו הפגנות נגד המלחמה באופוזיציה להתערבות צבאית רוסית באוקראינה בעקבות המהפכה האוקראינית בשנת 2014 ומשבר קרים. מחאת צעדת השלום התקיימה במוסקבה ב-15 במרץ, יום לפני משאל העם בקרים. ההפגנות היו הגדולות ברוסיה מאז ההפגנות ב-2011. רויטרס דיווחו ש-30,000 איש השתתפו בעצרת נגד המלחמה ב-15 במרץ.[22]

המחאות ברוסיה (2017–2018)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – המחאות ברוסיה (2017–2018)
מחאה בניז'ני נובגורוד, 26 במרץ 2017

ב-26 במרץ 2017, הפגנות נגד שחיתות לכאורה בממשלת רוסיה התקיימו במקביל בערים רבות ברחבי המדינה. ההפגנות החלו לאחר צאת הסרט "הוא לא דימון בשבילכם" מאת הקרן למאבק בשחיתות של אלכסיי נבלני, שחשפה לכאורה שחיתות ושוחד בהם היה מעורב דמיטרי מדבדב. סקר לבאדה באפריל 2017 מצא כי 45% מהרוסים שנשאלו תמכו בהתפטרותו של ראש הממשלה דמיטרי מדבדב,[23] 33% מהנשאלים התנגדו. ניוזוויק דיווח כי "סקר דעת קהל של מרכז לבאדה שבמוסקבה הצביע על כך ש-38% מהרוסים תומכים בהפגנות וכי 67% מחזיקים את פוטין באחריות אישית לשחיתות ברמה גבוהה."[24]

סקר לבאדה במאי 2017 מצא כי 58% מהרוסים שנשאלו תמכו בהפגנות, ואילו 23% אמרו כי הם לא מסתייגים מהן.[25]

הפגנות הפנסיה (2018)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיולי 2018, כמעט בכל סוף שבוע, נערכו עצרות מחאה והפגנות נגד העלאת גיל הפרישה המתוכנן. אירועים כאלה התרחשו כמעט בכל הערים הגדולות ברחבי רוסיה, כולל נובוסיבירסק, סנקט פטרבורג ומוסקבה. אירועים אלה תואמו על ידי כל מפלגות האופוזיציה עם תפקידם המוביל של הקומוניסטים. גם איגודים מקצועיים וכמה פוליטיקאים בודדים (ביניהם נבלני) פעלו כמארגני המחאות.[26]

בשל הכוונה להוריד את גיל הפרישה דרסטית דווח על צניחה בפופולריות של הנשיא ולדימיר פוטין וראש הממשלה דמיטרי מדבדב. ביולי 2018 רק 49% הודו כי יצביעו בעד פוטין אם הבחירות לנשיאות היו מתקיימות באותו הרגע (בזמן שבמהלך הבחירות במרץ 2018 הוא קיבל 76,7% תמיכה).[27][28]

ההפגנות בשנת 2019[עריכת קוד מקור | עריכה]

עצרת במוסקבה לתמיכה במועמדי האופוזיציה לדומה העירונית של מוסקבה. 10 באוגוסט 2019.

במחצית הראשונה של 2019 התקיימו כ-863 הפגנות ברחבי רוסיה.[29]

מיולי 2019 החלו במוסקבה עצרות מחאה מתוך דרישה לאפשר למועמדי האופוזיציה להתמודד בבחירות לדומה העירונית של מוסקבה. העצרת שנערכה ב-20 ביולי הייתה הגדולה ביותר מאז 2012. העצרת ב-27 ביולי קבעה שיא במספר העצורים ואלימות המשטרה.[30][31] עצרת מ-10 באוגוסט גברה על עצרת 27 ביולי, כשמקורות האופוזיציה מדווחים על 50–60 אלף משתתפים.[32]

ההפגנות במחוז חברובסק (2020–2021)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 ביולי 2020 נעצר המושל הפופולרי של מחוז חברובסק, סרגיי פורגאל, שהביס את מועמד מפלגת רוסיה המאוחדת של פוטין בבחירות שנתיים קודם לכן אך הודח ונעצר במוסקבה. פורגאל נעצר 15 שנה לאחר פשעים לכאורה הואשם בהם. מדי יום מאז 11 ביוני נערכות הפגנות המוניות במחוז חברובסק לתמיכה בפורגאל.[33] ב-25 ביולי 2020, לפי הערכות, עשרות אלפי אנשים השתתפו בעצרת השלישית הגדולה בחברובסק.[34] ההפגנות כללו קריאות "החוצה עם פוטין!", "זה המחוז שלנו", "פורגאל היה הבחירה שלנו" או "בושה ל-LDPR"[35] ו"בושה לקרמלין!".[36][37]

בסקר של מרכז לבאדה שנערך בתאריכים 24 עד 25 ביולי 2020, 45% מהרוסים שנשאלו ראו את ההפגנות בחיוב, 26% הגיבו באופן נייטרלי ורק 17% ראו אותן באור שלילי.[38]

2021: ההפגנות בעד נבלני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – ההפגנות ברוסיה (2021)

ב-23 בינואר 2021 נערכו הפגנות המוניות ברחבי רוסיה לתמיכה באיש האופוזיציה אלכסיי נבלני, שעוכב לאחר שחזר לרוסיה ב-17 בינואר בעקבות הרעלתו ואז נכלא. כמה ימים לפני ההפגנות פורסמה חקירה של נבלני והקרן למאבק בשחיתות שלו שהאשימה את פוטין בשחיתות. הסרטון צבר 70 מיליון צפיות תוך מספר ימים.[39]

2022: תנועת ההתנגדות לפלישה הרוסית לאוקראינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – איוואן אורגנט, המחאות ברוסיה נגד הפלישה לאוקראינה (2022), מרינה אובסיאניקובה, בוריס אקונין, רוסיה האמיתית, דמיטרי צ'רנישב

בפברואר 2022 החלו הפגנות רבות ברחבי רוסיה נגד הפלישה הרוסית לאוקראינה ונגד משטר פוטין. בשלב הראשוני ההתנגדות הורכבה ממחאות שקטות יחסית, אך קמו גם יוזמות לפתוח במחאות אלימות נגד המשטר בעקבות השלכות הסנקציות שהוטלו על המדינה, במלחמה שרבים מהציבור הרוסי אינם תומכים בה.

לאחר הפלישה לאוקראינה קמו גופים מזוינים שמטרתם להפיל את משטר פוטין, כך לטענת חבר הדומה לשעבר איליה פונומריוב הוא בקשר עם "הצבא הרפובליקני הלאומי" (Национальная республиканская армия), המהווה חלק מתנועת הפרטיזנים בבלארוס וברוסיה שהיה מעורב ברציחתה של דריה דוגינה, לטענתו. עם זאת, לא ברור אם אותו "צבא רפובליקני לאומי" הוא גוף אמיתי או המצאתו של פונומאריוב, מאחר שארגוני אופוזיציה רוסיים החרימו אותו.

דמויות בולטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי האופוזיציה הרוסית אלכסיי נבלני ואיליה יאשין, 12 ביוני 2013
צעדה לזכרו של בוריס נמצוב במוסקבה, 26 בפברואר 2017

ארגוני אופוזיציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי תקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

האופוזיציה הרוסית ובייחוד האופוזיציה הלא-ממסדית מפרסמת את מרבית תכניה באתרי אינטרנט ואמצעי התקשורת הידועים ביותר הם גם העיתון נובאיה גאזטה וערוץ הטלוויזיה הפרטי גשם (שב־2021 הוכרז על ידי הרשויות כ"סוכן זר", גוף שממומן על ידי גורמים מחוץ לרוסיה).

אתרי אינטרנט
  • activatica.org
  • afterempire.info
  • ej.ru
  • graniru.org
  • kasparov.ru
  • maxkatz.livejournal.com
  • meduza.io
  • mnews.world
  • navalny.com
  • newtimes.ru
  • novayagazeta.ru
  • openmedia.io
  • ovdinfo.org
  • roskomsvoboda.org
  • rufabula.com
  • rusmonitor.com
  • sotnik-tv.com
  • thebell.io
  • theins.ru
  • varlamov.ru
  • zona.media

בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 12 שלא מסכימים (2009), ספר עיון מאת ולרי פאניושקין
  • רוסיה של פוטין (2003, מהודרה עברית ב-2009) מאת אנה פוליטקובסקיה

סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Les Enfants terribles de Vladimir Vladimirovitch Poutine (2006)
  • זו העיר שלנו (2007) בבימוי אלכסנדר שצ'רבנוב
  • המהפכה שלא הייתה (2008) בבימוי אליונה פולונינה
  • קדנציה (2018), בבימוי אלכסנדר רסטורגויב
  • נבאלני (2022), בבימוי דניאל רוהר

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא האופוזיציה הרוסית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Ben Noble, Putin just won a supermajority in the Duma. That matters., Washington Post (October 1, 2016): "During the 2011-2016 parliamentary session, the Kremlin often engineered supermajorities with votes from loyal opposition Duma deputies."
  2. ^ Thomas F Remington, Presidential Decrees in Russia: A Comparative Perspective (Cambridge University Press, 2014), p. 44: "The 'within-system' opposition parties, such as the communists and A Just Russia, must be willing to play their prescribed role as tame, domesticated versions of a real opposition."
  3. ^ 1 2 Citation needed.
  4. ^ Peter Finn, Infighting Fractures Russian Opposition: Kremlin's Democratic Foes Help Marginalize Themselves With Suspicions, Old Feuds, Washington Post (March 28, 2007).
  5. ^ A fourth term for Russia's perpetual president, The Economist (March 19, 2018): "a fractured opposition."
  6. ^ Luke Harding (7 בפברואר 2009). "Putin's Worst Nightmare". The Guardian. {{cite news}}: (עזרה)
  7. ^ 1 2 "Стой! Кто идет?".
  8. ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-2016-07-23. נבדק ב-2016-11-26. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ b_nemtsov (10 בנובמבר 2012). "Ролики "Ложь путинского режима"". {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ "Грани.Ру: В Москве задержаны участники "Прогулки свободы"".
  11. ^ "Moscow threatens to block BBC Russian service Service". Z News. 5 באוגוסט 2014. נבדק ב-5 באוגוסט 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  12. ^ "Выборов, которые приведут к отстранению Путина от власти, в России быть не может. Надо четко зафиксировать наш призыв к демонтажу существующей системы. Она убивает будущее России. Выживание путинского режима – это гибель страны. Вот об этом надо говорить, а не соблазнять людей предвыборными пустышками".
  13. ^ "Грани.Ру - Юрий Староверов: Марш регионов вместо иллюзий".
  14. ^ "О нас. Что такое "Демократический выбор"?". Демократический выбор. אורכב מ-המקור ב-2012-04-29. נבדק ב-2010-06-21.
  15. ^ Toepfl, Florian (באפריל 2013). "Making sense of the news in a hybrid regime: how young Russians decode state TV and an oppositional blog" (PDF). Journal of Communication. 63 (4): 244–265. doi:10.1111/jcom.12018. {{cite journal}}: (עזרה)
  16. ^ "Ежедневный Журнал: Координационный совет накануне выборов".
  17. ^ "Высокий градус русской зимы".
  18. ^ "Протест против Путина: "снежная революция" в России тает".
  19. ^ "За права человека — Общероссийское общественное движение".
  20. ^ "Грани.Ру: В Москве прошел митинг в поддержку "узников Болотной"".
  21. ^ "Стояние у Соловецкого камня: Итоги запрещенной оппозиционной акции". אורכב מ-המקור ב-17 בדצמבר 2012. נבדק ב-13 בינואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  22. ^ "Ukraine crisis triggers Russia's biggest anti-Putin protest in two years". Reuters. 15 במרץ 2014. נבדק ב-16 במרץ 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  23. ^ "Russian Polls Do Mean Something After All". Bloomberg. April 26, 2017.
  24. ^ "Alexei Navalny: Is Russia's Anti-Corruption Crusader Vladimir Putin's Kryptonite?". Newsweek. April 17, 2017.
  25. ^ "Акции протеста 12 июня". Levada Centre. 13 June 2017
  26. ^ J. Heintz (2018-07-28). "Tens of thousands of Russians protest retirement age hikes". The Washington Times.
  27. ^ S. Walker (2018-07-16). "Successful World Cup fails to halt slide in Vladimir Putin's popularity". The Guardian.
  28. ^ R. Dobrokhotov (2018-07-13). "Why Putin's approval rating is falling". Al Jazeera.
  29. ^ "Russian Officials Appear Unable to Suppress Protests". VOA News. 7 באוקטובר 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  30. ^ Nechepurenko, Ivan (2019-07-27). "Moscow Police Arrest More Than 1,300 at Election Protest". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2019-08-02.
  31. ^ "Thousand arrests at Moscow election protest" (באנגלית בריטית). 2019-07-27. נבדק ב-2019-08-02.
  32. ^ "Митинг на проспекте Сахарова собрал, по данным источников "Эха Москвы", от 50 до 60 тысяч человек". Эхо Москвы (ברוסית). נבדק ב-2019-08-12.
  33. ^ "Anti-Putin Protests in Russia's Far East Gather Steam". VOA News. 25 ביולי 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  34. ^ "Protests Swell in Russia's Far East in a Stark New Challenge to Putin". The New York Times. 25 ביולי 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  35. ^ ראשי התיבות של המפלגה הליברל-דמוקרטית של רוסיה, שפורגאל היה נציגה
  36. ^ "Anger at Kremlin Grows in Latest Massive Russian Far East Protest". The Moscow Times. 25 ביולי 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  37. ^ "Anti-Kremlin protests in Khabarovsk: 'We hate Moscow!'". Deutsche Welle. 26 ביולי 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  38. ^ "45 Percent of Russians Support Anti-Putin Protests While Just 17 Percent Oppose Demonstrations: Poll". Newsweek. 28 ביולי 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  39. ^ "Protests for Jailed Kremlin Critic Navalny Sweep Russia". The Moscow Times. 23 בינואר 2021. {{cite web}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=האופוזיציה_הרוסית&oldid=37108846"