שרה ואנג'לינה גרימקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף האחיות גרימקה)
שרה מור גרימקה
אנג'לינה אמילי גרימקה וולד

שרה מור גרימקה (באנגלית: Sarah Moore Grimké,‏ 1792 – 1873‏, צ'ארלסטון, ארצות הברית) ואנג'לינה אמילי גרימקה (Angelina Emily Grimké,‏ 1805 – 1879, צ'ארלסטון, ארצות הברית), הידועות בשם האחיות גרימקה (באנגלית: Grimké sisters), היו נואמות, סופרות ומחנכות אמריקאיות. הן ידועות בעיקר בגלל פעילותן למען ביטול העבדות בארצות הברית ובגלל היותן מראשונות החברות בתנועה הסופרג'יסטית האמריקאית. הן היו דמויות מפתח בהעלאת המודעות לתנועה הפמיניסטית ובמאבק למען זכויות הנשים בארצות הברית.

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרה נולדה ב-26 בנובמבר 1792 בדרום קרוליינה, שישית מתוך 14 ילדים והבת השנייה של מרי סמית' וג'ון גרימקה.[1] אנג'לינה נולדה בשנת 1805 והייתה בת הזקונים במשפחה. אמן הייתה עקרת בית וחברה פעילה בקהילה, מנהיגה באגודת הצדקה של נשות צ'ארלסטון והקדישה מזמנה לעיתים קרובות לעניים ולנשים שהיו אסירות בבית הכלא. אמונותיה ופעילויותיה הרבות מנעוה מלפתח יחסי רוך וחיבה עם ילדיה.[2] אביהן היה בעל מטעים עשיר, קולונל בצבא המהפכה ושופט בבית המשפט העליון בדרום קרוליינה, אשר האמין באדיקות בעבדות ובכפיפותן של נשים.[3]

חינוכה של שרה גרימקה עיצב את עתידה כפעילה למען ביטול העבדות וכפמיניסטית. בילדותה הייתה מודעת לנחיתות החינוך לו זכתה לעומת זה של אחיה. בתור ילדה הפתיעה את משפחתה בעצמאותה ובחוש הצדק המפותח שלה, שהתבטא בעיקר בסלידתה מהצורה בה התייחסו לעבדים בביתה.[4] למרות העובדה שכולם סביבה זיהו את האינטליגנציה יוצאת הדופן שלה, נמנע ממנה מלקבל חינוך שחרג מעבר לגבולות החינוך של הנערות במעמדה, לא כל שכן להגשים את חלומה להפוך לעורכת דין. שרה למדה עם מורים פרטיים בתחומים שנחשבו הולמים לצעירה דרומית צעירה באותה התקופה וכללו לימוד צרפתית, רקמה, ציור, מוזיקה, מיומנויות בניהול משק בית וכללי נימוסים והליכות.[5] אביה איפשר לה ללמוד באופן עצמאי גאוגרפיה, היסטוריה ומתמטיקה מן הספרים בספרייתו וכן איפשר לה לקרוא את ספרי החוק שלו, אך בלם את שאיפתה ללמוד לטינית.

אולי משום שחשה כה מוגבלת פיתחה שרה קשר אישי לעבדים שהיו בבעלות משפחתה. בגיל 12 החלה להעביר את אחר הצהריים בימי ראשון בהוראת שיעורי תנ"ך לילדי וילדות העבדים הצעירים במטעים, חוויה שמצאה מתסכלת ביותר, שכן רצתה ללמדם לקרוא את הטקסטים בעצמם והם כמהו לכך, אך הוריה התנגדו לכך בתוקף בטענה כי לימוד הקריאה יגרום לעבדים להפוך למרדנים ולא שמחים. כמו כן האמינו כי אימון אינטלקטואלי יגרום לכך שלא יתאימו עוד לעבודה פיזית. חשוב מכך, לימוד עבדים קריאה וכתיבה היה מנוגד לחוק בדרום קרוליינה החל משנת 1740.[6] שרה לימדה בהיחבא את האטי, שפחתה האישית, לקרוא ולכתוב. כאשר הוריה גילו זאת היא ננזפה קשות ואילו על האטי איימו בהצלפות. פחדה של שרה מגרימת נזק נוסף לעבדים מנע ממנה מלקחת על עצמה משימה כזו שוב. שנים לאחר מכן כתבה על התקרית:

שאבתי סיפוק כמעט זדוני מלימוד נערת השרת הקטנה שלי בשעת הלילה, בזמן שהיא אמורה הייתה להיות עסוקה בהברשת וקליעת צמתי. האור היה מכובה, חור המנעול מכוסה ושכובות על בטנינו, לפני האח, עם ספר הדקדוק תחת עינינו, הפרנו במודע את חוקי דרום קרוליינה.

— Perry, Lift Up Thy Voice, p. 2

אנג'לינה גרימקה נולדה בשנת 1805, כששרה גרימקה הייתה בת 13. שרה התחננה בפני הוריה לשמש סנדקית לתינוקת ואף על פי שהבקשה הייתה מוזרה הוריה נענו, בתקווה שהדבר ירגיע את בתם המרדנית וילמדה אחריות מהי. היא לקחה על עצמה את התפקיד ברצינות רבה ולמעשה גידלה בעצמה את "נינה היקרה" שלה. אנג'לינה אף קראה לשרה "אמא" במשך תקופה ארוכה.[7] כאשר אנג'לינה גדלה שרה שיתפה אותה במחשבותיה ורעיונותיה המהפכניים ובעתיד יהפכו השתיים לשותפות לדרך.

אנג'לינה תוארה במכתבים וביומנים שנכתבו על ידי חברי המשפחה כצדקנית, סקרנית ובטוחה בעצמה. משום ששרה, הקרובה אליה ביותר, גידלה אותה בתחושה שהיא לא פחות שווה מאף אחד אחד אחר, ומשום שבאופייה הייתה מוחצנת ממנה, לא התאימה לדמות הנערה הדרומית של העת ההיא. בביוגרפיה "האחיות גרימקה מדרום קרוליינה" כתבה ההיסטוריונית גרדה לרנר:

מעולם לא נתפס אצל אנג'לינה שהיא צריכה לציית לשיפוטם העליון של קרוביה הגברים או שאיש כלשהו עשוי לתפוס אותה כנחותה פשוט משום היותה אישה".

— Lerner, The Grimke Sisters from South Carolina, p. 52


לעיתים פגעו תכונות אלו בחבריה ובבני משפחתה והסעירו את החברה הדרומית השמרנית. לדוגמה, כאשר הגיע זמנה של אנג'לינה לעבור את טקס האישור בכנסייה האפיסקופלית בגיל 13 היא סירבה לדקלם את הנדרים הדרושים משום שלטענתה לא תוכל להסכים להם.[8]

ב-1805, שנת הולדתה של אנג'לינה, יצא תומאס, האח האהוב ביותר על שרה, ללמוד בבית הספר למשפטים באוניברסיטת ייל. בזמן ביקוריו בבית שיתף את שרה בדברים שלמד וברעיונותיו אודות הסכנות שבנאורות וחשיבות הדת. רעיונות אלה, בשילוב עם לימודיה הסודיים את החוק, היו אלה שהיוו חלק מהבסיס של עבודתה המאוחרת כפעילה חברתית. אביה אמר לה שלו הייתה גבר, הייתה הופכת לעורך הדין הטוב ביותר בדרום קרוליינה. כמה עשורים אחר כך כתבה:

מנעו מטבעי את מה שמזין אותו כראוי, מסלולי הוסב, שאיפותיי נופצו.

— Lerner, The Grimke Sisters from South Carolina, p. 23

המסרים הסותרים שקיבלה תוך כדי חינוכה בדבר ההכרה ביכולותיה וכשרונה הטבעי מצד אחד ומה שהחברה אפשרה לה מנגד בלבלו אותה והיא מצאה את שלילת חינוכה לא הוגנת. הדבר הפך אותה למודעת לסתירה חברתית נוספת: בעוד הוריה ואחרים בקרב הקהילה עודדו עבדים לעבור הטבלה ולקחת חלק בטקסים דתיים, ובעוד הדת עצמה הטיפה לאהבת האדם באשר הוא אדם, החברה הלבנה מעולם לא התייחסה אליהם כאחים ואחיות שווי ערך.[9]

חייהן הבוגרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1817 חלה אביהן והרופאים בצ'ארלסטון המליצו שייסע לפילדלפיה להתייעץ עם מומחה. למרות מחאותיה הנמרצות, אביה התעקש על כך ששרה, אז בת 26, תתלווה אליו כאחות מטפלת. הם עזבו את צ'ארלסטון במאי 1819. כשרופא המומחה מצא כי אין ביכולתו לעזור, הציע שיעבירו את זמנם באוויר הים של כפר הדייגים בלונג ברנץ', ניו ג'רזי. שרה ואביה התמקמו בבית הארחה בו, ומספר שבועות מאוחר יותר, מת האב.[10] שרה נשארה בפילדלפיה מספר חודשים לאחר מות אביה ופגשה שם את ישראל מוריס, שהציג בפניה את עיקרי האמונה הקווייקרית ובייחוד את כתביו של ג'ון וולמן. היא חזרה לצ'ארלסטון ולאחר תקופה של התכתבות עמו החליטה לחזור לפילדלפיה כדי להפוך לכומרה קווייקרית ולעזוב את חינוכה האפיסקופי.[11]

במהלך שהותה בפילדלפיה התגוררה בביתו של ישראל מוריס ושמשה כמורה ומטפלת לילדיו. במקביל העמיקה בלימוד הדת הקוויקרית והתמידה בניסיונותיה להתקבל ככומרה מן המניין. לאחר שאשתו של מוריס מתה ממחלה התקרבו השניים אף יותר ולא עבר זמן רב לפני שהציע לה להינשא לו. אף על פי שהודתה כי הייתה מאוהבת בו ויכלה לשמש לו אישה מסורה ואם לילדיו, היא סירבה מחשש שתשתעבד למטלות גידול ילדים וניהול משק בית. מבחינתה, החיים הללו לא יכלו להוות תחליף למציאת ייעודה ומימוש המטרות שהציבה לעצמה.[12]

כשהייתה אנג'לינה בת 21 המירה דתה לנצרות הפרסביטריאנית והייתה חברה פעילה בקהילה. כתומכת בלימודי תנ"ך וחינוך בין-דתי היא לימדה בבית ספר וערכה טקסים דתיים לעבדים בבעלות משפחתה. אמה הסתייגה מכך אך בהמשך השתתפה בהם גם היא. אנג'לינה הפכה לחברה קרובה של כומר הכנסייה שלה, שגם הוא היה ממתנגדי מוסד העבדות על רקע האמונה כי זו מערכת לא מוסרית המחללת את החוק הנוצרי וזכויות האדם, אך דגל בסובלנות ותפילות על פני פעולות ישירות נגד המערכת, מה שלא סיפק את אנג'לינה הרדיקלית. באחד הטקסים העלתה את נושא העבדות וטענה כי חברי הכנסייה שהיו בעלי העבדים צריכים לגנותה בפה מלא. בעקבות התגובות איבדה את אמונתה בערכים של הכנסייה הפרסביטריאנית, אך היא המשיכה להחזיק בעמדתה ביחס לעבדות, דבר שהכעיס את חבריה ומשפחתה.[13] אנג'לינה ביקרה את שרה בפילדלפיה וחזרה לצ'ארלסטון כשהיא מחויבת לאמונה הקווייקרית. בנובמבר 1829, בעקבות רצף של תקריות ועימותים עם חברי הקהילה שלה, נודתה אנג'לינה מהכנסייה הפרסביטריאנית והיא החליטה לעזוב את הדרום ולהצטרף לאחותה בפילדלפיה.[12] אחרי שעזבו את צ'ארלסטון באופן סופי, האחיות נסעו ברחבי ניו אינגלנד ונאמו בטרקלינים גדולים וכנסיות קטנות. נאומיהן הנוגעים בביטול העבדות וזכויות נשים נשמעו באוזני אלפים.

פעולותיהן למען ביטול העבדות והכרה בזכויות הנשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן שהאחיות שהו יחד בפילדלפיה הן הקדישו עצמן לאגודת חברים קווייקרית ולעבודות צדקה. במקביל, ראו שנים אלו את הגעתה של שאלת העבדות בארצות הברית לקדמת הבמה הציבורית והפוליטית. ניסיונותיהן ההתחלתיים לתקוף את העבדות יצרה להן קשיים בתוך הקהילה הקווייקרית, שסלדה מפעולות רדיקליות.[14] אנג'לינה הייתה הראשונה מבין השתיים לכתוב ולדבר בפומבי נגד העבדות. בשנת 1835 החלה להשתתף בכנסים והרצאות למען ביטול העבדות ולקרוא חומרים שפורסמו בנושא, ביניהם בכתב העת "The Liberator" בעריכתו של ויליאם לויד גריסון, פעיל בולט בתנועה לביטול העבדות וממייסדי האגודה האמריקאית נגד עבדות. בעקבות אחת ההרצאות חשה צורך עז להביע את תמיכתה בביטול העבדות ושלחה לגריסון מכתב אישי בו סיפרה לו על המקום ממנו באה ועל השקפותיה כיום. הוא התרשם עמוקות מהמכתב ובחר לפרסם אותו. בעקבות הפרסום התערער מעמדה של אנג'לינה בקרב הקהילה הקווייקרית, אך היא סירבה לפרסם התנצלות. כמה כתבי עת נוספים פרסמו את המכתב ואנג'לינה הפכה למפורסמת בניגוד לרצונה. התנועה לביטול העבדות ראתה באנג'לינה תקווה לכך שעוד דרומיים יבינו את העוול שנעשה לעבדים ויבחרו להביע התנגדות לשיטה הזו.[15]

למרות מאמציה של שרה להשתלב בקרב הקווייקרים ושאיפתה להפוך לכומרה, היא זכתה בעיקר להתעלמות והשתקה חוזרת מצד המועצה הנשלטת על ידי גברים. היא כתבה מאוחר יותר:

אני חושבת שאין פושע אשר גזר דין מוות מתנוסס מעל ראשו והוא צופה בפחד ליום הוצאתו להורג כפי שאני חשה כלפי יום הפגישה השנתי שלנו.

— Lerner, The Grimke Sisters from South Carolina, p. 84

הקהילה הקווייקרית הייתה הזרם הדתי הראשון שהתנגד במפורש לעבדות וכל חבריה שחררו את העבדים שלהם, אך לא מעבר לכך. למעשה, הם המשיכו לסחור עם בעלי עבדים מהדרום וליהנות מפירותיה של שיטת העבדות.[16] היא ראתה בכך צביעות ויחד עם כל המכשולים שהוצבו בפניה נאלצה לוותר על שאיפתה לפעול מתוך ובמסגרת הכנסייה הקווייקרית.

הצטרפות לארגון נשים למען ביטול העבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האחיות הצטרפו בשנת 1835 לארגון נשים שפעל למען ביטול העבדות ובו היו חברות נשים נוספות מהקהילה הקווייקרית דוגמת לוקרשיה מוט. הארגון לא זכה לעידוד מהקהילה הקווייקרית ואף הותקף מצד גורמים שונים מהקהילה ומחוצה לה.[17] הארגון הוקם מלכתחילה עקב תחושת הנשים כי אף על פי שתמיכתן בארגון למען ביטול העבדות התקבלה בשמחה, הרי שלא ניתן להן מקום בשורות הארגון עצמו. באופן זה, לעיתים קרובות הרגישו נשים את חוסר השוויון העמוק בין נשים וגברים בארצות הברית דווקא במסגרת פעילות נגד העבדות ולמען שוויון. הגברים דאגו לכך שהנשים יישארו במקומן "הראוי", דהיינו יחזיקו בתפקידים שזוהו כנשיים גם במסגרת הפעילות לביטול העבדות, ממש כפי שבעלי העבדים בתורם דאגו לכך שהשחורים לא יזכו לאמנציפציה.[18] בתמיכתה של לוקרשיה מוט, שהייתה בעצמה כומרה חשובה בקהילה הקווייקרית, אנג'לינה ושרה גרימקה התנערו סופית מאגודת החברים הקווייקרית של פילדלפיה והתפנו להקדיש עצמן לאגודה האמריקאית נגד העבדות.[17]

בשנת 1836 עברו לניו יורק ואחרי תקופת הכשרה בנושא היו מוכנות לצאת למאבק לביטול העבדות. לראשונה מזה זמן רב הרגישו בביטחון שהן ממלאות את ייעודן ושהן מוקפות בחברים שהם שותפים אמתיים לדרך. שרה פרסמה את ה"איגרת אל הכמורה של המדינות הדרומיות" שעוררה הדים רבים בדרום, ועל אף שנאסרה לפרסום והפצה במדינות הדרומיות בכל זאת נקראה בידי רבים. היא בחרה את מטרתה היטב שכן חלק נרחב מאנשי הכמורה בדרום קראו שוב ושוב לבחון את סוגיית העבדות, אך הנושא דוכא בידי פוליטיקאים ואנשי ממון.[19] שרה כתבה:

[האדם] נברא חסר אך מעט מהמלאכים, עוטר כבוד והדר ונוצר להיות סגנו של האל עלי אדמה - אבל העבדות חטפה את שרביט השלטון מידיו, העבדות תפסה באחיזת ברזל את הברייה דמוית האל וקרעה מעליה את עטרת ראשה. העבדות שדדה מהאדם את מלכותו, שמה אותו בקולר וכבלים ובכך רמסה את דמות האל לאבק.

— Sarah Moore Grimke, An epistle to the clergy of the southern states, 1836, p. 2

איזה מחזה מחריד אנו מציגים כעת! ביד אחת אנו אוחזים בצלב של ישו ובשנייה אנו אוחזים בצווארו של עבד נרדף!

— שם, עמ' 10

מסע הרצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיגרת של שרה ביססה את מעמדן של האחיות כדמויות בעלות חשיבות גדולה בארגון למען ביטול העבדות ובלחץ ראשי הארגון הן הסכימו לדבר בפני קבוצות קטנות של נשים שהתעניינו בנושא. הן יצאו לניו יורק והתארחו בתחילה בחוגי בית שנשים ארגנו בביתיהן. הפגישות הללו נמשכו שעות ואף על פי שהחשיפה לכמות הנשים בהתחלה הייתה קטנה יחסית, הן היוו את הבסיס למעורבות נשים בתנועה לביטול העבדות ומאוחר יותר גם בתנועה למען זכויות האישה.[20] עד מהרה הפכו למבוקשות וכבר אי אפשר היה לארח מפגשים בבתים פרטיים. הרצאותיהן הועברו לכנסיות קטנות ואולמות כנסים. הדיבור הבוטה שלהן על פוליטיקה, אקטיביזם ומעורבות פעילה בנושא ביטול העבדות חולל סערה והגברים בארגון חששו כי הפופולריות שלהן תהפוך למוקד במקום המטרה עצמה, חשש שהלך וגבר ככל שהביקוש להן גבר וחדר גם לעולם הגברי. עוד חששו, כי בשלב מסוים הכוח הנשי שהלך ותפס תאוצה בארגון בזכות הרצאותיהן של האחיות, יפנה את תשומת לבו למאבק אחר.[20]

לאחר כמה הרצאות שהתקיימו לקהל של נשים בלבד ברחבי מדינות הצפון החלו האחיות לנאום גם בפני קהל מעורב, בתחילה של שחורים ולאחר מכן גם של לבנים, דבר שלא היה נהוג כלל בתקופה זו. נאומיהן הפומביים עוררו ביקורת רבה משום שדיברו בפני קהל שכלל בתוכו נשים וגברים, מה שנקרא בזמנו "קהל מופקר" וחמור מכך, אף התווכחו בצורה פומבית עם גברים שלא הסכימו עמן. מבקרים ציניים הציעו שהן היו בסך הכל שתי רווקות אומללות אשר הציגו את עצמן בפומבי כדי למשוך תשומת לב גברית משום שלא הצליחו לעשות זאת בצורה נורמלית.[21]

המאבק להכרה בזכויות הנשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחושות אי הנוחות בקרב הגברים בתנועה לביטול העבדות גברה מנאום לנאום והם החלו לנסות ולהשתיק את שתי האחיות. בתגובה, החלו להכליל בנאומיהן את הסברה כי ישנה עוד אוכלוסייה מדוכאת שיש לדאוג שקולה יישמע. עם קריאותיהן לביטול העבדות הן דיברו גם על ההכרה בזכויות הנשים. הדבר עורר את מה שהגברים בתנועה לביטול העבדות חששו ממנו מלכתחילה, נשים שעד אותה העת רתמו את כל האנרגיות שלהן למען התנועה לביטול העבדות התפצלו והחלו לפעול למען הכרה בזכויותיהן שלהן.[22]

בשנת 1837 פרסמה שרה סדרת מכתבים בשם "מכתבים על השוויון בין המינים ומצבן של הנשים" בעיתון "The Spectator" ומיד פורסמו ב"The Liberator", כתב העת של גריסון אשר פרסם בעבר את מכתבה של אנג'לינה. בשנת 1838 פורסמו המכתבים כספר. שרה כתבה:

אלוהים ברא אותנו שוות, הוא ברא אותנו חופשיות בפני עצמנו, הוא נותן לחם חוקינו, מלכנו והשופט אותנו, רק כלפיו נשים מחויבות להיכנע כנתינות...

— Sarah moor Grimke, Letters on the equality of the sexes, Isaac Knapp publishing: Boston, 1838, letter I, p. 8.

באחד מנאומיהן אמרה אנג'לינה: "האישה צריכה להיות רגישה אף יותר לעוולות שנעשו לאדם השחור, שכן, ממש כמוהו, היא הואשמה בנחיתות מנטלית ונמנעו ממנה הפריווילגיות שבחינוך ליברלי". אמירה זו זכתה לתשואות שאי אפשר היה להאשימן בהיותן "נשיות".[23]

השתיים לא זנחו את מטרתן המקורית והן המשיכו לנאום כנגד ביטול העבדות לצד הדרישה להכרה בזכויות הנשים. בשנת 1838 הוזמנו להציג את עמדתן נגד ביטול העבדות בפני הגוף הציבורי המחוקק של מדינת מסצ'וסטס. זו הייתה הפניה הראשונה של גוף ממשלתי כלשהו אשר ביקש מנשים לדבר בפומבי והדבר עורר סערה גדולה. אנג'לינה נאמה באירוע הזה, נאום שהוגדר כמבריק.[24]

פרישתן מפעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותה שנה נישאה אנג'לינה לתאודור וולד, אחד ממנהיגיה הבולטים של התנועה לביטול העבדות ואדם אשר היה מבין מבקריהן הגדולים בנוגע לניסיונותיהן לכלול מאבק למען זכויות הנשים יחד עם פעולותיהן למען ביטול העבדות.[25] לאחר נישואיה נסוגה אל מאחורי הקלעים של התנועה ואילו שרה הפסיקה לחלוטין לדבר בפני ציבור. מכתב שנשלח אליה מגיסה החדש פירט בפניה את מגרעותיה כנואמת והסביר לה שהיא מזיקה למטרה יותר מאשר מועילה לה.[26] שרה נחשבה כנואמת הפחות מוצלחת מבין השתיים, וללא אחותה לצידה, היא איבדה את ביטחונה העצמי והעדיפה להתרכז בכתיבה ולא בנשיאת נאומים. השתיים המשיכו להשתתף בחוגי בית שעסקו בנושא ביטול העבדות והכרה בזכויות הנשים אך לאחר לידת בנה השני מצבה הבריאותי של אנג'לינה לא איפשר המשך פעילות אינטנסיבית. שרה נשארה לצד אחותה כמטפלת ובת לוויה וסייעה לה לגדל את ילדיה.[27]

אף על פי ששרה פרשה מהחיים הציבוריים ופעולותיה הצטמצמו לניהול משק בית וטיפול באחייניה, המשיכה להיות מעורבת ולכתוב חיבורים שעסקו במקומן של נשים והצורך בביטול העבדות. בשנת 1850 כתבה חיבור פורץ דרך הטוען כי נישואין ייצגו חילופים כלכליים בלתי שוויוניים אשר נשים נדחפו אליהן מתוך חוסר ברירה, רק כי זו דרכן לשרוד בעולם.[28] היא כתבה:

כך אלפים מתוכן מוקרבות, הן על ידי הוריהן והן על ידי עצמן, שכן אילו היו מחונכות על ערכי העצמאות והכבוד העצמי אותו היא מקנה, ולו היו מסוגלות להתפרנס בכוחות עצמן, הן היו מסרבות בבוז לפגוע בקדושתן של הרגשות שניתנו להן על ידי האל, וזאת רק כדי להבטיח את תחושת הביטחון שקיימת בתא המשפחתי... שכן לפעול בצורה מוסרית, מתוך נאמנות לאל ולעצמנו בעוד הלחם שעל שולחננו תלוי לחלוטין באלו אשר דעתם שונה משלנו, אשר משתמשים במלוא השפעתם כדי להפחית מחשיבותנו ולהכניע אותנו לשיפוטם, הרי שזהו אחד מההישגים הגבוהים והנדירים ביותר של האישה.

— Perry, Lift Up Thy Voice, p. 203

במלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרה ואנג'לינה חשו, כמו רבים אחרים, כי מלחמת אזרחים היא בלתי נמנעת. כבר בשנת 1854 שרה אמרה כי היא לא מאמינה שקיימת אפשרות בה מוסד העבדות יבוטל בדרכי שלום ואנג'לינה כתבה:

דברים נראים אפלים וקודרים וככל שאיבדתי תקווה לביטול העבדות בדרך שאינה כוללת דם והרס, אני מעדיפה שהדבר יגיע בזמני משום שככל שהדבר יידחה, כך הוא יעשה גרוע יותר.

— .340.Lerner, The Grimke Sisters from South Carolina, p.

בתחילה, הן לא תלו תקוות בלינקולן והן חשו שהמניע שלו בעימות בין הצפון לדרום לא נובע מתוך רצון אמיתי לביטול העבדות, אלא שהוא משתמש בנושא כדי להשיג את תמיכת הציבור. שרה כתבה:

הממשלה, עם לינקולן עומד בראשה, אין בליבם על העבדים. אני רוצה שהדרום עצמו יקיים את האמנציפציה והוא יעשה זאת מתוך צורך נואש, אבל כשהצפון יעשה זאת, הדבר לא ייעשה מתוך מניע טהור והדרום יחוש פחות מרוגז אם האמנציפציה תעשה ביוזמתו...

— 341.Lerner, The Grimke Sisters from South Carolina, p.

כאשר פרצה המלחמה דעתן השתנתה. בשנת 1863 הן פרסמו איגרת בשם "קריאה לנשות הרפובליקה" בה קראו לנשים לתמוך במטרות האיחוד ולהתאחד בכנס לאומי כדי לדון כיצד נשות הצפון יכולות להועיל למאמץ המלחמתי. לראשונה מזה זמן רב אנג'לינה נאמה והתייחסה אל עצמה כנציגת הדרום:

מדינתי מדממת, אנשיי מתים סביבי, אך אני חשה שכאישה מדרום קרוליינה אני מחויבת לומר לצפון המשיכו! המשיכו! לעולם אל תיסוגו, לעולם אל תנטשו את העקרונות אשר אימצתם...

— 352.Lerner, The Grimke Sisters from South Carolina, p.

האחיות תמכו בלינקולן במסעו להיבחר לכהונה שנייה ופרסמו מאמרים בעיתונים המעודדים בחירה בו. הן צפו בהתרגשות כיצד משאת חייהן מתגשמת ומוסד העבדות מבוטל.[29]

סוף חייהן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1868, בתקופה בה הועברו התיקון ה-13, התיקון ה-14 והתיקון ה-15 לחוקה האמריקאית שעיגנו את ביטול העבדות וחופש ההצבעה ללא הגבלה לפי גזע, שרה גילתה על קיומם של שלושה אחיינים מעורבי גזע אשר אחיה הנרי הביא לעולם יחד עם ננסי וסטון, שהייתה משועבדת לו, אך עמה חי כאילו היא אשתו, כידועה בציבור, מכיוון שהחוקים של דרום קרוליינה לא איפשרו לו לשחרר אותה, או להינשא לה. היא קיבלה אותם בברכה ועמלה כדי לספק מימון לטובת חינוכם של שניים מהם, ארצ'יבלד גרימקה ופרנסיס ג'יימס גרימקה, שלימים היו ממנהיגי הקהילה האפרו-אמריקאית; פרנסיס אף נישא לשרלוט פורטן גרימקה, פעילה מובילה בתנועה בזכות עצמה.[30] בריאותה של שרה החלה להתדרדר והיא סבלה מהתקפי התעלפויות תכופים. ב-23 בדצמבר 1873 הלכה לעולמה.[31] אנג'לינה הלכה לעולמה בשנת 1879.

השנים שחלפו הפכו את חיבורה של שרה גרימקה "מכתבים לשוויון בין המינים ומצבן של הנשים" לטקסט מרכזי בתנועות הנשים והיא לאם מייסדת של התנועה לקידום זכויות הנשים.[32] כתביה סיפקו לפעילות סופרג'יסטיות בולטות כמו לוסי סטון, אליזבת קיידי סטנטון ולוקרישה מוט טענות ורעיונות אשר סייעו להן במאבקן לסיום העבדות ולהתחלת התנועה הסופרג'יסטית.

האחיות נחשבות לא רק כפעילות למען ביטול העבדות אלא גם כפמיניסטיות משום שהן אתגרו את אגודות החברים אשר שיבחו את הכללת הנשים כשוות אך מנעו אותה. דרך רדיפתן אחר ביטול העבדות הן הפכו לרגישות יותר להגבלות שהוצבו על נשים ופעלו כדי לעורר מודעות ולשנות את המצב.


בתרבות פופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סו מונק קיד כתבה את ספרה ׳המצאת הכנפיים׳ על פי סיפורן של האחיות גרימקה, ובעיקר במערכת היחסים בין שרה לאחת מהשפחות בחווה, שנולדה באותה שנה כמוה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Catherine H. Birney, The Grimke Sisters: Sarah and Angelina Grimke- the first American women advocates of abolition and woman’s rights, Lee and Shepard publishers, 1885
  • Gerda Lerner, The Grimke Sisters from South Carolina: pioneers for women’s rights and abolition, Oxford university press, 1998
  • Mark E. Perry, Lift Up Thy Voice: The Grimke Family's Journey from Slaveholders to Civil Rights Leaders, Viking Penguin, 2002

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שרה ואנג'לינה גרימקה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Mark E. Perry, Lift Up Thy Voice: The Grimke Family's Journey from Slaveholders to Civil Rights Leaders, Viking Penguin, New York: 2002, p. xi
  2. ^ Perry, Lift Up Thy Voice, p. 23
  3. ^ ,Catherine H. Birney The Grimke Sisters: Sarah and Angelina Grimke- the first American women advocates of abolition and woman’s rights, Lee and Shepard publishers, Boston: 1885, p. 5
  4. ^ .Birney, The Grimke Sisters, p. 7
  5. ^ Gerda Lerner, The .Grimke Sisters from South Carolina: pioneers for women’s rights and abolition, Oxford university press, New York: 1998, p. 15
  6. ^ .Lerner, The Grimke .Sisters from South Carolina, p. 19
  7. ^ Lerner, The Grimke .Sisters from South Carolina, p .21
  8. ^ .Birney, The Grimke Sisters, p. 40
  9. ^ .Perry, Lift Up Thy Voice pp. 11-12
  10. ^ .Perry, Lift Up Thy Voice, pp. 34-37
  11. ^ .Birney, The Grimke Sisters, p .32
  12. ^ 1 2 .Perry, Lift Up Thy Voice, p. 96
  13. ^ .Birney, The .Grimke Sisters, pp. 62-63
  14. ^ Lerner, The Grimke Sisters from South Carolina.
  15. ^ .Perry, Lift Up Thy Voice, p. 115
  16. ^ .Birney, The Grimke Sisters, p. 121
  17. ^ 1 2 .Perry, Lift Up Thy Voice p. 125
  18. ^ Perry, Lift Up Thy Voice, p. 125
  19. ^ Perry, Lift Up Thy Voice, p. 145
  20. ^ 1 2 .Perry, Lift Up Thy Voice, p. 146
  21. ^ , Lumpkin Shirley, "American Women Prose Writers: 1820-1870" in Hudock, Amy E. and Rodier, Katharine. (eds.) Dictionary of Literary Biography v.239. Detroit: Gale Group, 2001, p. 287
  22. ^ .Birney, The Grimke Sisters, p. 180
  23. ^ .Perry, Lift Up Thy Voice, p. 156
  24. ^ .Lerner, The Grimke Sisters from .South Carolina, p. 11
  25. ^ .Perry, Lift Up Thy Voice, p. 162
  26. ^ Perry, Mark E. “Lift Up Thy Voice: The Grimke Family's Journey from Slaveholders to Civil Rights Leaders” p.168
  27. ^ Perry, Lift Up Thy Voice, p. 190
  28. ^ .Perry, Lift Up Thy Voice, p. 203
  29. ^ .Lerner, The Grimke Sisters from South Carolina, p. 352
  30. ^ .Lumpkin, Shirley. "American Women Prose Writers: 1820-1870", p. 290
  31. ^ .Birney, The Grimke Sisters, p .306
  32. ^ .Perry, Lift Up Thy .Voice, p. 203
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=שרה_ואנג%27לינה_גרימקה&oldid=36411168"