יחיא חמיד אלדין
 | |||||||||
| לידה |
18 ביוני 1869 צנעא, תימן | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| נרצח |
17 בפברואר 1948 (בגיל 78) צנעא, תימן | ||||||||
| שם מלא | יחיא מוחמד חמיד אל-דין מוחמד אל-מותוואכל | ||||||||
| מדינה |
ממלכת תימן  | ||||||||
| מקום קבורה | ביר אל-עזב, צנעא, תימן | ||||||||
| דת | אסלאם | ||||||||
| שושלת אל-מותוואכל | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
  | |||||||||
יחיא מוחמד חמיד אל-דין מוחמד אל-מותוואכל (בערבית: يحيى محمد حميد الدين محمد المتوكل, 18 ביוני 1869 – 17 בפברואר 1948) היה האימאם של תימן משנת 1904 עד 1948, ומייסד שושלת אל-מותוואכל.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האימאם יחיא היה נצר לשושלת הקאסימית.
ב-1911 חתם האימאם יחיא על הסכם דאען עם האימפריה העות'מאנית, בו הוכר שלטונו של האימאם על חלקי תימן שנשלטו בידי הזיידים.
ב-30 באוקטובר 1918, בעקבות קריסתה של האימפריה העות'מאנית, הכריז האימאם יחיא בצפון תימן על מדינה ריבונית עצמאית. בשנת 1926 יחיא הכריז על הקמת ממלכת תימן, ובנוסף להיותו המלך היה גם המנהיג הרוחני, וזכה להכרה דיפלומטית במדינה, כגון עם ממלכת איטליה, שעמה חתם על האמנה האיטלו-תימנית בשנת 1926.
בשנת 1920 הרחיב האימאם יחיא את כוחו צפונה לעבר תהאמה ומחוז עסיר, אולם הוא התנגש עם עליית השפעתו של מלך ממלכת נג'ד וחג'אז, עבדול עזיז אבן סעוד מבית סעוד. בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20, הכוחות הסעודים כבשו שטחים נרחבים מהממלכה לפני נסיגה מחלק מן האזור, כולל את דרום תהמה והעיר אל-חודיידה. הגבול עם ערב הסעודית התקבל ב-20 במאי 1934 בהסכם טאיף, לאחר מלחמת סעודיה-תימן שהסתיימה ב-1934. אי-הכרה של יחיא בגבול הדרומי עם הפרוטקטורט של עדן הבריטית (מאוחר יותר דרום תימן), גרמה מדי פעם עימותים עם הבריטים.
האימאם יחיא נרצח במהלך הפיכה צבאית ב-17 בפברואר 1948, בעת שנסע במכוניתו מחוץ לעיר.
יחסו ליהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
האימאם יחיא נהג כלפי היהודים על פי החוק המוסלמי. מיד עם עלותו לשלטון, חידש את "תנאי עומר".[1] כדי למנוע עליית יהודים לארץ ישראל, בשנת 1920 הוא הוציא חוק אמאמי שקבע כי כל יהודי שהיגר מתימן בתקופת השלטון העות'מאני והותיר אחריו נכסי דלא-ניידי, והפקיד עליהם את קרוביו או אפוטרופוס, נכסיו מוחרמים לאוצר המלכות; וכי כל מוסלמי הקונה מיהודי נכסי דלא-ניידי, ולאחר מכן היגר היהודי מתימן, הקנייה בטלה והנכסים עוברים לאוצר המלכות. תקנה זו נשארה בתוקף עד לשנת מותו של האמאם ב-1948.[2]
אף על פי כן, יהודי תימן אהבו אותו והתפללו לשלומו.[2] עדויות רבות מאוד מציינות שהוא הגן על היהודים מפני שרירות-לב של פקידי שלטון, מפקדי צבא או כל מוסלמי אחר. במקרים רבים הוא נטה ליהודים חסד והתעלם מחריגות מ"תנאי עומר".[1] הוא ידע על פרשת הברחת יתומים יהודים לעדן, אך נמנע מלהעניש את המעורבים, ועל כן קראו לו יהודי תימן מלך חסד. לאחר הירצחו, התאבלה עליו קהילת יהודי צנעא ועלתה להתפלל על קברו.[2]
האימאם יחיא היה ידוע ביחסו ההוגן ליהודים, והעריך מאוד את הרבנים הראשיים כגון מארי יחיא יצחק הלוי ומארי יחיא אביץ'.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג, פרק 6.2.2: תימן – האסלאם הזידי, השבטים, וממלכתו של האמאם יחיא, עמ' 309–328; סעיף 6.4.3.6: האמאם יחיא חמיד אל-דין והיהודים (נכתב בידי פרופ' יהודה ניני), עמ' 379–380.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יחיא חמיד אלדין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
