האימפריה הבבלית החדשה
 | |
| ממשל | |
|---|---|
| שפה נפוצה | אכדית וארמית |
| עיר בירה | תימא (דה-פקטו בשנים 553–543 לפנה"ס) |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אסיה |
| היסטוריה | |
| הקמה | |
| תאריך | 626 לפנה"ס |
| פירוק | |
| תאריך | 539 לפנה"ס |
| ישות קודמת | האימפריה האשורית החדשה, מצרים הסאיטית ושלטונה בלבנט, וממלכות מקומיות ווסאליות בלבנט |
| ישות יורשת | האימפריה הפרסית האחמנית |
  | |
האימפריה הבבלית החדשה, הידועה גם בשמות האימפריה הנאו־בבלית, האימפריה הכשדית, והאימפריה הבבלית השנייה, הייתה האחרונה מבין האימפריות המסופוטמיות הגדולות שנשלטו על ידי מלכים ילידי מסופוטמיה. האימפריה הבבלית החדשה החלה עם הכתרתו של נבופלאסר כמלך בבל בשנת 626 לפנה"ס. האימפריה הבבלית החדשה התבססה היטב עם נפילתה של האימפריה האשורית החדשה בשנת 612 לפנה"ס, לאחר שבבל ומדי כרתו ברית ועלו על אשור. האימפריה הבבלית החדשה נכבשה לבסוף, לאחר פחות ממאה שנים, על ידי הממלכה האחמנית בהנהגת כורש בשנת 539 לפנה"ס.
התבוסה של האשורים וההעברה של האימפריה לבבל, סימנה את הפעם הראשונה בה אזור דרום מסופוטמיה זכה לשליטה באזור המזרח הקדום, מאז התמוטטות האימפריה הבבלית העתיקה של עמורפי (חמורבי), כמעט אלף שנה לפני כן. במהלך תקופת שלטון האימפריה הבבלית החדשה, חלה ברחבי בבל צמיחה כלכלית חסרת תקדים, צמיחה מהותית של האוכלוסייה, וכמו גם חלה תקופת רנסאנס לתרבות והאמנות המקומית, כאשר המלכים הנאו־בבלים הובילו באותה העת פרויקטים גדולים של בנייה, ובמיוחד בבבל עצמה.
המקורות הבבלים מתארים את שלטונו של המלך נבוכדנאצר השני כתור זהב שבו היתה בבל לאימפריה הגדולה ביותר בעולם בתקופתה. כיום נבוכדנאצר זכור בעיקר בשל חורבן ממלכת יהודה והמקדש וגלות בבל שהתרחשו תחתיו.
בשנת 539 לפנה"ס כבש כורש, מלך הממלכה הפרסית האחמנית, את האימפריה הבבלית החדשה והכתיר עצמו כ"מלך בבל".[1]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נבופלאסר
[עריכת קוד מקור | עריכה]מרד באימפריה האשורית וחיסולה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 627 או 626 לפנה"ס מרד סין־שום־לישיר באזור צפון ארץ בבל במלך אשור סין־שר־אישכון. המרד נכשל, אך החליש את אשור באופן שאִפשר לנבופלאסר, שהתבסס באזור דרום ארץ בבל, למרוד באשור באופן אפקטיבי, החל מ־626 לפנה"ס. המורדים הבבלים הקטינו בהדרגה את תחום השלטון האשורי בדרום מסופוטמיה. כאשר הכף החלה לנטות לטובת האשורים ב־623 לפנה"ס, פרץ מרד באשור עצמה והטה את הכף חזרה לטובת הבבלים. ב־620 לפנה"ס הצליח נבופלאסר להתבסס בכל ארץ בבל, ובשנים הבאות המשיך לדחוק את האשורים צפונה במסופוטמיה. הירידה בעוצמתה של האימפריה האשורית בעקבות מרד נבופלאסר הביאה להיחלשות אחיזתה בלבנט שממערב לפרת; ההיחלשות הזאת הפכה, תוך שנים אחדות, לנסיגה מלאה של האשורים מהלבנט.[2]
בשנת 616 לפנה"ס, ההתקדמות של הבבלים במעלה הפרת הגיעה עד לנהר הבליח. אז בא פסמתיך הראשון, מלך מצרים ששלט בלבנט, לעזור לאשורים, ככל הנראה כדי להשאיר את האשורים המוחלשים כחיץ בין הלבנט לבין הבבלים. אולם, עזרה נקודתית זאת כשלה, והמצרים לא שבו לעזור לאשורים בשנים הבאות. לאחר מכן, האשורים אמנם זכו ליתרון קצת טווח באדר (מאי) 615 לפנה"ס בזכות כשלון המצור הבבלי על העיר אשור, אך איבדו יתרון זה כשכבשו הבבלים את תכרית. כחצי שנה לאחר מכן, תקפו המדים בראשות הווחשתרא את האשורים ממזרח, והחלו לתקוף ערים אשוריות חשובות. לבסוף, נפגשו צבאות מדי ובבל בקרב על העיר אשור, בו הובסה האימפריה האשורית, ושם נבופלאסר והווחשתרא כרתו ברית נגד אשור.[3]
באייר (מאי או יוני) 613 לפנה"ס התמרד אזור סוחו (אנ') שבפרת התיכון נגד בבל, והבבלים יצאו לדכא את המרד. כאשר הגיעו לצור על העיר ענת שנמצאת בסוחו, הגיע הצבא האשורי לעזרתה, והמצור הבבלי נסוג. אירוע זה לא העניק יתרון לאשורים, מאחר שכשנה לאחר מכן, בסיוון (יוני) 612 לפנה"ס הגיעו הכוחות הבבליים והמדיים לבירה האשורית נינוה והטילו עליה מצור. בחודש אב (אוגוסט) של אותה שנה נפרצה העיר והוחרבה, והמלחמה הסתיימה בתאריך כ' באלול (כלומר, 15 בספטמבר, או 14 בספטמבר לאחר השקיעה), כאשר הווחשתרא שב למדי. האשורים עוד החזיקו בטריטוריה באזור חרן והמליכו שם את מלך אשור האחרון, אשור־אובליט השני, אך אשור חדלה להיות אימפריה. בחשוון (נובמבר) 610 לפנה"ס, לאחר חודשים של הכנות, יצאו צבאות בבל ומדי נגד שאריות הטריטוריה האשורית בחרן. בשלב זה, המצרים הסאיטים שוב באו לעזרתם של האשורים, כדי לשמר את קיומם כחיץ בינם לבין הבבלים. הכוחות שעזרו לאשורים היו ככל הנראה חילות מצב מצריים שהוצבו עוד קודם לכן ממערב לפרת. העזרה המצרית לא הצילה את האשורים, ובתוך כשנה כבשו הבבלים את כל השטחים האשוריים. כמה חודשים לאחר מכן, בתמוז (יוני או יולי) 609 לפנה"ס, חצה אשור־אובליט את הפרת מזרחה עם צבא אשורי ומצרי, בניסיון להחזיר לשליטתו את חרן. הוא צר על חרן, שבה הוצב חיל מצב בבלי, עד לחודש אלול (אוגוסט או ספטמבר), עת הגיע לאזור נבופלאסר עם צבאו והסיג את האשורים והמצרים. אירוע זה הוא האזכור האחרון של אשור בכרוניקות הבבליות.[4][5]
מאבק עם מצרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות נפילתה הסופית של אשור, בשנת 609 לפנה"ס החל המאבק הישיר בין מצרים לבבל. נכו השני הנהיג מדיניות חדשה לביסוס שלטון מצרים באזור הפרת. מעבר להתבססות ממערב לפרת, הוא גם ניסה להשיג נקודות אחיזה צבאיות ממזרח לפרת, ככל הנראה מתוך כוונה לצאת למתקפה בעומק מסופוטמיה. הבבלים, לעומת זאת, היו עסוקים בהתבססות בדרום אוררטו עד תשרי (אוקטובר) 607 לפנה"ס, ורק אז התפנו להסיט את כוחותיהם למאבק במצרים. הבבלים חצו את הפרת וצרו על העיר כימוחו (שנמצאה ככל הנראה מעט מדרום לכרכמיש), הצליחו ללכוד אותה בכסלו (דצמבר), והציבו בה חיל מצב, כהכנה למתקפות עתידיות ממערב לפרת. חודשים אחדים לאחר מכן, באביב או קיץ 606 לפנה"ס, צרו המצרים על כימוחו והחזירוה לידיהם. בתשרי (ספטמבר או אוקטובר) חצה הצבא הבבלי שוב את הפרת והחל במסע לכיבוש שלוש ערים סמוכות – שונדירי, אלמו ודחמו, שלושתן באזור מזרח אגם אסד של ימינו. המסע נמשך כארבעה חודשים, עד לשְבט (ינואר או פברואר) 605 לפנה"ס. אולם, שבועות אחדים לאחר מכן הצבא המצרי חצה את הפרת מזרחה, וכבש את קורמתו, עיר שנמצאה ממול לשלוש הערים שכבשו הבבלים ממערב לפרת.[6][7]
נבוכדנאצר – המשך המאבק עם המצרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כיבוש הלבנט
[עריכת קוד מקור | עריכה]בקיץ 605 לפנה"ס חצו הבבלים את הפרת, ככל הנראה באזור כרכמיש, ובאו לכבוש אותה מהמצרים, מאחר שהיתה מעוזם העיקרי באזור הפרת. את הצבא הוביל נבוכדנאצר, יורש העצר של נבופלאסר. בקרב הובסו המצרים,[8] והבבלים הצליחו לכבוש לא רק את כרכמיש גם דרומה, את כל ארץ חמת. אירוע זה גרם למצרים לסגת מהלבנט כולו, ולהתמקד בחיזוק ההגנה בגבול מצרים עצמה. זמן לא רב לאחר מכן, באוגוסט, מת נבופלאסר, ובספטמבר הגיע נבוכדנאצר לבבל והומלך על האימפריה. ביסוס השלטון הבבלי נעשה במסע צבאי בלבנט כולו, כשמונה חודשים בין סיוון (יוני) 604 לפנה"ס עד שבט (ינואר או פברואר) 603 לפנה"ס. התקדמות הבבלים אף מוזכר במכתב שנמצא במצרים שנשלח ממלך עקרון. נכו לא הצליח לספק לווסאלים לשעבר שלו סיוע, והם נכבשו כולם על ידי הבבלים והפכו לווסאלים של נבוכדראצר מלך בבל. הכרוניקות הבבליות מתארות את נבוכדנאצר מסתובב בלבנט כמנצח, ומלכי האזור מגישים לו מנחה ולא מתנגדים לו, פרט למלך אשקלון, שהתמרד בסומכו על סיוע מצרי שלא הגיע; אשקלון נכבשה על ידי הבבלים ונחרבה לחלוטין. חורבן זה תואר על ידי המשורר היווני אלקאיוס.[9][10][11] כאשר הגיע נבוכדנאצר לפלשת וזרע בה הרס, הכריז יהויקים מלך יהודה הפרו מצרי צום (ירמיהו ל"ו, ט'). למרות מאמציהם לכבוש את הלבנט, אין עדות לכך שהבבלים השקיעו בפיתוח הלבנט או בהגנה עליו, והם ככל הנראה התייחסו אליו בעיקר כשלב בדרך לכיבוש מצרים. לבבלים היו שני מניעים עיקריים לכבוש את הלבנט: אסטרטגי וכלכלי. המניע האסטרטגי הוא שימוש בלבנט ככלי למאבק במצרים: הבבלים לא יכלו להשלים עם נוכחות מצרית על הפרת, כה קרוב לבבל, ושאפו להרחיקם ככל האפשר; אך במיוחד ראו בלבנט גשר שיש לחצות לקראת כיבוש מצרים, המעצמה העיקרית באזור פרט לבבל עצמה. בנוסף למניע האסטגרטי היה גם מניע כלכלי: המאבק הצבאי הממושך נגד אשור פגע קשות בחקלאות ובסחר במסופוטמיה; הלבנט, על חומרי הגלם שבו (בעיקר עצים ואבנים, הנדירים במסופוטמיה), אפשריות הסחר שבו (מיקומו הנוח לסחר הן בים התיכון והן עם המדבר הערבי), והאפשרות של קבלת מס שנתי מהמלכים המקומיים, יכלו לסייע רבות לבבלים בשיקום ארצם.[12]
מתקפה כושלת על מצרים וביסוס השלטון בלבנט
[עריכת קוד מקור | עריכה]בכסלו (נובמבר או דצמבר) 601 לפנה"ס יצא הצבא הבבלי דרומה במטרה לכבוש את מצרים. המצרים התוודעו לכך מבעוד מועד, והתקדמו לכיוון הצבא המצרי כדי להילחם בו בשדה פתוח ממזרח לדלתא. שני הצבאות נפגעו קשות מהקרב, והבבלים נסוגו ולא כבשו את מצרים. הדבר שינה את יחסי הכוחות בלבנט – הבבלים כבר לא נחשבו ככוח בלתי מנוצח, והמצרים שבו לעמדת השפעה. הרודוטוס[13] מתאר שקרב זה התרחש ליד מגדול. גיבוי מצרי, כתוצאה מעמדת ההשפעה המחודשת של מצרים, ככל הנראה עמדה מאחורי המרד של יהויקים בגד בבל שלוש שנים לאחר שבבל כבשה את הלבנט (מלכים ב' כ"ד, א').[14][15]
המפלה בקרב מול מצרים אילצה את נבוכדנאצר לארגן מחדש את צבאו זמן רב, ורק בכסלו (דצמבר) 599 לפנה"ס עד אדר (מרץ) 598 לפנה"ס חזר נבוכדנאצר ללבנט, במסע צבאי שהתמקד בשבטי המדבר הגדול שממזרח ללבנט. ניכר שהבבלים איבדו באופן זמני את אחיזתם בלבנט, וחוקרים מניחים שבאותה תקופה הלבנט היה תחת השפעה מצרית, ואולי אף שלטון מצרי. בחודש כסלו (דצמבר) 598 לפנה"ס יצא נבוכדנאצר שוב ללבנט, במסע שנועד לבסס את שלטונו על כל האזור, אך בעיקר כדי להעניש "עיר יהודה" (URU ia-a-ḫu-du), כלומר ירושלים, על מרידתה. אלא שממש בזמן שהצבא הבבלי התקרב ליהודה, מת יהויקים, וירש אותו בנו יהויכין. כיבוש ירושלים התרחש בב' באדר (17 במרץ, או 16 במרץ אחרי השקיעה) 597 לפנה"ס, והכרוניקות מתארות שמלך יהודה נאסר ובמקומו מינה נבוכדנאצר מלך כרצונו. מהמקרא (מלכים ב' כ"ד, י'–י"ז) עולה שמדובר ביהויכין שנאסר והוגלה (אירוע המוכר כגלות יהויכין), ובמקומו הומלך צדקיהו. בעקבות מסע זה בלבנט התבסס השלטון הבבלי בלבנט באופן סופי, ומצרים לא שבה לשלוט בו למשך מאות שנים.[16][17][18]
מדיניות הסיפוח בלבנט
[עריכת קוד מקור | עריכה]בין כסלו 595 לפנה"ס לטבת 594 לפנה"ס (כלומר כחודשיים בין אמצע דצמבר לאמצע פברואר) התרחש בבבל מרד פנימי, אשר דוכא עם הוצאה להורג של חיילים רבים מהצבא הבבלי; את מנהיג המורדים נבוכדנאצר הרג בעצמו. העיסוק במרד הפנימי החליש מעט את האחיזה בלבנט, דבר שאִפשר לפסמתיך השני לערוך מסע ללבנט ב־593 לפנה"ס, ובכך להחזיר את מעורבותה של מצרים לאזור. אחד המניעים למסע היה ככל הנראה לתבוע מחדש את הריבונות המצרית על הלבנט, שאבדה בימי נכו השני. הנצחון המוחץ של פסמתיך על כוש שנה קודם לכן ומסעו המפואר בלבנט הרשימו את המלכים המקומיים ועוררו בהם הערכה למצרים ככוח פוליטי משמעותי, ובעוד שבמקביל האימפריה הבבלית מוחלשת מהמרידה הפנימית שבה, מצרים נראתה כמעצמה החזקה ביותר באזור. ייתכן שחלק מהלבנט, או אף הלבנט כולו, היה נתון תחת שלטון מצרי, בשלב זה, הגם שהבבלים לא תפסו את האירועים כאבדן שלטונם בלבנט. על רקע זה, התכנסו כמה מלכים מהלבנט – מלכי אדום, מואב, עמון, צור, וצידון – בחצר המלך צדקיהו, לתכנן מרידה בבבלים, כמותאר בירמיהו כ"ז, ג'.[19] ההתערערות של השלטון בלבנט הביאה את נבוכדנאצר לצאת למסע ולקבל מנחות ממלכי הלבנט מיד עם דיכוי המרד בבבל.[20][21][22]
אי היציבות שזרעו הפרעונים פסמתיך השני וחפרע (שירש את פסמתיך ב־589 לפנה"ס) גרמה לסכנה ממשית לשלטון הבבלי בלבנט. סכנה זאת הביאה לשינוי במדיניות נבוכדנאצר, שעד כה הסתמך על מערכת הממלכות המקומיות הווסאליות, וכעת החל בכיבושן וסיפוחן לאימפריה כפחוות. עם זאת, לא שרדו כרוניקות בבליות המתעדות שנים אלה, ולכן קיים חוסר במידע היסטורי בנוגע להן. בשנת 588 לפנה"ס יצאה בבל למסע לביטול ממלכת יהודה וסיפוחה לאימפריה, בעקבות מרידת הממלכה נגד בבל, ככל הנראה בעידוד מדיניותו של חפרע. יוסף בן מתתיהו כתב שב־585 לפנה"ס יצאה בבל למסע דומה נגד ממלכת צור, אשר כלל מצור של 13 שנים ובסופו הוגלה מלך צור, ככל הנראה אתבעל השלישי;[23] וכן כתב שב־582 או 581 לפנה"ס יצא למסע לסיפוח ממלכות מואב ועמון.[24] עם זאת, נראה שבחוף הפיניקי נקטו הבבלים מדיניות סיפוח מצומצמת יותר, בשל ריחוקו מהגבול המצרי ובשל החשיבות של אוטונומיה פוליטית פיניקית לעידוד הסחר (וכתוצאה מכך, הגדלת רווחי המס). המידע ההיסטורי עשוי לרמז שצור ועמון היו שותפות למרד של יהודה, שכן המצור על צור החל מיד לאחר כיבוש ירושלים, ומאחר שיחזקאל כ"א, כ"ה–כ"ו מספר שנבוכדנאצר התלבט האם לכבוש תחילה את ירושלים או את רבת עמון.[25][26]
האימפריה הבבלית החדשה לאחר סיפוח הלבנט
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Nijssen, Daan (2018). "Cyrus the Great". Ancient History Encyclopedia.
{{cite web}}: תחזוקה - ציטוט: ref duplicates default (link) תחזוקה - ציטוט: url-status (link) - ↑ עודד ליפשיץ, ירושלים בין חורבן להתחדשות, יד יצחק בן־צבי, 2004, עמ' 29–33 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
- ↑ עודד ליפשיץ, ירושלים בין חורבן להתחדשות, יד יצחק בן־צבי, 2004, עמ' 33–35 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
- ↑ עודד ליפשיץ, ירושלים בין חורבן להתחדשות, יד יצחק בן־צבי, 2004, עמ' 35–37 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
- ↑ Roger Forshaw, Egypt of the Saite pharaohs, Manchester University Press, 2019, עמ' 124–125
- ↑ עודד ליפשיץ, ירושלים בין חורבן להתחדשות, יד יצחק בן־צבי, 2004, עמ' 42, 49, 51–53 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
- ↑ Roger Forshaw, Egypt of the Saite pharaohs, Manchester University Press, 2019, עמ' 126
- ↑ האירוע מוזכר בירמיהו מ"ו, ב':
חֵיל פַּרְעֹה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר הָיָה עַל נְהַר פְּרָת בְּכַרְכְּמִשׁ אֲשֶׁר הִכָּה נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת הָרְבִיעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה
. - ↑ עודד ליפשיץ, ירושלים בין חורבן להתחדשות, יד יצחק בן־צבי, 2004, עמ' 54–55, 61–63 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
- ↑ Roger Forshaw, Egypt of the Saite pharaohs, Manchester University Press, 2019, עמ' 126–127
- ↑ Donald B. Redford, Egypt, Canaan, and Israel in Ancient Times, Princeton University Press, 1992, עמ' 454–455
- ↑ עודד ליפשיץ, ירושלים בין חורבן להתחדשות, יד יצחק בן־צבי, 2004, עמ' 49–50, 59 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
- ↑ הרודוטוס, היסטוריות, 2.152 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
- ↑ עודד ליפשיץ, ירושלים בין חורבן להתחדשות, יד יצחק בן־צבי, 2004, עמ' 72–73 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
- ↑ Roger Forshaw, Egypt of the Saite pharaohs, Manchester University Press, 2019, עמ' 127–128
- ↑ על כן כתוב במקרא (מלכים ב' כ"ד, ז') שכל השטחים עד הפרת, שבעבר היו שייכים למצרים, כבר לא חזרו לשלטון פרעה:
וְלֹא הֹסִיף עוֹד מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָצֵאת מֵאַרְצוֹ כִּי לָקַח מֶלֶךְ בָּבֶל מִנַּחַל מִצְרַיִם עַד נְהַר פְּרָת כֹּל אֲשֶׁר הָיְתָה לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם
- ↑ Jean-Jacques Glassner, Benjamin R. Foster, Mesopotamian chronicles, Society of Biblical Literature, 2004, עמ' 231
- ↑ עודד ליפשיץ, ירושלים בין חורבן להתחדשות, יד יצחק בן־צבי, 2004, עמ' 73–77 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
- ↑ הכותרת של הפרק, בפסוק א', המייחסת את הנבואה לימי יהויקים, נחשבת לשגויה בשל חוסר התאמה להקשר ההיסטורי ובשל האזכור המפורש של "צדקיהו מלך יהודה" בגוף הנבואה. האירוע מתוארך ל־593 לפנה"ס לפי הפתיח של הנבואה הבאה (ירמיהו כ"ח, א'), המשייך אותה לשנה מדויקת ומייחס אותה לאותה שנה כמו הנבואה הקודמת:
וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית
. - ↑ על מדיניותו של פסמתיך בלבנט מול הבבלים ראו בהרחבה: Dan'el Kahn, Some Remarks on the Foreign Policy of Psammetichus II in the Levant (595–589 B.C.), Journal of Egyptian History 1, 2008, עמ' 139–157 doi: 10.1163/187416608784118811
- ↑ עודד ליפשיץ, ירושלים בין חורבן להתחדשות, יד יצחק בן־צבי, 2004, עמ' 85–88 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
- ↑ Roger Forshaw, Egypt of the Saite pharaohs, Manchester University Press, 2019, עמ' 139–140
- ↑ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 10.11.1 (ראו גם במקור היווני)
- ↑ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 10.9.7 (ראו גם במקור היווני)
- ↑ עודד ליפשיץ, ירושלים בין חורבן להתחדשות, יד יצחק בן־צבי, 2004, עמ' 88–90, 92, 94 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
- ↑ Roger Forshaw, Egypt of the Saite pharaohs, Manchester University Press, 2019, עמ' 146