האימפריה המוגולית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האימפריה המוגולית
האימפריה המוגולית
Taj Mahal in March 2004.jpg
ארמון טאג' מהאל שנבנה במאה ה-17
יבשת אסיה
שפה נפוצה פרסית, טורקית צ'גטאית, אורדו
עיר בירה לאהור, דלהי, אגרה, סיקאנדרה, קאבול, פטהפור-סיקרי
משטר סולטאני
הקמה
תאריך

1526
פירוק
תאריך

1858
ישות קודמת סולטנות דלהי
ישות יורשת האימפריה הבריטית
מטבע רופי, טומאן

האימפריה המוגוליתפרסית: دولتِ مغل; מבטאים: "מורוּלית") הייתה אימפריה שראשיה היו מוסלמים ממוצא מונגולי, ששלטה בתת-היבשת ההודית מתחילת המאה ה-16 עד לאמצע המאה ה-19. היא נוסדה על ידי באבור, שהיה מצאצאי טמרלן וג'ינגיס חאן והצליח להביס את סולטנות דלהי. ברוב שנות קיומה ניסו שליטיה לשמור על שיתוף פעולה בין-דתי בין מוסלמים להינדים.

האימפריה המוגולית איבדה שטחים רבים לכיבושי שר שאה בזמן שלטונו של הומאיון, אך תחת שלטון אכבר התרחבה האימפריה באופן משמעותי, והמשיכה לגדול עד תום תקופת שלטונו של אורנגזב. לאחר מותו בשנת 1707, החלה האימפריה בשקיעה מדודה ואיטית בכוחה, אף על פי ששמרה על כל סממני השלטון למשך כ-150 שנים נוספות.

בשנת 1739 היא הובסה על ידי צבא פרסי בראשות נדיר שאה(אנ') ובשנת 1756 בזז צבאו של אחמד שאה את דלהי. מרבית שטחי האימפריה נכבשו בהדרגה על ידי המארתים שבסוף המאה ה-18 שלטה במרבית מרכזה של הודו, כשנציגי המוגולים שבשמם הפכו לנוואבים, הקימו בפועל ממלכות משל עצמם כך שבפועל לא היו כפופים למוגולים. סופה הרשמי של האימפריה הייתה דיכוי המרד ההודי הגדול של 1857 על ידי חברת הודו המזרחית הבריטית, הגם שאז הייתה האימפריה מושג סמלי למעשה, ללא כוח ממשי.

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שליטי האימפריה המוגולית היו מוסלמים וגם חלק מנתיניהם. עם זאת, רבים אחרים, מפשוטי העם ועד פקידים בכירים, היו הינדואים. למעשה, כבר הקיסר הרביעי בשושלת, ג'האנגיר, היה בן לאם הינדואית. כשבאבור הראשון יסד את האימפריה, הוא לא הדגיש את השתייכותו הדתית המוסלמית, אלא יותר את מורשתו הטורקית. (השם "מוגול" הופיע ככל הנראה במאה ה-19. הוא נגזר ככל הנראה מ"מונגול" - ענף אחר בעץ המשפחה של באבור).

תחת שלטונו של אכבר שייסד השקפה מוסלמית חדשה "תורת האור האלוהי" (דין-אי-אילאהי), התרחק מהעולמאא' הסוני והתקרב למסדר צ'ישטי הסופי, ביטל בית המשפט את ה"ג'יזיה", המס על לא-מוסלמים, ואת לוח השנה המוסלמי הירחי לטובת לוח שנה שמשי, שהתאים יותר לחקלאות. שינויים אלו בוטלו מאוחר על ידי נינו אורנגזב, שנודע כמוסלמי בעל השקפות שמרניות, אך גם תחת אורנגזב, רבע מנסיכי חצר המלכות היו הינדואים.

כלכלה ופוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באבור מייסד האימפריה המוגולית

המוגולים השתמשו בשיטה של מנסבדרים לקביעת מסי מקרקעין. הקיסר (שתוארו היה "באדשאה" או "סגן שאה" ביחס לשאה של פרס, קיסר כל הקיסרים) העניק זכויות לגבות מסי מקרקעין ל"מנסבדר" בתמורה להבטחת חיילים בעת מלחמה. ככל ששטח האדמה שהוענק היה גדול יותר, כך נדרש ה"מנסבדר" להבטיח יותר חיילים. ה"מנסב" לא עבר בירושה, ובידי הקיסר הייתה הסמכות לבטלו, מה שנתן כוח שליטה רב בידי השלטון המרכזי על המנסבדרים. את המס גבו גובי מסים עבור המנסבדר בתמורה ל-10% מהסכום שנגבה. חלק מהכסף נשאר אצל המנסבדר וחלק עבר לידי השלטון המרכזי.

המוגולים הגדולים (ה"בהאדשים של הינדוסטן"):

היווצרות האימפריה ותקופת באבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה הע'זנית פלשה בסוף המאה ה-10 מכיוון חוראסאן ליבשת הודו. הסולטאן מחמוד מע'זנה חצה את נהר אמו, ואחרי מספר קרבות הצליח לחדור אל עמק האינדוס, שם יצר ממלכה איסלאמית שהלכה והתפשטה אל תוך הודו עצמה. כתוצאה מאבדן כוחם של הע'זנים, השתלטו הע'ורים (אנ') על שטחי האימפריה. בתחילת המאה ה-13, קוטב-א-דין אייבק(אנ') אחד ממפקדי הצבא של מוחמד מע'ור(אנ'), הכריז על עצמו כסולטאן הראשון של הסולטנות של דלהי. אימפריה זו הצליחה להתפשט על פני חלקים גדולים מצפון הודו.

טימור לנג פלש לצפון הודו ובזז את דלהי ב-1398 והנהיג את האימפריה הטימורית קצרת-הימים שמרכזה היה בסמרקנד (באוזבקיסטן הנוכחית). האימפריה הטימורית איחדה את המונגולים בפרס (אבותיו של באבור) ועמים מערב-אסייתים אחרים. אולם טימור לנג לא שלט בהודו באופן ישיר אלא השאיר שליט מקומי, סוג של וסאל, שטיפל בעניינים המקומיים מטעמו.

כלומר, החל מהמאה ה-12 הייתה שליטה מוסלמית בצפון תת-היבשת ההודית. המייחד את המוגולים היה שלטון יציב וארוך טווח, שלא אפיין את הנסיכויות שהתקיימו לפני כן.

הכיבוש המוגולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-16, צאצאי הפולשים המונגולים, טורקים, פרסים והאפגנים לדרום-מערב אסיה - המוגולים - פלשו להודו תחת הנהגתו של זהיר-א-דין באבור. באבור היה נינו של טימור לנג. באבור גורש מסמרקנד ובתחילה קבע את מרכז שלטונו בקאבול בשנת 1504; מאוחר יותר הפך לשליט המוגולי הראשון (1526–1530). תוכניתו הייתה להרחיב את שליטתו מזרחה לתוך פנג'אב, לשם ביצע מספר פשיטות. ואז, הזמנה מראש שבט אפגני אופרטוניסטי בפנג'אב הביאה את באבור ממש ללב סולטנות דלהי, שם שלט איברהים לודי(אנ') (1517–1526).

קבר הומאיון בדלהי

באבור, מפקד צבאי למוד קרבות, נכנס להודו בשנת 1526 עם צבאו המאומן שמנה 12,000 לוחמים כדי להתעמת עם צבאו המסורבל והמפוצל של הסולטאן, שמנה מעל 100,000 איש. באבור הביס את צבא הסולטאן בפניפט (בערך תשעים ק"מ צפונית לדלהי). הוא השתמש בארטילריה ניידת וטכניקות פרשים מתקדמות, והשיג ניצחון מוחץ. בשנה שלאחר מכן, הוא הביס גם את קונפדרציית רג'פוט בהנהגת ראנה סנג'ה. בשנת 1529 הביס באבור את הכוח המשותף של הצבאות האפגנים וצבא סולטאן בנגל, אך נפטר בשנת 1530, בטרם הספיק לממש את הישגיו הצבאיים. הוא השאיר אחריו את זכרונותיו ("באבור נאמאה"), מספר גנים מרהיבים בקבול, לאהור ואגרה, וצאצאים שיגשימו את חלומו להקמת אימפריה בהינדוסטאן(אנ').

באבור ידע שלא יוכל לשלוט ישירות בכל הטריטוריה שכבש ולכן שילב את האליטה המקומית (הינדית ומוסלמית) בתוך מנגנון השלטון שלו.

תקופת הומאיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הומאיון

לבאבור היו ארבעה בנים: הומאיון, מירזא כאמראן, מירזא עסכרי, מירזא הינדל. כל אחד מהבנים הללו קיבל נתח מהממלכה שהוריש באבור. הומאיון (1530-56) ירש את נחלות אביו בתת-היבשת ההודית וקבע את אגרה בעיר הבירה שלו. קמרן מירזה ירש את הנחלות הצפוניות קאבול ולאהור והפך ליריבו החזק ביותר של הומאיון.

ב-1540 פלש הקצין הלודי לשעבר, שיר שאה סורי(אנ') בראש כוח פשטוני לנחלותיו של הומאיון וכבש את דלהי.

הומאיון ואשתו ההרה חמידה באנו ביגום (אנ') נמלטו דרך מדבר טהאר אל שליט סינד, מחוז לידתו של באבור, שם נולד בנו אכבר ומשם הגיע לאיספהאן כאורח של החצר הספווית.

ב-1545 מת שיר שאה סורי ובנו אסלאם שאה סורי(אנ') ירש את הממלכה. השליט הספווי תהמאספ(אנ') סייע להומאיון בתמורה להבטחה שהומאיון ימסור לו את קנדהאר.

הומאיון תפס מחדש את דלהי בשנת 1555.

אכבר מקבל בני דתות שונות בארמונו

תקופת אכבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אכבר

מותו של הומאיון בשנת 1556 השאיר את המשימה של הרחבת האימפריה לבנו בן ה-13 ג'לאל א-דין אכבר (שלט 1556–1605). לאחר ניצחון צבאי בקרב פניפט השני בשנת 1556, העוצר באירם ח'אן התחיל במדיניות של התרחבות בשמו של אכבר. כשהגיע אכבר לגיל השלטון, הוא החל לשחרר את עצמו מהשפעותיהם של שרים, פלגי החצר, ואינטריגות הארמון, והוכיח את יכולתו כמנהיג ואת כוח שיפוטו. כ"מכור לעבודה" שכמעט לעולם לא ישן יותר משלוש שעות בלילה, השגיח בעצמו על מימוש המדיניות הציבורית שלו, שיצרה את עמוד השדרה של האימפריה המוגולית למשך יותר מ-200 שנה. הוא המשיך לכבוש ולספח שטח עצום שנפרש מקבול בצפון-מערב, קשמיר מצפון, בנגל ממזרח, ומעבר לנהר נרמדה במרכז הודו - שטח מקביל בגודלו לטריטוריות המאוריות 1,800 שנה לפני כן.

אכבר ידוע גם במפעלי בנייה ובראשם פטהפור סיקרי ומבצר אגרה.

תקופת ג'האנגיר ושאה ג'האן[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקנו של הקיסר הרביעי, ג'האנגיר מאת הצייר אבו אל-חסן, 1617
ציור של הקיסר המוגולי שאה ג'האן ואשתו מומתאז, לזכרה הקים את טאג' מאהל

תקופת שלטונם של ג'האנגיר (1605–1627) ושאה ג'האן (1628–1658) התאפיינה ביציבות פוליטית חיצונית ומאבקי שלטון מרים במשפחת המלוכה, פעילות כלכלית ערה, יצירות אומנות מרהיבות ובניינים מונומנטלים.

אחת מנשותיו האחרונות של ג'האנגיר הייתה בת למשפחה פרסית בשם מהר-און-ניסה (פרסית: مهر النساء), שאת שמה שינה לנור ג'האן (אור העולם וגם שילוב שמותיו - נור א-דין וג'האן-גיר), שהפכה לאישה החזקה ביותר בחצר, בפועל אף יותר מבעלה הקיסר. כתוצאה מכך מצאו מקלט בהודו משוררים, מלומדים ופקידים פרסיים, שנמשכו לעושר והזוהר. במקביל, פשו חוסר יעילות ושחיתות, והעלייה במספר הפרסים בראשות השלטון איימה לערער את האיזון העדין וחוסר הפניות של החצר. ג'האנגיר, כבן לאם הינדואית, אהב את החגים ההינדואים, אך תמך גם בהמרות דת המוניות לאסלאם; הוא רדף את מאמיני הג'ייניזם ואף הוציא להורג את הגורו ארג'ון דאס, הקדוש-מורה החמישי של הסיקים. שחרור 52 נסיכים הינדואים משביים בשנת 1620 הוא הבסיס לחשיבות של הדיוואלי אצל הסיקים. מזימתה של נור ג'האן להבטיח את הכתר לנסיך שהיא בחרה הביאה את שאה ג'האן למרוד באביו בשנת 1622. באותה שנה, הפרסים השתלטו על קנדהאר בדרום אפגניסטן - מהלך שהנחית מכה קשה ליוקרה המוגולית.

בין 1636 ו-1646 שלח שאה ג'האן צבאות מוגולים לכבוש את רמת הדקאן ואת הצפון-מערב מעבר למעבר ח'ייבר. אף על פי שהצבא המוגולי הראה את כוחו, מערכות אלו דלדלו את אוצר האימפריה. המדינה, שהפכה למכונת מלחמה משומנת, הכפילה פי ארבעה את מספר האצילים, וכך גם גדלו הדרישות למסים מהאיכרים. האיחוד הפוליטי והשמירה על החוק והסדר הציבורי בשטחים נרחבים עודדו את היווצרותם של מרכזי מסחר ואומנות כמו לאהור, דלהי, אגרה ואחמדאבד, המקושרות על ידי דרכים ביבשה ובמים למקומות מרוחקים ולנמלים שונים. הטאג' מאהל נבנה באגרה בתקופת שלטונו של שאה ג'האן כקבר לאשתו האהובה מומתאז מהאל (אחייניתה של נור ג'האן). המבנה מסמל את ההשגים האומנותיים של המוגולים כמו גם את בזבזנותם גם בעת שהמשאבים הלכו והצטמקו.

מעמדם הכלכלי של האיכרים והאומנים לא השתפר בשל כישלונו של המנגנון השלטוני ליצור שינוי בר קיימא במבנה החברתי. לא היה תמריץ לגובי המסים, שדאגתם העיקרית הייתה הרווח האישי והמשפחתי שלהם, ליצור מקורות הכנסה המנותקים מזמינדרים (בעלי אדמות בתמורה להיותם גובי מסים) הינדואים דומיננטיים ומנהיגי כפרים, שהאינטרס האישי שלהם כמו גם הדומיננטיות המקומית שלהם מנעה מהם מלהעביר את מלוא החוב שלהם לאוצר האימפריה. בתלות המתמשכת והגדולה מאי-פעם שלהם במסים על האדמה, טיפחו המוגולים, את אותם כוחות שבדיעבד הביאו לפירוק האימפריה.

תקופת אורנגזב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארמון מלכותי מוגולי בעיר להור מהמאה ה-17
גבולות האימפריה במאה ה-17: המוגולים שלטו על כל תת-היבשת פרט לקצה הדרומי

אחרון המוגולים הגדולים היה אורנגזב (שלט מ-1658 עד 1707), שתפס את כס המלוכה על ידי כך שכמו אביו וסבו מרד באביו, הרג את כל אחיו וכלא את אביו. במהלך חמישים שנות שלטונו התרחבה האימפריה לגבולותיה הפיזיים המקסימליים אך גם חוותה את הסימפטומים הברורים של דעיכתה. הבירוקרטיה גדלה לאין שיעור ופשטה בה השחיתות, וגם הצבא הענק השתרך בטקטיקות ובכלי נשק ישנים. אורנגזב לא היה זה שיחזיר את האימפריה לגדולתה. הוא אומנם הטיל מורא, אך לא הייתה לו הכריזמה הדרושה כדי למשוך קצינים מעולים, והוא נדחף להרחיב את שלטון המוגולים על דרום אסיה ולהעלות את כוחה של האורתודוקסיה האסלאמית על ידי גישה ראקציונרית לאותם מוסלמים שנחשדו בכך שהם מתפשרים על אמונתם.

אורנגזב היה מעורב במספר מלחמות חסות – נגד הפתאנים באפגניסטן, הסולטאנים של ביג'פור וגולקונדה בדקאן, המרתים במהרשטרה והאהומים באסאם. מרידות איכרים ומרידות של שליטים מקומיים הפכו לדבר שבשגרה, כמו גם נטייתם של שליטים מקומיים לחזק את שליטתם על חשבון האימפריה הנחלשת. הקשר המתהדק של ממשלתו עם האסלאם תקע טריז בין השליט ונתיניו ההינדואים. אורנגזב אסר בניית מקדשים חדשים, הרס כמה מהקיימים, והטיל מחדש את הג'יזיה שביטל סבו. פוריטני באופיו, הוא אסר השמעת מוזיקה בארמון, אסר על קיום טקסים, ורדף את הסיקים בפנג'אב. צעדים אלו גרמו לניכור כה רב עד שכבר לפני מותו החלו מאבקי כוח ברורים.

שקיעת האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתחרים על הכתר המוגולי לחמו זה בזה, ושלטונם קצר המועד של יורשיו של אורנגזב היו רצופי סכסוכים. האימפריה המוגולית עברה תהפוכות כאשר שליטים מקומיים פרשו ממנה והקימו ממלכות עצמאיות. המוגולים נאלצו לכרות ברית שלום עם המורדים המרתים, והצבאות הפרסים והאפגנים פלשו לדלהי, כשהם בוזזים ממנה אוצרות רבים, ביניהם כס המלוכה דמוי הטווס, בשנת 1739.

שימוש במושג "מוגולים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח "מוגול" משמש לעתים כדי להתייחס למוסלמים בהודו על ידי אנשים מחוץ להודו. שימוש זה אינו מקובל בהודו עצמה.

בז'רגון העיתונאי המילה "מוגול" משמשת כדי לציין איש עסקים מצליח שבנה לעצמו במו ידיו אימפריה עסקית (לרוב מונופוליסטית) בתעשייה אחת או יותר. השימוש במילה הוא איזכור ברור לעושר ולרוחב של האימפריה שנבנתה על ידי המלכים המוגולים של הודו. רופרט מרדוק, למשל, הוא "מוגול חדשות".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]