האימפריה הרומית הקדושה במסע הצלב השלישי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

האימפריה הרומית הקדושה נטלה על עצמה מספר פעמים תפקיד חשוב והוא הנהגת העולם הנוצרי כולו לכמה ממסעי הצלב, בהם גם בגדול שבהם במספר לוחמיו והוא מסע הצלב השלישי. הערך הבא תפקידו לתאר את השינויים והתפתחויות שהובילו את האימפריה הרומית הקדושה להשתתף במסע הצלב השלישי לארץ הקודש תוך כדי תיאור מהלכי הקרבות מצד האימפריה והשפעתם עליה.

מבוא[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנת 1187 הייתה בעלת השפעה עצומה ברחבי אירופה כולה ואף בתוככי האימפריה הרומית הקדושה. שנה זאת נודעה בתור שנת האבל שבה נחלו כוחות הצלבנים של ממלכת ירושלים תבוסה מוחצת כנגד צבאו של צלאח א דין, מנהיג מוסלמי שאיים להחריב את הממלכה ואף נראה כי התקרב לכך יותר ויותר עקב ניצחון זה. שמועות הגיעו עד לאירופה, כשנמצאות דאגות מחרידות בליבו של האפיפיור שימיו ספורים (והוא אורבאנוס השלישי). האפיפיור החדש שהחליף אותו, גרגוריוס השמיני עתיד להטיף למסע צלב חדש והוא יהיה השלישי במספר כדי לגבות את ממלכת ירושלים. השמועות כי כנסיית הקבר אינה עוד בידיים נוצריות הכתה גלים באירופה כולה.[1] כך עשה גם האפיפיור שהחליף אף את גרגוריוס והוא קלמנס השלישי.[2] האפיפיור אף הכריז ימי אבל שבועיים לטווח של חמש שנים ואירופה כולה נמצאה בסערה. אנשים באותו הזמן, כמו אנרי מאלבאנו וברנארד מקלירבו (שהיה ממארגני המסע החשובים ביותר).[1] אנשים אלו עבדו על הפצת הידיעות על המסע החדש ועידודן ברחבי אירופה, עד שבסופו של דבר חדרו גם לתוך תחומי האימפריה הרומית הקדושה עצמה.[1][2]

הגעת השמועות לתחומי האימפריה והשפתען על השלטון הקיסרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת התפשטות השמועות בתוככי האימפריה הרומית הקדושה אודות התבוסה לצלאח א דין החלו להופיע הרשמית בתעדים שנקט פרידריך הראשון שנודע בכינוי "ברברוסה" אותה העת אודות המסע. בעת שהיה לבן שבעים, אחרי שכבר הובטח מקומו של בנו כיורשו לעתיד (היינריך השישי). בכל מקרה רצונו היה להידמות אל קרל הגדול כדי להמשיך את פיאור שמו כלפחות קרוב לו במעמדו. הוא המשיך ופיאר במקביל את שמו של קרל חשוב לציין בנוסף. מכל מקום היה לברברוסה רצון חשוב מאוד מבחינה היסטורית להפך למנהיג העולם הנוצרי כשהוא מאוחד תחת אדם אחד והוא עצמו. כלומר הקיסר של האימפריה יהיה אף למנהיג העולם הנוצרי כולו אותם הימים.[3]

המאורע הראשון שהתחיל להפציץ באופן ממשי את הידיעות בשטח היה בוועידה שהתרחשה בשטרסבורג באחד בדצמבר 1187 שבה השתתפו שליחיו של אנרי מאלבאנו כשהוא עצמו נעדר מן האירוע (בוא השתתף גם הקיסר ברברוסה). היעדרות זאת לא ממש הועילה מפני ששליחיו לא ממש הצליחו לשכנע את הנאספים. עם זאת הם נעתרו לאדם אחר בשם היינריך פון האזנבורג שהצליח עד מאוד לרכוש את לבבות המאזינים, במיוחד לאבירים, כאשר הוא מראה את הרעיון למסע הצלב החדש כאפשרות לנקמת האויב. חלק נרחב מהקלה השתכנע כבר מהאירוע עצמו. ברברוסה הייתה עותה העת בסכסוך מתמשך עם הארכיבישוף של קלן, פיליפ (שהייתה בעלת מעמד חשוב מאוד באותם הימים באימפריה שישמר עוד לזמן רב) ולכן הוא אישר ברברוסה בקרבת האירוע או במהלכו את החלטתו עד לוועידה שתקרא בשם "ועידת האלוהים" (ובמקורות אחרים גם "ועידת המשיח") ב-27 במרץ (יום ראשון) של שנת 1188. הוועידה שהתקיימה במיינץ צלחה כשפרידריך ופיליפ מתקרבים ביחסיהם וכשהאימפריה נעתרת לקראת מסע הצלב העתיד לבוא.כל זאת הכינו את פרידריך אל היציאה אל המסע, שנקבע לאחר שנה תאריך התחלתו, ביום בעל קדושה מיוחדת לגיאורגיוס הקדוש כשזה למעשה יום חגו ב-23 באפריל.[4]

היציאה למסע הצלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוחות אימפריאליים החלו לנוע קדימה לכיוון המזרח באיחור של כמה חודשים, ב-11 במאי 1189 כשהם עתידים לעבור בארמניה עד לארץ הקודש. פרידריך לווה במסעו בידי איסנריך מאדמונט שהיה לראש המנזר היחידי שהסכים לצאת למסע צלב זה ביחד עם פרידריך, 26 רוזנים, מספר אנשים נוספים בנוסף לארבעה אנשי חצר המלכות וצבא על פי הכרוניקות של בין 13,000-100,000 חיילים בעוד שהכוחות שמולם עמדו על 200,000, 260,000 ו-300,000 חיילים ערביים). עם זאת על פי הערכות מודרניות השתתפו כבין 12,000-15,000 איש בצד הנוצרי בנוסף לבין 2,000-3,000 אבירים לא כולל העזרה ההונגרית והחיילים מלוריין וברוגנדיה שעזרו לו במהלכיו הצבאיים בבלקן. ייתכן כי למרות מכשולים כמו מחלות או לחימה בדרך היה אף גדול מזה שיצא פיזית מהאימפריה הרומית הקדושה בתחילת המסע.[5] צבא עבר דרך נהר הדנובה כל הדרך אל דוכסות אוסטריה (תוך כדי מעבר גם בווינה), משם אל פרשבורג והממלכה ההונגרית. הם היו צריכים להתמודד בדרך עם כמויות נכבדות של שודדים בעת פילוס דרכם באזורים הרריים באירופה עד להגעה אל סופיה שהייתה בידיים ביזנטיות (13 באוגוסט) עד לפיליפופוליס. המעבר דרך האימפריה הביזנטית, שאיתה הייתה האימפריה הרומית הקדושה במריבה ממושכת נראה כי החריף כשברברוסה מגיע עם צבאו לקונסטנטינופול. כל זאת בניגוד להסכם קודם, שנחתם בתחומי העיר נירנברג. בכל מקרה דבר זה הדאיג עד מאוד את ברברוסה ונראה גם כי באיגרת ששלח להיינריך שיקבל בעתיד את התואר "השישי" ושהיה לבנו הוא מביע חששות ודאגות מהמצב שעלול, לפי דבריו, למנוע מקיסר ביזנטיון לתת לו את היכולת לעבור במצרים שבין אסיה הקטנה לאירופה. כבר אז הייתה לאימפריה הביזנטית שם רע באירופה כשהיא אולי אף נתפשה כמשתפת פעולה עם צלאח א דין. ייתכן כי יש אמת באמירות אלו וייתכן שלא, אך בכל מקרה זה מה שנתפס כנראה אותה העת באירופה.[6]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 יהושע פראוורתולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל, כרך שני,מסעי הצלב והממלכה השנייה, מוסד ביאליק, 1971, עמ' 3-4
  2. ^ 2.0 2.1 יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל, כרך שני, מסעי הצלב והממלכה השנייה, מוסד ביאליק, 1971, עמ' 7
  3. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצבנים בארץ-ישראל, כרך שני, מסעי הצלב והממלכה השנייה, מוסד ביאליק, 1971, עמ' 11
  4. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבים בארץ-ישראל,כרך שני, מסעי הצלב והממלכה השנייה, מוסד ביאליק, 1971, עמ' 12-13
  5. ^ John B. Freed, Fredrick Barbarossa - The Prince and The Myth, Yale University Press, 2016, עמ' 487-488
  6. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל, כרך שני, מסעי-הצלב והממלכה השנייה, מוסד ביאליק, 1971, עמ' 28-31