האיסור לגלח שיער מהנתק
| מקרא | ספר ויקרא, פרק י"ג, פסוק ל"ג |
|---|---|
| משנה | מסכת נגעים, פרק י' |
| משנה תורה | ספר טהרה, הלכות טומאת צרעת, פרק י' |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, לאו ש"ז ספר החינוך, מצווה ק"ע ספר מצוות גדול, לאו שס"ב |
האיסור לגלח שיער מהנתק הוא מצוות לא תעשה מתרי"ג מצוות, האוסרת למצורע לגלח שיער במקום הנתק[דרושה הבהרה]. המצוה נוהגת רק בזמן שיש כהן שיודע לטמא או לטהר נגעים.
מקור וטעם המצוה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקור המצווה הוא בספר ויקרא:
וְהִתְגַּלָּח וְאֶת הַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּחַ וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית.
בספר החינוך מבואר שמטרת האיסור היא שהכהן הבודק את האדם, יוכל להכיר האם יש סימני טומאה בשערות. והוסיף שרמזה התורה לאדם, לא לבעוט בעונשים וצרות שניתנות לו מהקב"ה, ולא ינסה להסתיר באופן שטחי את פגמיו מפני הבריות, אלא יפעל בכיוונים של תפילה לאל שירפאו אותו ממחלתו[1].
דיני המצוה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המגלח את כל הנתק עד שתי שורות שיער סביבו (שמשאירים כדי שיכיר הכהן אם פשה הנתק), בין אם קודם שבא לכהן או אחר כך ולכל התקופה שקיים אצלו הנגע, לוקה.
בתלמוד[2] נפסק שמותר למצורע לעשות מלאכות שיכולות לגרום לשיער שסביב הנתק לנשור מעצמו, כמו לסחוב על כתיפו משא, או לקשור קשר כשצריך[דרושה הבהרה], בתנאי שהמצורע לא מתכוון לכך. בנוגע לגילוח על ידי כלי, נחלקו הרמב"ם והראב"ד איזה כלי גילוח נאסר: לדעת הרמב"ם חייב רק אם השתמש בתער כדרך המתגלחים, בעוד שלדעת הראב"ד חייב בכל דרך שמורידה שיער[3].
המצוה נוהגת בנשים ובגברים כאחד[1].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
המצוה "לא לגלח שיער הנתק", באתר ויקיטקסט