האיקואו

הָאיקוֹאוּ (נציבות עירונית)
海口
	פוטומונטז' של האיקואו
מדינה	הרפובליקה העממית של סין
מחוז	האינאן
ראש העיר	דִינְג חְווֵי (丁晖)
בירת הנציבות העירונית	Xiuying District
שטח	2,240 קמ"ר
גובה	222 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בנציבות העירונית	2,873,358 (2020)
‑ צפיפות	1,283 נפש לקמ"ר (2020)
קואורדינטות	20°01′N 110°19′E / 20.02°N 110.32°E
אזור זמן	UTC +8
	אתר האיקואו
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת הרפובליקה העממית של סין רגילה) בייג'ינג שאנגחאי צ'ונגצ'ינג שנג'ן הונג קונג צ'נגדו שניאנג שיאן חרבין אורומצ'י שינינג רוסיה מונגוליה קזחסטן קיר. ט. פק. הודו נפאל ב. בנ. מיאנמר תאי. וי. הפ. ד.ק צ.ק יפן האיקואו ; מיקומה של האיקואו במחוז האינאן

הָאיקוֹאוּ (בסינית: 海口; בפין-יין: Hǎikǒu; מילולית: "פה הים") היא נציבות עירונית, עיר הבירה והעיר המאוכלסת ביותר במחוז האינאן שבדרום הרפובליקה העממית של סין. על פי מפקד האוכלוסין משנת 2020, התגוררו בנציבות העירונית כ-2.87 מיליון תושבים^[1].

האיקואו שימשה במקור עיר נמל עבור צ'יונגשאן. האיקואו התפתחה כנמל במהלך המלחמה הסינית-יפנית השנייה בעקבות הכיבוש היפני. לאחר המלחמה, האיקואו והאינאן נותרו תחת שליטה לאומנית עד למבצע הנחיתה באי האינאן, אז נפלה בידי השלטון הקומוניסטי. בעיר שוכן הקמפוס המרכזי של אוניברסיטת האינאן. מקדש חמשת האדונים שוכן בדרום-מזרח העיר.

בשנת 2013 נחתם ברית ערים תאומות בין האיקואו למודיעין-מכבים-רעות.

היסטוריה

האיקואו שימשה במקור כנמל עבור צ'יונגשאן, הבירה המנהלית העתיקה של האי האינאן, שנמצאת כ-5 קילומטרים מדרום מזרח. במהלך ההיסטוריה המוקדמת שלה, הייתה האיקואו חלק ממחוז גואנגדונג. במאה ה-13 התבצרה והפכה למוצב צבאי תחת שושלת מינג (1368-1644). הנמל ממוקם מערבית לפתחו של נהר נאנדו, הנהר העיקרי של האינאן. כאשר צ'יונגשאן נפתח לסחר חוץ על פי חוזה טיינג'ין בשנת 1858, החלה האיקואו להתחרות בעיר המנהלית הישנה. בשנת 1926 עקפה האיקואו את קיונגשאן באוכלוסייה והוכרזה כעיר מנהלית נפרדת. העיר התפתחה כנמל במהלך המלחמה הסינית-יפנית (1937–1945), כאשר היפנים פלשו לאי האינאן.

העיר והאי האינאן נשארו בשליטתם של הלאומנים עד אפריל 1950, אז נפלו בידי הקומוניסטים במהלך מבצע הנחיתה באי האינאן.

מאז 1949 שמרה האיקואו על מעמדה כנמל הראשי של האינאן, ומטפלת ביותר ממחצית הסחר הכולל של האי. היא החליפה את קיונגשאן כבירה המנהלית של האי. בשנת 1988 הפכה האיקואו לעיר במעמד מחוז, כמו גם לבירת מחוז האינאן שהוקם בתקופה זאת.

העיר העתיקה של האיקואו כוללת בניינים ישנים שנבנו ברובם על ידי סינים עשירים מהיבשת וכן על ידי סינים המתגוררים מעבר לים וחזרו למולדתם. סגנון בניית הבתים הוא שילוב סגנונות: פורטוגלי, צרפתי ושל דרום-מזרח אסיה. הרחובות חולקו בעבר לאזורים שונים המוכרים מוצרי רפואה סינית ומערבית, משי ובגדים מחויטים, דגים ובשר טרי, מכירת קטורת, נרות, נייר, דיו וסחורות אחרות.

גאוגרפיה

הנציבות העירונית האיקואו משתרעת על פני 2,240 קמ"ר בצפון-מזרח האי האינאן וגובלת ממזרח בנפה העירונית וֶנְצָ'אנְג (אנ'), בנפות דִינְג-'אָן (אנ') וצֶ'נְגְמָאי (אנ') מדרום וממערב בהתאמה ובמצר צְ'יוֹנְגְג'וֹאוּ מצפון, מול חצי האי לֵייג'וֹאוּ (אנ') שבנציבות העירונית גָ'אנְגְ'יָאנְג שבמחוז גואנגדונג. רוב שטח העיר כמעט לחלוטין שטוח ורק מטרים ספורים מעל פני הים. נהר מֵיישֶׁה מתפתל דרך הצד המזרחי של העיר וזורם צפונה אל נהר הָאידְייֵן.

האי האידיין, המהווה חלק מרובע מיילאן, מופרד מהחלק העיקרי של האיקואו על ידי נהר האידיין, יובל של נהר נהר נָאנְדוּ. הגישה לאי היא באמצעות אחד מתוך ארבעה גשרים, כשהגדול מביניהם הוא גשר המאה בהאיקואו, המחבר בין האי לבין שאר הרובע בשפך הנהר האידיין. ממזרח למערב, שלושת חיבורי הכבישים הנותרים מסופקים על ידי הגשרים זֶ'נְמִין, חֶפִּינְג ושִׂינְבּוּ.

ישירות לצפון-מזרח האיקואו ומזרחית לאי האידיין נמצא האי שינבו.