האיקואו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
האיקואו (נציבות עירונית)
海口
פוטומונטז' של האיקואו
פוטומונטז' של האיקואו
מדינה הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין  הרפובליקה העממית של סין
מחוז האינאן
שטח 2,240 קמ"ר
גובה 222 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בנציבות העירונית 2,873,358[1] (2020)
 ‑ במטרופולין 2,349,239 (2020)
 ‑ צפיפות 1,283 נפש לקמ"ר (2020)
קואורדינטות 20°01′N 110°19′E / 20.02°N 110.32°E / 20.02; 110.32 
אזור זמן UTC+8
http://www.haikou.gov.cn/
Location of Haikou Prefecture within Hainan (China).png

מיקומה של האיקואו במחוז האינאן

האיקואוסינית מפושטת: 海口, בפין-יין: Hǎikǒu) היא נציבות עירונית, עיר הבירה והעיר המאוכלסת ביותר במחוז האינאן שבדרום הרפובליקה העממית של סין. העיר ממוקמת בסמוך לחוף הצפוני של האי האינאן, על שפת נהר הנאנדו. החלק הצפוני של העיר הוא מחוז האי היידיאן, המופרד מהחלק העיקרי של האיקואו על ידי נהר האיידיאן. הנציבות העירונית משתרעת על פני 2,240 קילומטרים רבועים.

האיקואו שימשה במקור עיר נמל עבור קיונגשאן. האיקואו התפתחה כנמל במהלך המלחמה הסינית-יפנית השנייה בעקבות הכיבוש היפני. לאחר המלחמה, האיקואו והאינאן נותרו תחת שליטה לאומנית עד למבצע הנחיתה באי האינאן, אז נפלה בידי השלטון הקומוניסטי. כיום, יותר ממחצית מהמסחר הכולל של האי עדיין עובר דרך נמליו. בעיר שוכן הקמפוס המרכזי של אוניברסיטת האינאן. מקדש חמשת האדונים שוכן בדרום-מזרח העיר.

בשנת 2013 נחתם ברית ערים תאומות בין האיקואו למודיעין-מכבים-רעות.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיקואו, כפי שנכתב בסינית
האיקואו, בכתב סיני

פירוש הסימניות המרכיבות את שם העיר הוא "אוקיינוס" או "ים" ו"פה" או "נמל", בהתאמה. לפיכך, השם "האיקואו" ניתן לתרגום כ"נמל הים" – בדומה לפורטסמות' שבאנגליה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיקואו שימשה במקור כנמל עבור קיונגשאן, הבירה המנהלית העתיקה של האי האינאן, שנמצאת כ-5 קילומטרים מדרום מזרח. במהלך ההיסטוריה המוקדמת שלה, הייתה האיקואו חלק ממחוז גואנגדונג. במאה ה-13 התבצרה והפכה למוצב צבאי תחת שושלת מינג (1368-1644). הנמל ממוקם מערבית לפתחו של נהר נאנדו, הנהר העיקרי של האינאן. כאשר קיונגשאן נפתח לסחר חוץ על פי חוזה טיינג'ין בשנת 1858, החלה האיקואו להתחרות בעיר המנהלית הישנה. בשנת 1926 עקפה האיקואו את קיונגשאן באוכלוסייה והוכרזה כעיר מנהלית נפרדת. העיר התפתחה כנמל במהלך המלחמה הסינית-יפנית (1937–1945), כאשר היפנים פלשו לאי האינאן.

העיר והאי האינאן נשארו בשליטתם של הלאומנים עד אפריל 1950, אז נפלו בידי הקומוניסטים במהלך מבצע הנחיתה באי האינאן.

מאז 1949 שמרה האיקואו על מעמדה כנמל הראשי של האינאן, ומטפלת ביותר ממחצית הסחר הכולל של האי. היא החליפה את קיונגשאן כבירה המנהלית של האי. בשנת 1988 הפכה האיקואו לעיר במעמד מחוז, כמו גם לבירת מחוז האינאן שהוקם בתקופה זאת.

העיר העתיקה של האיקואו כוללת בניינים ישנים שנבנו ברובם על ידי סינים עשירים מהיבשת וכן על ידי סינים המתגוררים מעבר לים וחזרו למולדתם. סגנון בניית הבתים הוא שילוב סגנונות: פורטוגלי, צרפתי ושל דרום-מזרח אסיה. הרחובות חולקו בעבר לאזורים שונים המוכרים מוצרי רפואה סינית ומערבית, משי ובגדים מחויטים, דגים ובשר טרי, מכירת קטורת, נרות, נייר, דיו וסחורות אחרות.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי מפקד האוכלוסין הלאומי השביעי של סין (2020), בנציבות העירונית יש אוכלוסייה רשומה של 2,873,358 תושבים, מתוכם 2,349,239 בשטח האורבני. גידול האוכלוסייה השנתי הממוצע בשנים 2010–2020 עמד על 3.45%. מרבית אוכלוסיית האיקואו מורכבת מבני האן (בסביבות 97%, על פי מפקד 2020).

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא האיקואו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]