האמנה האמריקאית לזכויות אדם
האמנה האמריקאית לזכויות אדם, הידועה גם כהסכם סן-חוזה, היא כלי בין-לאומי למימוש והחלה של זכויות אדם. האמנה אומצה על ידי מדינות רבות בסן-חוזה, קוסטה-ריקה ב-22 בנובמבר 1969. היא נכנסה לתוקף ב-1978.
הגופים האחראים על אכיפת האמנה הם שני אורגנים של ה-OAS – ארגון מדינות אמריקה: הוועדה האינטר-אמריקאית לזכויות אדם ובית הדין האינטר-אמריקאי לזכויות אדם.
רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשך שניים וחצי עשורים, האמנה האזורית היחידה להגנה על זכויות אדם, הייתה האמנה האירופית לזכויות אדם שיוסדה בשנת 1953. כניסתה של האמנה האמריקאית לזכויות אדם לתוקף בשנת 1978 סיימה את המונופול של השיטה האירופאית. האמנה החדשה הוסיפה אספקטים חדשים ונחוצים לגישה האזורית, לשם הגנה בין-לאומית על זכויות אדם. שתי שיטות אזוריות אלו (האירופאית מצד אחד והאמריקאית מן הצד השני) מבססות אכיפה חזקה ומתקדמת יותר מאשר רוב האמנות האוניברסליות בדבר זכות אדם שהיו קיימות קודם לכן.[1]
תוכן ומטרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהתאם לדברי הפתיחה, מטרת האמנה[2] היא "לאחד, בספירה זו, במסגרת המוסדרות הדמוקרטיים מערכת של חירות אישית וצדק חברתי, בהתבסס על כבוד לזכויותיו הבסיסיות של האדם".[3] הפרק הראשון מבסס את החובה הכללית של מדינות החברות באמנה לקיים את הזכויות הנמנות באמנה, על כל האזרחים שתחת חסותן, ובנוסף לתקן את החוקים הפנימיים של כל מדינה בהתאם לסעיפי האמנה.
בפרק השני סעיף 23 מציין רשימה של זכויות פוליטיות ואזרחיות השייכות לכל אדם, הכוללת את הזכות לחיים באופן כללי מרגע הלידה, את הזכות לטיפול הומניטארי, הזכות להליך הוגן, הזכות לפרטיות, הזכות לחופש המחשבה, חופש ההתאגדות, חופש התנועה, ועוד. באותו הפרק, סעיף 15 "אוסר" על כל תעמולה למלחמה והתרסה לאומית, גזענית ודתית, הכוללת קריאות לאלימות או פעולות דומות כנגד כל אדם בכל מקום, כולל פעולות כנגד גזע, דת, צבע, שפה או מוצא לאומי הנחשבות לעבירות ענישות על פי חוק. סעיף 15 נכתב בהשפעת פרק 20 של האמנה הבין-לאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR).
הפרק השלישי דן בזכויות חברתיות, כלכליות ותרבותיות. הטיפול החפוז שניתן לנושאים אלו הורחב עשר שנים לאחר מכן, עם כתיבת פרוטוקול סן-סלבדור.
הפרק הרביעי מתאר את הנסיבות שבהן זכויות מסוימות יכולות להיות מושעות באופן זמני, למשל במצב חירום מדינתי. אולם, פרק זה אינו מאשר השעיה של סעיף 3 (הזכות לאישיות משפטית), סעיף 4 (הזכות לחיים), סעיף 5 (הזכות לטיפול הומניטארי), סעיף 6 (איסור עבדות), סעיף 9 (איסור על החלת חוקים רטרואקטיבית), סעיף 12 (חופש הדת וחופש מדת), סעיף 17 (הזכות לחיי משפחה), סעיף 18 (הזכות לשם), סעיף 19 (זכויות הילד), סעיף 20 (הזכות לאזרחות), וסעיף 23 (הזכות להשתתפות פוליטית).
הפרק החמישי, בהתייחס לאיזון בין זכויות וחובות שהושרש קודם בהצהרה האמריקאית לזכויות וחובות של האדם, מציין כי לאינדיבידואלים יש גם חובות לצד הזכויות שמוקנות להם.
הפרק השישי עד התשיעי כוללים הוראות ליצירה והפעלה של שני גופים שאחראיים לפיקוח ואכיפה של תוכן האמנה – הוועדה האינטר-אמריקאית לזכויות אדם היושבת בוושינגטון, ובית הדין האינטר-אמריקאי שבסיסו בסן-חוזה שבקוסטה-ריקה.
הפרק העשירי מתמודד עם הליך אשרור האמנה, שינויה, ביטולה, ועוד.
בפרק אחת עשרה נקבעו מספר סעיפי מעבר זמניים.
פרוטוקולים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנים שלאחר ייסודה, המדינות החברות באמנה האמריקאית הוסיפו שני פרוטוקולים נוספים.
הפרוטוקול הראשון הוא פרוטוקול בדבר זכויות אדם בתחום הכלכלה, החברה והתרבות (הידוע גם כ"פרוטוקול סן-סלבדור") אשר נפתח לחתימה בעיר סן-סלבדור, אל סלבדור, ב-17 בנובמבר 1988. הפרוטוקול מהווה ניסיון להעלות את שיטת זכויות האדם האינטר-אמריקאית רמה אחת למעלה, באמצעות עיגון ההגנה על זכויות מן הדור השני בתחומי הכלכלה, החברה והתרבות. סעיפי הפרוטוקול מכסים נושאים דוגמת הזכות לעבוד, הזכות לבריאות, הזכות לצרוך מזון והזכות לחינוך. הפרוטוקול נכנס לתוקף ב-16 בנובמבר 1999, ואושר על ידי 16 מדינות.[4]
הפרוטוקול השני הוא פרוטוקול לביטול עונש המוות, אשר אומץ באסונסיון שבפרגוואי ב-8 ביוני 1990. אף על פי שסעיף 4 באמנה האמריקאית כבר קבע הגבלות חמורות על האופן שבו מדינות יכולות לבצע עונש מוות (מימושו רק במקרים של פשעים חמורים ביותר), הפרוטוקול אוסר את השבת עונש המוות במדינות שבהן הוא בוטל, אינו מאשר את שימושו במקרים של עבירות פוליטיות או פשעים רגילים, ואוסר על החלתו נגד קטינים או נשים בהיריון. חתימה על פרוטוקול זה מסדירה את ההתחייבות החגיגית של המדינה להימנע מהשימוש בעונש מוות במצבי שלום, ועד היום אשררו אותו 13 מדינות.[5]
בית הדין האינטר-אמריקאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרק השמיני לאמנה מסדיר את התנהלותו של בית הדין האינטר-אמריקאי. בסעיף 52 לפרק זה נקבע כי ההרכב שיושב בית הדין ימנה 7 שופטים, החברים בארגון מדינות אמריקה. עוד נקבע כי לא ישבו בהרכב שני שופטים מאותה המדינה. סעיף 53 קובע שבחירת השופטים תיעשה באופן אנונימי על פי החלטת רוב חברי האמנה, וכי כל מדינה יכולה להציע עד 3 מועמדים לכהונה בבית הדין. סעיף 54 קובע כי כל שופט בבית הדין יכול לכהן עד כ-6 שנים, ויכול להיבחר בשנית רק עוד פעם אחת נוספת. סעיף 55 קובע ששופט שמדינתו היא צד לתיק שבו עוסק בית הדין פסול מלפסוק באותו מקרה. כפי שנקע בסעיף 61, רק מדינות חברות באמנה יכולות להופיע בפני בין הדין. לפי סעיף 63, אם בית הדין מצא שהייתה הפרה של האמנה, הוא רשאי לפסוק הגנה על הזכות הנפגעת וסעד עבור הצד הנפגע, ורשאי אף להשית סנקציות על הצד הפוגע. סעיף 64 קובע כי בית הדין יכול אף לשמש כגורם מייעץ עבור המדינות החברות בארגון מדינות אמריקה בנושא האמנה עצמה או אמנות אחרות שעוסקות בזכויות אדם. לפי סעיף 68 מדינות החברות באמנה מקבלות על עצמן את מרות בין הדין בכל תיק אשר בו הן מעורבות. סעיף 67 קובע כי לא ניתן לערער על החלטות בית הדין. בית הדין האינטר-אמריקאי מפרש את האמנה בצורה רחבה. הפירוש נעשה בהתאם לעיקרון הפרו-הומאני – אשר מבקש לעקוב אחר מה שיניב את המירב עבור כל אינדיבידואל ללא קשר למוצאו, מומחיותו, מעמדו הלאומי או הבין-לאומי – בצורה התפתחותית, ועושה שימוש באמנות אחרות ובמשפט "רך" לשם פירושה. כתוצאה מכך, בפרקטיקה, בית הדין האינטר-אמריקאי משנה את תוכן האמנה.[6]
הוועדה האינטר-אמריקאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
האמנה מרחיבה את הסמכות של הוועדה האינטר-אמריקאית לשמש כגוף אוכף למימוש הזכויות הקבועות בה. היעילות של ההגנה על זכויות האדם תלויה בהשתתפות כל המדינות החברות בארגון מדינות אמריקה.[7] בסעיף 41 בפרק השני לאמנה מתוארים תפקודיה הבסיסיים של הוועדה – לקדם כבוד והגנה על זכויות אדם, תוך מימוש הסמכויות שניתנו לה: לפתח מודעות בדבר זכויות אדם, להעביר המלצות לממשלות המדינות החברות, לבצע מחקרים ולייצר דו"חות מייעצים, להגיש עתירות ועוד. בסעיף 44 בפרק השלישי של האמנה נקבע שכל אדם או קבוצה של אנשים, ואף ארגונים לא-מדינתיים שמוכרים על ידי המדינות החברות בארגון מדינות אמריקה, הם בעלי זכות חוקית להגיש עתירות בשיתוף הוועדה האינטר-אמריקאית, בדבר גינוי של מדינה חברה או תלונה על הפרת האמנה על ידי מדינה חברה.
בסעיף 48 בפרק הרביעי נקבעו סמכויות הוועדה. כאשר הוועדה מקבלת עתירה או תלונה על הפרה של האמנה, היא יכולה להמשיך לפעול בדרך הבאה:
- אם הוועדה רואה את התלונה או ההפרה כקבילות, היא יכולה לדרוש מידע מהממשלה של המדינה שנטען כי אחראית להפרה לכאורה. מידע זה צריך להיות מוגש תוך זמן סביר.
- לאחר קבלת המידע, או לאחר שעבר זמן סביר והמידע לא התקבל, הוועדה צריכה להחליט האם מתקיימים התנאים לפתיחת תיק. אם לא – ניתן לסגור את התיק.
- הוועדה יכולה גם להחליט שהעתירה אינה קבילה על בסיס המידע והראיות הקיימות שקיבלה עד כה.
- אם התיק לא נסגר, רשאית הוועדה – בידיעת הצדדים – לבחון את הנושא בעתירה כדי לבאר את עובדותיו לעומק. במקרה הצורך, רשאית הוועדה לקיים חקירה לשם כך, והמדינות הקשורות בעניין מחויבות לשתף פעולה.
- הוועדה צריכה להנגיש את עצמה לרשות שני הצדדים לשם השגת הסכם פשרה ידידותי על בסיס כיבוד זכויות אדם. למרות זאת, במקרים חמורים ודחופים, תסתפק הוועדה בהצגת עתירה או תלונה המספקות את כל דרישות הקבלה הרשמיות בלבד על מנת לערוך חקירה, בתנאי שתקבל את הסכמתה של המדינה שבשטחה לכאורה בוצעה ההפרה.
אשרורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
החל בשנת 2013, 25 מתוך 35 המדינות החברות בארגון מדינות אמריקה אשררו את האמנה, ושתיים דחו אותה על הסף, כך שנותרו 23 מדינות חברות פעילות באמנה.[8] שתי המדינות שדחו אותה על הסף הן וונצואלה (בשנת 2012) וטרינדד וטובגו (בשנת 1998). טרינדד דחתה את האמנה עקב נושא עונש המוות;[9] וונצואלה דחתה את האמנה תוך האשמת הוועדה ובית הדין האינטר-אמריקאיים בכך שלא מעריכים את יציבות הממשלה שלה, שכן התערבו לה בעניינים הפנים-מדינתיים. האמנה פתוחה לכל המדינות החברות בארגון מדינות אמריקה, אף על פי שנכון להיום האמנה לא אושררה על ידי קנדה ועל ידי מספר מדינות קריביות דוברות אנגלית. ארצות הברית חתמה על האמנה בשנת 1977 אך לא אשררה אותה. קנדה, בנקודת זמן מסוימת, שקלה ברצינות אשרור של האמנה, אבל החליטה שלא לאשררה, למרות היותם בעד אמנה מסוג זה באופן עקרוני. האמנה נוסחה בעיקרה על ידי מדינות אמריקה הלטינית שבהן רוב קתולי, והכילה סעיפים המתנגדים לביצוע הפלה (באופן ספציפי סעיף 4.1): "לכל אדם יש את הזכות שחייו יכובדו. על זכות זו להיות מוגנת על ידי החוק באופן כללי מרגע היווצרותו של האדם. אין לקחת זכות זו מאף אדם באופן שרירותי"[10] סעיף זה מתנגש עם העובדה שבקנדה היום הפלה היא חוקית. קנדה יכולה הייתה לאשרר את האמנה תוך הסתייגות מסעיף זה, כפי שעשתה מקסיקו,[11] אם תעשה כן זה יתנגש עם עמדתם שלא לאשרר אמנות שנוגעות לזכויות אדם תוך הסתייגות מסעיפים בתוכן. פתרון נוסף יהיה שהמדינות החברות באמנה יסכימו לשנות את הסעיף שמתנגד להפלות באמנה, אך סביר להניח שדבר זה לא יקרה שכן מדינות אלו מתנגדות להפלות.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
http://www.cidh.org/Basicos/English/Basic3.American%20Convention.htm
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Buergenthal, T. (1980-1981). The American and European Convention on human right: Similarities and Differences. 155-160
- ^ The American convention on human rights
- ^ The American convention on human rights, preamble.
- ^ ":: Multilateral Treaties > Department of International Law > OAS ::". www.oas.org. Retrieved 27-06-2019.
- ^ . ":: Multilateral Treaties > Department of International Law > OAS ::". www.oas.org. Retrieved 27-06-2019.
- ^ Álvaro, P. (2017). The American Convention on Human Rights: Updated by the Inter-American Court. 53-86.
- ^ Diab, j. (1992). United States Ratification of the American Convention on Human Rights. 2 Duke Journal of Comparative & International Law. 323-344.
- ^ Organization of American States (Department of International Law) http://www.oas.org/dil/treaties_B32_American_Convention_on_Human_Rights.df
- ^ Notice to Denounce the American Convention on Human Rights". Retrieved 6 January 2013. https://www.oas.org/dil/treaties_B-32_American_Convention_on_Human_Rights_sign.htm#Trinidad%20and%20Tobago
- ^ Paul, A. (2012). Controversial Conceptions: The Unborn and the American Convention on Human Rights. Loyola University Chicago International Law Review. 209-247.
- ^ Basic Documents - Ratifications of the Convention. www.cidh.org. Retrieved 27-06-2019.
