האמנה הבינלאומית להגנה על כל בני האדם מפני היעלמות כפויה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

האמנה הבינלאומית להגנה על כל בני האדם מפני היעלמות כפויה (ICPPED)[1] נועדה למנוע היעלמויות כפויות כהגדרתן במשפט הבינלאומי, כחלק מן ההגדרה של פשעים נגד האנושות. היא נפתחה לחתימה ב-6 בפברואר 2007[2] ונכנסה לתוקף ב-23 בדצמבר 2013. נכון לאוגוסט 2017, 57 מדינות חברות באמנה ו-96 נוספות חתומות עליה[3].

היסטוריה של ניסוח האמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הדוגמאות הבולטות לתופעת החטיפות הכפויות שהביאו בסופו של דבר לכתיבת האמנות היא המקרים שביצע המשטר הצבאי בארגנטינה בין השנים 1976–1983. באותה תקופה המשטר נלחם במתנגדים לו כאשר נקט בכל האמצעים הדרושים לכך. המשטר ביצע את הפעולה המכונה "המלחמה המלוכלכת" כאשר העלים בין 20,000-30,000 איש למעצר ורבים מהם לא שבו[4]. דוגמה נוספת היא הזוועות שבוצעו בצ'ילה ב-1973 כאשר הכוחות המזוינים של צ'ילה ביצעו מהפכה במדינה והשתלטו על הממשל. זאת, כתגובה לשלטון הדיקטטורי במדינה. החונטה הצבאית בפיקודו של גנרל אוגוסטו פינושה השתלטה על המדינה כנגד השלטון הדיקטטורי ששרר שם והדרכים האלימות שבהם נקט וביניהן גם היעלמויות כפויות. השלטון הצבאי, ע"מ לחזק את שלטונו, בחר לנקוט בצעדים דומים תוך דיכוי המתנגדים לו[5] .

בהמשך להמלצות העצרת הכללית של האו"ם מ-1992, שמהוות הצהרה בת 21 פרקים בעניין היעלמות כפויה[6] ועדת זכויות האדם של האום הקימה קבוצת עבודה שתפקידה "להעריך ולכתוב טיוטה שתתקף חוקית כלים נורמטיביים להגנה על כל האנשים מהיעלמות כפויה". ב-2001[7].הקבוצה סיכמה את עבודתה ב-2006 והטיוטה אומצה על ידי מועצת האו"ם לזכויות אדם.

היעלמות כפויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"היעלמות כפויה" היא מעצר, חטיפה או כל צורה אחרת של שלילת חירות על ידי סוכני המדינההשונים וביניהם שוטרים, אנשי ביטחון וחיילים, או על ידי אנשים או קבוצות של אנשים הפועלים באישור, תמיכה או הסכמה של המדינה. היעלמות כפויה כסירוב להכיר בזכויות של אי שלילת חירות או בהסתרת גורלו או מקום הימצאותו של האדם הנעלם. קרי, מיקומו של אדם מחוץ להגנת החוק[8].

היעלמות בכפייה נקבעה לראשונה כפשע נגד האנושות רק בשנת 1998 באמנת רומא המקימה את בית הדין הבינלאומי הפלילי הקבוע (ICC), אך שנים רבות קודם לכן החלו להיאבק נגד פרקטיקה זאת ארגונים שונים, ביניהם ארגונים לא ממשלתיים, בתי משפט אזוריים בתחום זכויות האדם וגורמי פיקוח. אחת הדוגמאות הבולטות להיעלמויות בכפייה שנעשתה בעבר היא צו "לילה וערפל" בתקופה הנאצית שבה נחטפו ודוכאו מתנגדי המשטר על ידי המשטרה המקומית, בלא יכולת חיצונית להתנגד לפעולות המשטר הנאצי או לפעול כנגדן.

תופעת ההעלמה הכפויה נחשבת אופיינית למדינות אמריקה הלטינית, אסיה, אירופה או צפון אמריקה, כאשר רשויות המדינות פועלות כנגד אנשים המתנגדים לממשלה, במטרה להפחיד את המתנגדים הפוליטיים. יש המכנים אותו אף טרור מדינתי.

בדו"ח מדצמבר 2014 של מחלקת המדינה האמריקאית דווח כי על אף הסכם הפסקת האש שנחתם בין ממשלת דרום סודאן לארגוני האופוזיציה הלחימה נמשכת וישנן עדויות לחטיפות כפויות של נשים על ידי גורמים חמושים שבהלכן הן נאנסות ומבוצעים בהן מעשי סדום גם באוגנדה ממשיכות להיעשות חטיפות כפויות ע״י הצבא[9]

העלמה כפויה כפשע פלילי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינת מרכיב הפשע צריכים להתקיים שני אלמנטים: שלילת חירות ומניעת מידע. גם הם דורשים את התערבות המדינה[10] ע"פ ההגדרה האמריקאית, שמתאימה להגדרה הבינ"ל, כל אדם יכול לבצע היעלמות בכפייה כל עוד הוא פועל תחת סמכותה של המדינה. אין דרישה שנגדיר היעלמות בכפייה כפשע רק במקרים שבהם יש מעורבות ישירה של המדינה, די במעורבות פסיבית כגון הסכמה, תמיכה וכו'[11]. ישנה מחלוקת בינלאומית האם החוק החדש שנקבע באמנת רומא לגבי היעלמות בכפייה הוא חדש או שהוא רק משקף את המשפט הבינלאומי המנהגי הקיים. ע"פ פרופ' אנטוניו קססה, הנשיא לשעבר של בית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה ביוגוסלביה, בעת חקיקת חוק רומא 1998 היעלמות כפויה לא הייתה פלילית לפי המשב"להמנהגי. בנוסף לכך הוא טוען כי ההגדרה של היעלמות כפויה כפשע נגד האנושות הובאה עוד מנירנברג ואמנת רומא רק משקפת את הנעשהבמשפט המנהגי. נראה כי חוקת רומא מתבססת על מגמה כללית שנוספה בפסיקתו של בית הדין הפלילי הבינלאומי ביוגוסלביה לשעבר[10]

העלמה כפויה ע״י גורמים לא ממשלתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ע"מ להגדיר היעלמות כפויה כפשע מלחמה, יש צורך בהתערבות של מדינה. במדינה כדוגמת קולומביה, שם כנופיות פשע מאורגן בדרך כלל פועלות בשיטת היעלמויות כפויות. הקבוצות הללו אינן קשורות בהכרח למדינה אך לעיתים הן מקבלות מהממשלה תמיכה מסוימת שקשה להוכיח אותה, ועל כן ישנו קושי להגדיר את המעשים כפשע נגד האנושות. כך למעשה, נוצר שטח אפור- בו ארגונים חמושים שאינם פועלים לטובת המדינה, כאשר המדינה מתקשה לעצור בעדם ולהעניש אותם ומייצרים קושי על המדינה והמשב"ל[12].

ס' 7(2)(א) לחוקת רומא קובע כי היעלמות בכפייה כפשע נגד האנושות הוא כזו שנעשית "תחת אישור, תמיכה או השלמה של מדינה או ארגון פוליטי". השוני של הגדרה זו למול ההגדרה של באמנה הבין אמריקאית[10] הוא קיומו של המונח "הארגון הפוליטי". תוספת זו מעידה על כך שהיעלמות כפויה מהווה את המעשים הבסיסיים של פשעים נגד האנושות גם כאשר הם מבוצעים על ידי יחידים שאינם קשורים במישרין למדינה. הסיבה להכנסתם של ארגונים פוליטיים בהגדרה של היעלמות כפוייה היא שישנו קושי להוכיח קשר של מדינות ולכן על מנת שהמדינות יוכלו לשמר רצף עקבי ולוגי הוכנסו הארגונים להגדרת הגורמים שיכולים לבצע פשעים כאלה כנגד האנושות[13].

יש פרשנויות שונות באמנות להגדרת הגורמים שיכולים להעלים בכפייה. על פי אמנת רומא רק ארגונים "דמויי מדינה" יכולים לבצע פשע זה. מרכיב המעורבות הדורש כי המעלים בכפייה יהיה מדינה-הינו מרכיב המשפטי של הפשע, הן מבחינת אופיו והן מבחינת תוכנו[14]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ United Nations General Assembly Session 61 Document 53. Report of the Human Rights Council - First and second special sessions A/61/53 page 13. (2006) Retrieved 2008-02-14.
  2. ^ "Iraq Paves Way for UN Treaty on Enforced Disappearance". United Nations. 2010-11-25. Retrieved 2010-11-28.
  3. ^ "International Convention for the Protection of All Persons from Enforced Disappearance". UNTC. Retrieved 2010-11-27.
  4. ^ Robben, Antonius C. G. M. (September 2005). "Anthropology at War?: What Argentina's Dirty War Can Teach Us". Anthropology News. 46 (6): 6. doi:10.1525/an.2005.46.6.5. ISSN 1541-6151. Retrieved 9 June 2014
  5. ^ Report of the Chilean National Commission on Truth and Reconciliation, United States Institute of Peace
  6. ^ United Nations General Assembly Session 47Resolution 133. Declaration on the Protection of All Persons from Enforced Disappearance A/RES/47/133 18 December 1992. Retrieved 2008-02-14.
  7. ^ United Nations General Assembly Session 61Document 53. Report of the Human Rights Council - First and second special sessions A/61/53 page 13. (2006) Retrieved 2008-02-14.
  8. ^ United Nations Commission on Human Rights, E / CN.4 / 2002/71, 8 January 2002
  9. ^ דו"ח מחלקת המדינה האמריקאית
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 Giorgou, I. (2013). State involvement in the perpetration of enforced disappearance and the Rome Statute. Journal of International Criminal Justice, 11(5), 1001-1021.
  11. ^ הצהרת ארצות הברית
  12. ^ אמנסטי. (2009). דו"ח אמנסטי אינטרנשיונל .
  13. ^ KAI, A., & OTTO, T. (2015). The Rome Statute of the International Criminal Court : A Commentary. BADEN-BADEN: Nomos VerlagsgesellschaftmbH& Co. KG.
  14. ^ Aust, A. (2002). The Security Council and international criminal law. Netherlands yearbook of international law, 33, 23-46.