לדלג לתוכן

אמנת זכויות הילד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אמנה בדבר זכויות הילד[1] היא אמנה בין־לאומית המצהירה על זכויותיהם הפוליטיות, האזרחיות, הכלכליות והתרבותיות של ילדים ובני נוער. באמנה 54 סעיפים, המונים זכויות רבות להן זכאים ילדים.

מרבית חברי האומות המאוחדות אישרו אמנה זו, בין אם בצורה מלאה ובין אם בצורה חלקית. עצרת האו"ם אמצה את נוסח האמנה ב-20 בנובמבר 1989. בספטמבר 1990 האמנה נכנסה לתוקף לאחר שאושררה על ידי מספר המדינות המינימליות הנדרשות. ישראל אשררה את האמנה ב-4 באוגוסט 1991 והאמנה נכנסה לתוקף לגביה ב-2 בנובמבר 1991.

תוכן האמנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמנה מכירה בזכויות הבסיסיות של כל ילד וכן קובעת את מכלול החובות שיש למדינות כלפי ילדים, ביניהן:

  • זכות לחינוך וטיפול רפואי.[2]
  • הגנה מפני פעולות מזיקות כגון עינויים, ניצול מיני, ניצול בעבודה, התעללות, הזנחה וסחר בילדים.
  • הגנת ילדים נכים, ילדים חסרי משפחה וילדים פליטים.
  • חובת המדינות החתומות לכבד ולהבטיח את הזכויות המפורטות באמנה ללא אפליה וללא התייחסות למאפייני דת, גזע, מגדר, שפה וכו'. כמו כן המדינות ינקטו בכל האמצעים המתאימים להבטיח את הגנת הילד מפני אפליה בשל מעמד, השקפה וכו'.
  • בכל הפעולות הנוגעות לילדים, תהא טובת הילד השיקול הראשון.[3] המדינות החברות יבטיחו לילד הגנה וטיפול ככל שיידרש לטובתו.
  • המדינות החברות יכבדו את אחריותם, זכויותיהם וחובותיהם של ההורים או של בני המשפחה המורחבת או של הקהילה על מנת לספק הכוונה והדרכה לילד המתפתח.
  • הילד יירשם מיד לאחר לידתו, ומתוקף זכויותיו תהא לו הזכות להיקרא בשם פרטי, הזכות לקבל אזרחות, הזכות להכיר את הוריו ולהיות מטופל על ידם.
  • המדינות החברות יבטיחו כי לא יופרד הילד מהוריו בניגוד לרצונם, אלא רק במקרים מסוימים כגון התעללות, הזנחה וכו'. במקרה זה המדינות יכבדו את זכויות הילד המופרד.
  • לילד שהוריו גרים במדינות שונות יש זכות לקיים קשרים אישיים ומגעים ישירים עם שני הוריו גם יחד.
  • לילד המסוגל לחוות דעה משלו יש זכות להביע דעה כזו. וההורים שלו חייבים לאפשר לו זאת.
  • המדינות החברות יכירו בעקרון כי לשני ההורים אחריות משותפת לגידול הילד ולהתפתחותו.
  • המדינות החברות ינקטו באמצעים: חוקתיים, מנהליים, חברתיים וחינוכיים מתאימים על מנת להגן על הילד מפני אלימות גופנית או נפשית, חבלה, התעללות, הזנחה, טיפול רשלני, אכזריות או ניצול.
  • ילד שסביבתו המשפחתית נשללה ממנו, יהיה זכאי להגנה מיוחדת ולסיוע מצד המדינה.
  • מדינות חברות המכירות בשיטת האימוץ ומתירות אותה יבטיחו כי טובת הילד תהווה את השיקול המכריע, כמו כן יבטיחו כי האימוץ יאושר רק על ידי רשויות מוסמכות. האנשים נוגעים בדבר האימוץ הסכימו מתוך ידיעה מלאה לאימוץ בהתבסס על ייעוץ.
אימוץ בן-ארצי יישקל כאמצעי חלופי לטיפול בילד כאשר המועמד לאימוץ זה ייהנה מביטחונות ומתנאים – בדומה לאימוץ פנימי.
אימוץ בן ארצי לא יביא לרווח כספי בלתי הוגן עבור המעורבים בכך.

בנוסף לכך, האמנה מחייבת את המדינות החתומות לאפשר לילד להשתתף בכל הליך בו מתקבלת החלטה הנוגעת אליו ומבקשת שנקודת ההשקפה של הילד תילקח בחשבון בנושאים אלו, בהתאם לגיל הילד ולכשריו המתפתחים. האמנה אוסרת הפעלת גזר דין עונש מוות על ילדים.

האמנה קובעת כי טובת הילד הוא שיקול ראשון במעלה והוא מחייב את המדינה כל אימת שהיא מקבלת החלטה שיש בה כדי להשפיע על ככל הילדים או על ילד מסוים. בהתאם לגישה זו שונה החוק המצוי במדינות רבות, בו התייחסו בעבר אל ילדם ונשים כאל רכוש או נכס. כמו כן, היא מנסה לקדם סדר יום חדש מזה הקיים, בו לילדים אין קול בשיח הציבורי והם אינם יכולים להשפיע על קבלת החלטות הנוגעות אליהם, במישרין או בעקיפין. יישום מלא של האמנה מחייבת בדיקה כללית של חוקי משמורת ואפוטרופסות של ילדים, או, לכל הפחות, גישה חדשנית במסגרת החוקים הקיימים. משרד המשפטים הקים בשנת 1997 ועדה בין תחומית שבחנה את יישום האמנה בהסדרים שונים במשפט הישראלי. הוועדה הגישה את מסקנותיה בשנת 2003 והתייחסה לתחומים הבאים: הילד במשפחה, הילד במערכת הפלילית, ילדים בהשמה חוץ ביתית, ילדים במערכת החינוך וייצוג נפרד של ילדים בהליכי אזרחיים.

עקרונות היסוד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות פרשנות ועדת האו"ם לזכויות הילד[4], נהוג להתייחס לארבעה עקרונות יסוד מרכזיים וכלליים כעקרונות שלאורם יש לקרוא את מכלול הוראותיה. עקרונות אלו הינם עיקרון השוויון, עיקרון טובת הילד, עיקרון החיים, ההישרדות וההתפתחות ועיקרון ההשתתפות. עיקרון חשוב נוסף הוא עיקרון הכשרים המתפתחים, שאינו נכלל בגדר ארבעת עקרונותיה המרכזיים אך מקובל להתייחס גם אליו.

המשמעות שניתנה למעמדם של העקרונות כעקרונות יסוד היא כי יישומה של כל הוראה באמנה נבחן לאורם ותוך התייחסות אליהם.

בעת ניסוח האמנה, הזכויות הנחשבות לעקרונות היסוד היו במעמד זהה לשאר הזכויות ולא נקבעו כעקרונות יסוד. מעמדן זה גובש לראשונה ב-1991 על ידי ועדת האו"ם לזכויות הילד, במסגרת ההנחיות מדינות החברות באמנה לגבי הדיווח התקופתי על יישום חובותיהן ומימוש זכויות הילד בתחומן. הזכויות הספציפיות נבחרו כעקרונות יסוד נוכח תפיסת הוועדה כי מדובר בזכויות החלות על כלל תחומי האמנה ומשמשות מסגרת פרשנית ויישומית למימוש זכויות הילד.[4]

במסגרת הנחיות הדיווח הראשוניות, ייחסה ועדת האו"ם לזכויות הילד לארבעת העקרונות תפקיד רוחבי, וביקשה מהמדינות החברות למסור מידע לא רק על יישומם כשלעצמם, אלא גם על יישומם בהקשר של סעיפים אחרים באמנה. בכך סימנה הוועדה את העקרונות ככלי מרכזי להבנת אופן מימוש זכויות הילד בפועל, אף מבלי לעגן את מעמדם כעקרונות מחייבים בטקסט האמנה עצמו.[4] עקרונות היסוד משלימים, תומכים ומחזיקים זה את זה ומשפיעים על כל סעיפי האמנה.[5]

יש ביקורת על עצם הבחירה בארבע הזכויות שהוגדרו כעקרונות היסוד. לפי ביקורת זו, עקרונות היסוד גובשו בשלב מוקדם של עבודת ועדת האו"ם לזכויות הילד, תוך הבנה מושגית מוגבלת של משמעות המונח ״עקרונות״, וללא הנמקה שיטתית וברורה מדוע דווקא זכויות אלו נבחרו. נטען כי הזכויות אינן בהכרח עקרונות במובנן המשפטי, ואף אינן כלליות במידה שווה או חלות באופן אחיד על כלל הוראות האמנה. נוסף על כך, הפרשנות שניתנה לעקרונות היסוד לאורך השנים, והעובדה שיוחס להם תפקיד פרשני החולש על האמנה כולה, עלולות לייצר השפעות בלתי מכוונות על אופן יישום האמנה ופיקוח על מימושה. בין היתר נטען כי עקרונות היסוד זוכים להדגשה בתחילת תהליכי הדיווח והביקורת, אך אינם משולבים באופן עקבי בהמשך הדיון ביתר הוראות האמנה, דבר הפוגע ביישום רוחבי ואינטגרטיבי שלהם. מצב זה מצמצם את הדיון המהותי בזכויות אחרות, יוצר היררכיה מרומזת בין זכויות האמנה, ולהוביל לחוסר עקביות בפרשנות וביישום של עקרונות היסוד עצמם לאורך עבודת הוועדה. לפיכך, אף שאין ביצירת עקרונות היסוד היררכיה פורמלית בין זכויות האמנה, יש לה השלכות פרשניות ויישומיות משמעותיות, המתבטאות בהעדפה רטורית ויישומית של זכויות מסוימות ובקריאה לא אחידה של האמנה.[6] לצד הביקורת, הודגש גם הערך הפרקטי של שימוש משולב בעקרונות היסוד, שכן קריאה מצטברת של הוראות האמנה מאפשרת להעניק משמעות אופרטיבית גם לזכויות כלליות או עמומות, ולזהות דפוסים של פגיעה בזכויות ילדים החורגים מסעיף בודד.[7] על אף הביקורת, מעמדם של העקרונות התקבע בשיח זכויות הילד, והוא כמעט אינו מוטל בספק.

עיקרון השוויון (איסור הפליה)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקרון השוויון, המעוגן בסעיף 2 לאמנה, מחייב את המדינות להבטיח את הזכויות המנויות באמנה לכל ילד בתחום שיפוטן, ללא אפליה. איסור ההפליה כולל עילות כגון גזע, דת, מין, שפה, מוצא לאומי או אתני, השקפה פוליטית, נכות, וכל מעמד אחר. האמנה קובעת חובה להגן על הילד מפני אפליה הנובעת ממעמדם, פעילותם או השקפותיהם של הוריו או אפוטרופוסיו, מתוך תפיסה כי זכויות הילד הן עצמאיות ואינן תלויות ברקע המשפחתי.

לאורך השנים ועדת האו"ם הרחיבה את פרשנות הביטוי ״מעמד אחר״, וכללה תחתיו קבוצות נוספות של ילדים כמו ילדים נשאי איידס, ילדים בעלי נטיות מיניות שונות וילדים להוריהם שאינם נשואים.[8] פרשנות העיקרון במשפט הבינלאומי היא של שוויון מהותי, המכיר בכך שילדים נבדלים בצרכיהם וביכולותיהם. לכן, יחס שונה המותאם לצרכים ייחודיים, או נקיטת צעדים של העדפה מתקנת כלפי קבוצות מוחלשות, אינם נחשבים להפליה אסורה אלא לאמצעים להבטחת הזדמנות שווה וצמצום פערים.[9] ועדת זכויות האדם מדגישה כי מדינות יצטרכו לעיתים לנקוט בהעדפה מתקנת או במתן יחס שונה בכדי לצמצם תנאים הגורמים או המסייעים להנצחת אפליה.[10]

על המדינה מוטלת חובה אקטיבית ליישום העיקרון. לא מספיק שהמדינה תימנע מפעולות מפלות אלא עליה לפעול באופן יזום לזיהוי הפליה פוטנציאלית ולמניעתה, בין היתר באמצעות איסוף נתונים, חקיקה, מדיניות ייעודית והקצאת משאבים, לשם הבטחת מימוש שוויוני של זכויות הילד.[11]

במשפט הישראלי, עקרון השוויון ואיסור ההפליה הוכרו כעקרונות יסוד, בין היתר מכוח פרשנותו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והם משמשים עקרון מנחה גם בחקיקה ובפסיקה הנוגעת לילדים, אף שאין עיגון מפורש לעקרון השוויון בחוק עצמאי.

עיקרון טובת הילד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקרון טובת הילד, המעוגן בסעיף 3 לאמנה, קובע כי בכל פעולה או החלטה הנוגעת לילדים, טובת הילד תהיה שיקול ראשון במעלה. עיקרון זה ייחודי לילדים וקיבל עיגון משפטי בינלאומי כבר בהצהרת זכויות הילד משנת 1959[12] ומופיע שמונה פעמים לאורך האמנה.[13] שילובו תרם לגיבוש התפיסה של ילדים כבעלי זכויות עצמאיות.[14]

משמעות העיקרון היא שיש לבחון את טובת הילד באופן אקטיבי קודם לבחינת אינטרסים וזכויות אחרים.[15] עם זאת, האמנה אינה מגדירה מהי טובת הילד בכל מצב נתון, מתוך הכרה שמדובר במושג דינמי המשתנה בין ילדים, חברות ותקופות, ומושפע מהקשרים תרבותיים, חברתיים וערכיים.[16] בהתאם לכך, יישום העיקרון מושפע גם מערכים, תפיסות ואמונות של החברה שבה הילד חי ושל מקבלי ההחלטות בעניינו.[17] פרשנות העיקרון במשפט הבינלאומי מדגישה כי אין מדובר בשיקול בלעדי, אלא בשיקול בעל משקל מיוחד במסגרת איזון כולל של זכויות הילד, האינטרסים שלו וצרכיו.

תחולתו של העיקרון רחבה, והוא מחייב את המדינה להבטיח את יישומו בכלל הגופים הציבוריים והפרטיים העוסקים בילדים.[18] יישומו מחייב נקיטת צעדים אקטיביים, ובכלל זה בחינה שיטתית של השפעת החלטות ופעולות על זכויותיהם של ילדים והאינטרסים שלהם.[11]

במשפט הישראלי עקרון טובת הילד הוכר כעיקרון מנחה עוד לפני אימוץ אמנת זכויות הילד. תרומת האמנה, וביתר שאת עבודת ועדת רוטלוי, הייתה בהבהרת הקשר בין טובת הילד לבין זכויותיו, ובהצגת טובת הילד כאיזון בין מכלול זכויותיו, האינטרסים והצרכים שלו, תוך מתן משקל יחסי לכל אחד מהם בהתאם לנסיבות העניין.[19] בנוסף, חוק לציון מידע בדבר השפעת החקיקה על זכויות הילד, התשס״ב–2022, מחייב לציין, בכל הצעת חוק המובאת לקריאה ראשונה שעל פניה כרוכה בה השפעה על זכויותיהם של ילדים, את השפעתה של ההצעה על זכויות הילד. אף שהחוק אינו עוסק ישירות בעקרון טובת הילד, הוא משקף תפיסה שלפיה בחינה שיטתית של השפעת חקיקה על זכויות ילדים מהווה תנאי מוקדם לקבלת החלטות מושכלות בעניינם, ובכך תורם בעקיפין ליישום עקרון טובת הילד בהליכי חקיקה.

עיקרון החיים, ההישרדות והתתפתחות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקרון החיים, ההישרדות וההתפתחות, המעוגן בסעיף 6 לאמנה, מכיר בזכות לחיים כזכות יסוד, אך מרחיב את משמעותה מעבר להגנה מפני פגיעה פיזית ומטיל על המדינה חובה אקטיבית לא רק למנוע אלימות ונטילת חיים, אלא לפעול באופן יזום להבטחת הישרדותו של הילד באמצעות צמצום תמותה, מניעת מחלות ושיפור איכות החיים. על מדינות להימנע מנטילת חיים ולנקוט צעדים להגנה עליהם.[20]

נדבך מרכזי נוסף לעקרון הוא הזכות להתפתחות, הנתפסת באמנה כמושג הוליסטי, הכולל את התפתחותו הפיזית, הנפשית, הרוחנית, המוסרית, הפסיכולוגית והחברתית של הילד. יישום העיקרון נועד להשגת התפתחות אופטימלית עבור כל הילדים.[11] הזכות להתפתחות היא זכות ייחודית לילדים וקיבלה עיגון משפטי בינלאומי כבר בהצהרת זכויות הילד משנת 1959.[12]

במשפט הישראלי, הזכות לחיים מעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ופרשנותה כוללת גם חובות הגנה חיוביות של המדינה.[21] העיקרון משמש מסגרת נורמטיבית כללית גם ביחס לילדים, ומנחה את המדינה בפעולותיה להבטחת תנאים המאפשרים את הישרדותם והתפתחותם של ילדים, אף שאין עיגון מפורש ונפרד לעקרון בחקיקה הישראלית.[22]

עיקרון ההשתתפות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקרון ההשתתפות, המעוגן בסעיף 12, קובע שעל המדינות להבטיח לכל ילד המסוגל להביע דעה את הזכות להביעה בחופשיות בכל העניין הנוגע לו, תוך מתן משקל ראוי לדעותיו, בהתאם לגילו ולמידת בגרותו. יישום העיקרון חל הן ברמת הפרט (בהליכים משפטיים, מנהליים או משפחתיים) והן ברמת הכלל (עיצוב מדיניות ציבורית).[23]

עקרון ההשתתפות מבטא תפיסה של ילדים כבעלי זכויות אדם מלאות, בעלי השקפות, רגשות ונקודות מבט עצמאיות, ולא רק כמושא להגנה. האמנה מדגישה כי הזכות להביע דעה אינה מותנית בקבלת עמדת הילד, אלא מחייבת הקשבה אמיתית, שקילה של דבריו והענקת משקל ראוי לעמדתו במסגרת קבלת ההחלטות. פרשנות הוועדה מדגישה כי מדובר בזכות מהותית המחייבת יצירת תנאים להשתתפות משמעותית, מותאמת גיל ובטוחה, ולא בהשתתפות פורמלית בלבד.[24]

מעבר להכרה בילד כנושא זכויות עצמאי וחיזוק מעמדם של ילדים באוכלוסייה, מטרת העיקרון היא גם לתת כבוד לילד, להעביר מסר לחברה בדבר מעמדם של ילדים וזכויותיהם, להגביר את תחושת השייכות של ילדים, שמיעת קולו של הילד כדי לעמוד על רצונו ועל צרכיו, ללמוד על נסיבות חייו של הילד, לתרום לתהליך בניה הדרגתי של כשרים ויכולות של הילד ולהשפיע על התממשות ההחלטה בפועל ועל שיתוף הפעולה של הקטין עם הוריו והמערכות התומכות.[25]

במשפט הישראלי, מתן משקל לעמדתם של ילדים הוכר בפסיקה ובחקיקה כעיקרון מנחה בקבלת החלטות בעניינם, ומתבטא בהליכים שיפוטיים ומנהליים שונים הנוגעים לילדים.[26] עיקרון זה משמש כלי פרשני בהפעלת שיקול דעת של רשויות ובתי משפט, אף שאינו מעוגן כזכות כללית ועצמאית בחוק יסוד.

עיקרון הכשרים המתפתחים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקרון הכשרים המתפתחים, המעוגן בסעיף 5 לא נמנה עם ארבעת עקרונות היסוד שבהנחיות ועדת האו"ם, אך מקובל לראות בו עקרון פרשני מרכזי ליישומה.[5]

העיקרון מכיר בהתפתחות של הילד, כשריו ויכולותיו, ולפיכך מחייב הורים ואפוטרופוסים לספק הכוונה והדרכה בהפעלת הזכויות שבאמנה, באופן המותאם לכשריו המתפתחים.[27] העיקרון משקף את התפיסה לפיה ילדים מצויים בתהליך התפתחותי מתמשך, ולפיכך משתנה האיזון בין הילד, הוריו והמדינה בכל הנוגע למימוש עצמאי של זכויותיו, כך שככל שהילד מתבגר וכשריו מתפתחים, פוחת הצורך להתערבות והכוונה של המבוגרים.[28] בהתאם, מחייב העיקרון את המדינה וההורים לסייע לילד בפיתוח כשריו.[29]

פרוטוקולים אופציונליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאמנה שלושה פרוטוקולים אופציונליים:

  • פרוטוקול אופציונלי בנושא מעורבות של ילדים בעימותים (אנ') משנת 2000 (נכנס לתוקף ב-2002), נכון לספטמבר 2024 חברות בו 172 מדינות, ביניהן ישראל.
  • פרוטוקול אופציונלי בנושא הסחר בילדים, זנות ילדים ופורנוגרפיית ילדים (אנ') משנת 2000 (נכנס לתוקף ב-2002), נכון לספטמבר 2024 חברות בו 178 מדינות, ביניהן ישראל.
  • פרוטוקול אופציונלי בנושא הגשת תלונות בגין הפרת זכויות על פי האמנה (אנ') משנת 2011 (נכנס לתוקף ב-2014), נכון לספטמבר 2024 חברות בו 50 מדינות (ישראל לא הצטרפה).

מדינות חברות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל המדינות החברות באו"ם הן צד לאמנה מלבד ארצות הברית, שחתמה על האמנה אך עדיין לא אשררה אותה. ההתנגדות להצטרפות בארצות הברית נובעת מגורמים שמרניים המתנגדים למה שנתפס כהתערבות שלטונית (ובין־לאומית) בחיי המשפחה. כמו כן, עד תחילת שנות ה-2000 בארצות הברית ניתן היה להוציא להורג קטינים, בניגוד לאיסור שבאמנה.

אמנת זכויות הילד בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל אשררה את אמנת לזכויות הילד בשנת 1991. בשנת 2000 נחקק חוק זכויות התלמיד והוקמה בכנסת ועדה מיוחדת לקידום מעמד הילד. בשנת 2001 מדינת ישראל הגישה את הדו"ח התקופתי הראשון לוועדה המנטרת את האמנה, ובו פירוט הפעולות בישראל ליישום האמנה, ובכלל זה אמצעים כלליים ליישומה, הגדרת ילד לפי חוקים שונים, ויישומם של העקרונות הכלליים שנקבעו באמנה ושל הזכויות המעוגנות בה. באוקטובר 2002 נערך דיון במליאת הוועדה לבדיקת זכיות הילד של קרן החירום הבין־לאומית של האומות המאוחדות לילדים (יוניצ"ף). הדוח התקופתי השני של ישראל לוועדת האו"ם לזכויות הוגש ביוני 2010. בדוח מפורטות פעולותיה של ישראל בנושא, ובכללן חקיקה, פסיקה ועבודת משרדי ממשלה וגופים אחרים. הדוח פורסם באתר משרד המשפטים, ופרסום הדוח לציבור נכלל באמצעים ליישום האמנה.

בדו"ח שנכתב ב-2010 במטה יוניצ"ף נמתחה ביקורת על כך שאין בישראל תוכנית פעולה לאומית או ועדה ממשלתית הממונה על הגנה וקידום זכויות הילד. כמו כן מותח הדו"ח ביקורת על עמדתה של ישראל, לפיה אמנת האו"ם לזכויות הילד אינה חלה בשטחים הפלסטיניים. מצוין בו כי צווים צבאיים החלים על שטחי הרשות הפלסטינית מגדירים ילד מתחת לגיל 16, בעוד שהחוק הישראלי ואמנת האו"ם מגדירים ילד מתחת לגיל 18. הדו"ח מציין כי גורמים רשמיים בישראל אינם אוספים נתונים מקיפים על מעמדם של הילדים ואינם מפרסמים נתונים שנתיים על הוצאות הממשלה המיועדות לילדים. על פי הדו"ח, ההשקעה בישראל מגן הילדים ועד התיכון נמוכה מהממוצע הבין־לאומי.[30]

האמנה כוללת המלצה להקים גוף סטטוטורי העוסק בזכויות ילדים. עקב כך נוסחה בשנת 2011 הצעת חוק להקמת "נציבות זכויות הילד", גוף ממלכתי שיעסוק בשמירה על זכויות ילדים בישראל בתחומים שונים. הצעת החוק לא קודמה מאז. השופטת סביונה רוטלוי, שעמדה בראש ועדת רוטלוי שבחנה את זכויות הילד בישראל, מתחה ביקורת קשה על משרד החינוך: "יש השתקה מכוונת של זכויות הילדים במערכת החינוך. המדינה התחייבה ליישם ולהפיץ את האמנה, אבל בשנים האחרונות לא נעשה דבר אלא להפך - יש נסיגה משמעותית".[31]

בדו"ח הבא שהגישה ישראל נאמר שהצטמצמו הפערים בין המגזר הערבי למגזר היהודי בתחומים אלה, בהם חינוך, רווחה ובריאות, לאחר שהממשלה הקצתה משאבים לשם כך. חלה התקדמות בנושא מעמדם החוק וזכויותיהם של ילדי מהגרי עבודה וחלק ניכר משידוריה של רשות השידור עוסקים במניעת אפליה וסובלנות. בנושא מניעת התעללות בילדים הוסדרו הוראות לדיווח על אלימות גופנית במוסדות חינוך ב-2009. כמו כן, הוכנסו תיקונים לחוק העונשין ובשנת 2000 התקבל חוק פעוטות בסיכון (הזכות למעון יום). משנת 2006 פועלת תוכנית לאומית מתוקצבת בנושא ילדים ובני נוער בסיכון. בנושא שיתוף פעולה עם החברה האזרחית הביאו מחברי הדו"ח דוגמאות לשיתוף פעולה עם החברה האזרחית וביניהם עבודה עם הג'וינט בקהילה האתיופית.

החל משנת 2006 פועלת בישראל תוכנית לשיתוף ילדים שהוריהם נתונים בהליכים משפטיים במצבי סכסוך במשפחה. התוכנית מבוססת על סעיף 12 באמנה הבין־לאומית לזכויות הילד. מטרת התוכנית לאפשר לילדים לממש את זכותם להשתתפות בתהליכי קבלת החלטות הנוגעות לחייהם.[32]

בשטחים הפלסטיניים פועלת האגודה הבין־לאומית לזכויות הילד משנת 1991 למימוש אמנת זכויות הילד. באגודה פועלים עורכי דין המייצגים קטינים בבתי משפט צבאיים, מבקרים קטינים הכלואים במתקני מעצר צבאיים, ומייצגים את משפחות הקטינים בבואם לבקש היתר כניסה לישראל מצה"ל.[33] כמו כן מפרסמת האגודה דו"חות עיתיים על מעצר ילדים פלסטינים. בנוסף, קבוצת "הורים נגד מעצרי ילדים" פועלת בישראל נגד מעצרי קטינים פלסטינים, על פי עקרון טובת הילד. לדבריהם, קיימת תופעה נרחבת של מעצרי ילדים בגדה המערבית וירושלים המזרחית, והם פועלים למען זכויותיהם של קטינים פלסטינים בהליך הפלילי.[34]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • תמר מורג, "עשרים שנה אחרי: תפיסת זכויות הילד על פי האמנה בדבר זכויות הילד", זכויות הילד והמשפט הישראלי (תמר מורג, עורכת) 15, תש"ע-2010
  • תמר מורג, " האמנם עידן חדש? פסיקת בתי המשפט בישראל והאמנה בדבר זכויות הילד", מתוך זכויות הילד והמשפט הישראלי 101 - 128 (תמר מורג, עורכת), הוצאת רמות – אוניברסיטת תל אביב תש"ע –2010
  • סביונה רוטלוי, "אחריות המדינה בקידום זכויות ילדים", מתוך זכויות הילד והמשפט הישראלי 63 – 80 (תמר מורג, עורכת), הוצאת רמות – אוניברסיטת תל אביב תש"ע – 2010
  • "קטינים במשפט: מתלות לעצמאות" (נתנאל ר. בושרי, 2009).
  • יהודית קרפ, "אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד – מטה קסם או מקסם שווא", המשפט, 22 (2006), 12

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אמנת זכויות הילד בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ כתבי אמנה, כרך 1038;31:‏221–248, באתר רשומות, ‏16 במאי 1993
  2. ^ ראו דיון בעניין שיתוף הקטין בבחירת מקום חינוכי, וכן דיון בעניין טיפול רפואי בקטין, לאור אמנת זכויות הילד וברוחה, בתוך נתנאל ר. בושרי (2019), קטינים במשפט: מתלות לעצמאות, 491-510, 553-582 (הוצאת שהם).
  3. ^ על מעמד הקטין במשפט הישראלי לאור אמנת זכויות הילד וברוחה, ראו: נתנאל ר. בושרי (2019), קטינים במשפט: מתלות לעצמאות, 19-277 (הוצאת שהם)
  4. ^ 1 2 3 Committee on the Rights of the Child (1991), General guidelines regarding the form and content of initial reports to be submitted by States Parties under Article 44, paragraph 1 (a), of the Convention, Adopted by the Committee on its 22nd meeting (first session) on 15 October 1991. un Doc.: CRC/C/5, paras. 13–14.
  5. ^ 1 2 הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה דו"ח הוועדה 101 (2003).
  6. ^ Hanson, Karl, and Laura Lundy. "Does exactly what it says on the tin? A critical analysis and alternative conceptualisation of the so-called “general principles” of the convention on the rights of the child." The International Journal of Children's Rights 25.2 (2017): 285-306.
  7. ^ Killkelly, Ursula, and Laura Lundy. "Children's rights in action: using the UN Convention on the Rights of the Child as an auditing tool." Child & Fam. lq 18 (2006): 331.
  8. ^ תמר מורג, "עשרים שנה אחרי: תפיסת זכויות הילד על פי האמנה בדבר זכויות הילד", זכויות הילד והמשפט הישראלי (תמר מורג, עורכת) 34, תש"ע-2010
  9. ^ Unicef Implementation Handbook for the Convention on the Rights of the Child, Third edition (2007)
  10. ^ Human Rights Committee, general comment No. 18 (1989), HRI/GEN/1/Rev.6, pp. 147 et seq.
  11. ^ 1 2 3 Committee on the Rights of the Child General Comment No. 5 (2003): General Measures of Implementation of the Convention on the Rights of the Child CRC/GC/2003/5
  12. ^ 1 2 UN General Assembly, Declaration of the Rights of the Child, A/RES/1386(XIV), 20 November 1959.
  13. ^ האמנה בדבר זכויות הילד, כ"א 31, 221 (נפתחה לחתימה ב-1989) (אושררה ונכנסה לתוקף ב-1991), ס׳ 9(א), 9(ג), 18(א), 20(א), 21, 37(ג) ו-40(ב)(2)
  14. ^ [3Office of the High Commissioner for Human Rights (OHCHR); United Nations Institute for Training and Research (UNITAR); United Nations Staff College Project, Manual on Human Rights Reporting Under Six Major International Human Rights Instruments, HR/PUB/91/1 (Rev.1), UN Office of the High Commissioner for Human Rights (OHCHR), 1997, 421
  15. ^ תמר מורג, "עשרים שנה אחרי: תפיסת זכויות הילד על פי האמנה בדבר זכויות הילד", זכויות הילד והמשפט הישראלי (תמר מורג, עורכת) 35-36, תש"ע-2010
  16. ^ [1] Office of the High Commissioner for Human Rights (OHCHR); United Nations Institute for Training and Research (UNITAR); United Nations Staff College Project, Manual on Human Rights Reporting Under Six Major International Human Rights Instruments, HR/PUB/91/1 (Rev.1), UN Office of the High Commissioner for Human Rights (OHCHR), 1997, 422
  17. ^ טלל דולב ודליה בן-רבי, ״האמנה בדבר זכויות הילד: עקרונות כלליים ויישומם בישראל״. ביטחון סוציאלי (2002): 131-153., 142
  18. ^ האמנה בדבר זכויות הילד, כ"א 31, 221 (נפתחה לחתימה ב-1989) (אושררה ונכנסה לתוקף ב-1991), סעיף 3(1)
  19. ^ הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה דו"ח הוועדה 128 (2003).
  20. ^ Office of the High Commissioner for Human Rights (OHCHR); United Nations Institute for Training and Research (UNITAR); United Nations Staff College Project, Manual on Human Rights Reporting Under Six Major International Human Rights Instruments, HR/PUB/91/1 (Rev.1), UN Office of the High Commissioner for Human Rights (OHCHR), 1997, 425
  21. ^ בג"ץ 366/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי נ' שר האוצר (12.12.2005)
  22. ^ לדוגמה: ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, נד(1) 145 (2000), ס׳ 28, בר"ע (מחוזי ירושלים) 3284/07 מירב פלמן נ' ארז פלמן) נבו 14.3.2008), פס׳ 57, רע"א 5587/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני (קטין) על-ידיו הוריו ואפוטרופסיו הטבעיים ז. א. וב.כ., נא(4) 830 (1997), ס׳ 26ב
  23. ^ האמנה בדבר זכויות הילד, כ"א 31, 221 (נפתחה לחתימה ב-1989) (אושררה ונכנסה לתוקף ב-1991, ס׳ 12
  24. ^ Unicef Implementation Handbook for the Convention on the Rights of the Child, Third edition (2007), 149
  25. ^ הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה דו"ח הוועדה 208 (2003).
  26. ^ לדוגמה: בע"מ 672/06 תאופיק אבו עראר נ' פאולה רגוזו (2006)
  27. ^ האמנה בדבר זכויות הילד, כ"א 31, 221 (נפתחה לחתימה ב-1989) (אושררה ונכנסה לתוקף ב-1991, ס׳ 5
  28. ^ הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה דו"ח הוועדה 255-256 (2003).
  29. ^ Committee on the Rights of the Child General Comment No. 7 (2005): Implementing child rights in early childhood CRC/GC/7/Rev.1 para. 17
  30. ^ אור קשתי, דו"ח של האו"ם: ישראל אינה שומרת כראוי על זכויותיהם של הילדים, באתר הארץ, 21 בנובמבר 2010
  31. ^ אור קשתי, הכנסת תדון היום בנציבות זכויות הילד, באתר הארץ, 25 בינואר 2011
  32. ^ ד"ר טלי באייר טופילסקי,ד"ר רחל סבו-לאל, אביטל מנור. 2015. יחידות הסיוע ליד בתי המשפט לענייני משפחה – מחקר הערכה ארצי. ירושלים: מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל.
  33. ^ עמירה הס, שעה קלה עם עורך הדין, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2003
  34. ^ אתר העמותה "הורים נגד מעצרי ילדים"
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אמנת_זכויות_הילד&oldid=42678507"