האמצעים המיוחדים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

"האמצעים המיוחדים" או "אמצעי האיסוף המיוחדים" הוא כינוי שניתן, בספרות העוסקת במלחמת יום הכיפורים, לאמצעי איסוף מודיעין אותות (סיגינט) של צה"ל שהותקנו בעומק מצרים. לאמצעים המיוחדים נודעה חשיבות מיוחדת בשל יכולתם לספק מידע אמין על כוונת המצרים לצאת למלחמה, והם כונו "פוליסת הביטוח הלאומית של ישראל".

מהות האמצעים המיוחדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמצעים המיוחדים היו באחריות יחידת איסוף מודיעין האותות של אגף המודיעין, יחידה 848. לפי הערכות מדובר באמצעי האזנה משוכללים, שאפשרו ציתות לנעשה במוקדי הצבא והשלטון במצרים. לפי אותן הערכות, הם היו עלולים להתגלות בקלות יחסית ולכן נדרש אישור של ראש אמ"ן להפעלתם. בנוסף, היה צורך להחליף את סוללותיהם לעתים קרובות, פעולה שנעשתה בידי סיירת מטכ"ל[1].

על פי אבנר שלו האמצעים המיוחדים לא היו ממוקמים בקהיר, הם סיפקו יכולת האזנה לתעבורת המידע בין הפיקודים המצריים, מערכות השליטה והכוחות שפרושים בשטח [2].

שימוש באמצעים המיוחדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמצעים המיוחדים הותקנו שנים אחדות לפני מלחמת יום הכיפורים בידי כוח של סיירת מטכ"ל, במבצע עליו פיקד אהוד ברק.[3] הם הופעלו במהלך "כוננות כחול לבן" באוגוסט 1973.

בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים פנו מפקד יחידה 848, אל"ם יואל בן פורת, וראש מחלקת איסוף, אל"ם מנחם דיגלי[4], אל ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא, ודרשו להפעיל את האמצעים המיוחדים, לקבלת מידע מודיעיני שיאפשר מענה לשאלה האם תנועות הצבא במצרים הן הכנה למלחמה, או שמדובר בתרגיל. הם נענו בשלילה על ידי זעירא, ובהמשך דחה זעירא גם פנייה דומה של ראש מחלקת מחקר, תא"ל אריה שלו. בסופו של דבר ניתן אישור להפעלת האמצעים המיוחדים רק בבוקרו של 6 באוקטובר, שעות ספורות לפני שפרצה המלחמה.

הנתונים שלא הגיעו מן האמצעים המיוחדים, או שהגיעו מאוחר מדי, מוערכים ככאלו שתרומתם הייתה מכרעת לגיבוש דעתו של הרמטכ"ל, דוד אלעזר, שלא עומדת לפרוץ מלחמה. ב-2 באוקטובר 1973 (או יום קודם לכן), ארבעה ימים לפני פרוץ המלחמה, שאל אלעזר את זעירא האם הופעלו האמצעים המיוחדים ונענה בחיוב, אף שלא זה היה המצב. ביודעו את מהותם של האמצעים המיוחדים, נתן אלעזר משקל רב להערכתו של זעירא שלא צפויה מלחמה. רושם מוטעה דומה, בדבר הפעלת האמצעים המיוחדים, נוצר ב-5 באוקטובר אצל שר הביטחון, משה דיין. על כך כתב החוקר אורי בר-יוסף:

"דיין ואלעזר, שידעו מה פוטנציאל האיסוף של האמצעים האלה, יכלו להיות רגועים יותר בעקבות תשובתו זו של זעירא, מכיוון שהיו בטוחים שאם אכן מתבצעות הכנות להתקפה סביר מאוד כי אינדיקציות על כך תגענה באמצעותם. אבל הם לא ידעו כי רק שעה או שעתיים קודם לכן ישב ראש אמ"ן עם כמה מבכירי המחקר והתלבט עימם בשאלה אם להפעיל את אמצעי האיסוף האלה או לא. במילים אחרות, הם לא ידעו שהאמצעים הללו לא הניבו אינדיקציות למלחמה לא בגלל שאינדיקציות כאלה לא היו, אלא מכיוון שלא הופעלו."[5]

לאחר שהוא עוסק בטעויות אחדות בשיקול הדעת של זעירא, שופט בר יוסף בחומרה את דיווחיו בדבר הפעלת האמצעים המיוחדים:

"לא כן הדבר ביחס לדיווחי זעירא בדבר הפעלת אמצעי האיסוף המיוחדים. מעשה זה הוא מעשה חמור הרבה יותר, משום הפוטנציאל שהיה טמון באמצעים אלה להערכת סיכויי המלחמה, ולמידת ההשפעה שהייתה למידע זה על הקברניטים. בכך חרג זעירא בצורה קיצונית מנורמות ההתנהגות הסבירה של ראש אמ"ן ומן האחריות הכבדה המוטלת עליו בתוקף תפקידו."[6]

בספרם של דוד ארבל ואורי נאמן, "שיגיון ללא כיפורים" (הוצאת ידיעות אחרונות, 2005), נטען כי זעירא הורה להפעיל את האמצעים המיוחדים ארבעים שעות לפני פרוץ המלחמה. כך טען גם זעירא עצמו בספרו "מיתוס מול מציאות - מלחמת יום הכיפורים: כשלונות ולקחים" (הוצאת ידיעות אחרונות, 2004). גרסה זו נדחתה על ידי יוסי לנגוצקי, מפקד היחידה הטכנולוגית שהייתה אחראית להפעלתם של האמצעים המיוחדים במלחמת יום הכיפורים (ולימים רמ"ח איסוף), שסיפר:

"ההיתר שנתן זעירא לבן-פורת, מי שהיה האחראי למעטפת הפעלתם של האמצעים, 40 שעות לפני פרוץ המלחמה, היה לביצוע בדיקה טכנית בלבד ("ניסוי כלים"), תוך דרישה כי בן-פורת ידווח לו על סגירתם לא יאוחר משעה שש בבוקר ביום שישי, 5 באוקטובר. הוראה זו, שהועברה אלי, בוצעה ככתבה וכלשונה ובן-פורת אכן התקשר לזעירא לביתו לפני שש בבוקר ודיווח לו כי "האמצעים" נסגרו כפקודתו."[7]

עם זאת, בהרצאה שנתן בכנס לציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים[8], התייחס זעירא לטענה כי אושרה רק בדיקה של האמצעים וטען כי ברשותו דו"ח בחתימת "דובי", מפעיל האמצעים המיוחדים, שהפעיל את האמצעים במשך תשע שעות ולא קלט שום מידע בעל משמעות, ולכן הפסיק את הפעלתם. לטענתו, לו היה מדובר רק בבדיקה די היה בהפעלה של חצי שעה. טענות אלה של זעירא מתייחסות ליממה שלפני פרוץ המלחמה, ולא מסבירות את אמירותיו על הפעלת המערכת שייתכן והטעו את הרמטכ"ל דוד אלעזר ב-2 באוקטובר 1973. כמו כן טען זעירא בכנס כי מספר חודשים לפני המלחמה הצליחו המצרים לחשוף מערכת דומה, וכתוצאה מכך השתפר מאוד ביטחון הקשר שלהם והאפשרות לקלוט מידע בעל ערך ב"אמצעים המיוחדים" הצטמצמה מאוד.

גם לדברי אבנר שלו, מכיוון שהמצרים הקפידו על מידור וביטחון שדה, לא נקלט דבר באמצעים המיוחדים.

עוזי דיין, קצין בסיירת מטכ"ל בזמן מלחמת יום הכיפורים (ומאוחר יותר גם מפקד היחידה), כתב לימים:

"אנחנו, שבשנים שלפני המלחמה הגענו לכל מקום נדרש במצרים ובסוריה, לא העלינו בדעתנו שעיוורון הקונספציה יביא לכך שאפילו לא ינצלו את פרי המבצעים הסודיים שלנו, שאיפשרו לתת לקברניטי המדינה התרעה למלחמה."[9]

זמן קצר לאחר סיום המלחמה נחשפו האמצעים על ידי "כוח אויב", ופעולתם הופסקה.[3]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רוני הדרהנועז בעורף האויב, באתר הארץ, 01/03/06
  2. ^ אבנר שלו, "הישראלים", הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון. צוטט באמיר אורןבצד המצרי, מועד פתיחת מלחמת יום הכיפורים היה נתון בספק עד הרגע האחרון, באתר הארץ, 11 באוקטובר 2016
  3. ^ 3.0 3.1 אמנון לורד, האמצעים המיוחדים: אין סוד אבל המסמכים סודיים, באתר nrg‏, 3 ביוני 2017
  4. ^ עדות מנחם דיגלי בפני ועדת אגרנט, באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
  5. ^ אורי בר-יוסף, הצופה שנרדם, הוצאת זמורה-ביתן, 2001, עמ' 302
  6. ^ אורי בר-יוסף, הצופה שנרדם, הוצאת זמורה-ביתן, 2001, עמ' 414
  7. ^ יוסי לנגוצקיהאמת על "האמצעים המיוחדים", באתר הארץ, 20/12/05
  8. ^ הרצאה של זעירא וויכוח עם יוסי לנגוצקי בכנס המכון למחקרי ביטחון לאומי 06/10/2013
  9. ^ עוזי דיין, ‏"למדנו את הלקח תחת אש קטלנית", באתר ישראל היום, 17/9/2010