האמת והשלום אהבו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הָאֱמֶת וְהַשָלוֹם אֱהָבוּ הוא ניב עברי המשמש כמשפט מסכם בוויכוח או בסכסוך רעיוני, וקורא לפשרה או לתקשורת חיובית בדרך של הבנה וקבלה הדדית, גם אם ייוותר חוסר הסכמה בין שני הצדדים.

מקור המושג והסברו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המשפט הוא סיומו של פסוק בספר זכריה (ח', י"ט).

"כּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִי וְצוֹם הַשְבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִירִי

יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָשׂוֹן וּלְשִמְחָה וּלְמעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָלוֹם אֱהָבוּ."

משמעותו הפשטנית של הפסוק היא, כי אף על פי שלפי אמות המידה של אמת וצדק, ראוי עם ישראל לגלות שהגיעה לאחר חורבן בית ראשון, אשר הצומות הנזכרים נקבעו לזכרו. אך בבוא היום, ה' יטה חסד לבני עמו ויעשה עימם שלום, וימי התענית ייהפכו לימים טובים[1].

חז"ל הסבירו את משמעות השילוב בין שלום ואמת:

כל מקום שיש אמת, אין שלום. וכל מקום שיש שלום, אין משפט. ואיזהו משפט אמת? - שיש בו שלום. הוי אומר זה הביצוע (פשרה).

תוספתא סנהדרין, פרק א' הלכה ג'.

כלומר, כאשר אדם נוקט גישה של "ייקוב הדין את ההר", קרי ראיית האמת המוחלטת בלי אפשרות להתגמש או לראות את הדברים בנקודת מבט רחבה יותר, ייתכן מצב שבו האמת והמשפט ימוצו עד תום, אך השלום בין הניצים יירמס. לפיכך, הפתרון החז"לי המוצע הוא עריכת פשרה.

אולם, מטבע הדברים ישנן אמיתות שאינן יכולות להגיע לידי פשרה, במקרים כאלו השאיפה היא להגיע למצב שבו יוכל כל צד להביע את האמת הפנימית שלו, תוך כדי שמירה על סגנון ביטוי הולם ויחסי שלום ואחווה. לפיכך מציבים חז"ל גבולות ויכוח ברורים, השוללים כשלים לוגיים וטענות אד הומינם. חז"ל אף מרחיקים לכת ומספרים[2]: כי אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בהלכות הנוגעות לשאלות של גילוי עריות ופסולי חיתון, לא נמנעו מלקיים קשרי נישואין זה עם זה, "אלא נהגו האמת והשלום ביניהן, שנאמר: 'והאמת והשלום אהבו'". כלומר, למרות שכל אחד מהצדדים ביטל את דברי חברו על פי הבנתו השכלית והאמת הפנימית שלו, לא דחה הוא את בר הפלוגתא עצמו אלא רק את דעותיו, ולא נתן להן להשפיע על יחסי הקרבה והחברות[3].

השימוש בניב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביטוי אינו משמש בשפת הדיבור היומיומי, אלא כמשפט בסגנון ספרותי החותם התכתבויות תורניות, כגון: פסקי דין בבוררויות, הסכמים שלאחר מחלוקת, ובעת הצגת דעה מנוגדת בעת כתיבת שו"ת וכדומה.

משמעותו של הניב היא: שני הצדדים נשארים בדעותיהם, אך למרות חילוקי הדעות הם מכבדים את זולתם ושומרים עמו על יחסי שלום, אהבה וידידות.

לעתים משמש המשפט כקריאה לפשרה או לשמירה על יחסים הוגנים למרות מחלוקת, ולעתים כחלק מהודעה על סיום מחלוקת בדרכי שלום.

הביטוי מופיע גם בתפילת "הנני העני ממעש", שהיא תפילתו של שליח הציבור לפני תפילת מוסף של הימים הנוראים, בה מופנים תחנוני החזן כלפי ה' שיקבל את תפילתו למרות חטאיו וחטאי קהל המתפללים, ינהג בהם בחסד וברחמים על אף שעומדים הם בדין, ולא יחדל מלאהוב אותם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על פי ביאור ה"אבן עזרא" שם.
  2. ^ תוספתא יבמות (א', ג').
  3. ^ על פי ביאור המהר"ל שם.