האן ואן מייחרן
 | |
| ואן מייחרן מצייר את "ישו בין הרופאים", מאי 1945 | |
| לידה |
10 באוקטובר 1889 דוונטר, הולנד  |
|---|---|
| פטירה |
30 בדצמבר 1947 (בגיל 58) אמסטרדם, הולנד |
| מקום לימודים |
האוניברסיטה הטכנולוגית בדלפט |
| תקופת הפעילות |
1913–1947 (כ־34 שנים) |
| תחום יצירה |
ציור, זיוף |
| יצירות ידועות |
The foot washing, Woman reading music, Cisterspelende vrouw |
| בת זוג | אנה דה ווגט, יוהנה אורלמנס |
| צאצאים |
Jacques van Meegeren |
| מספר צאצאים | 2 |
|
www | |
  | |
הנריקוס אנטוניוס "האן" ואן מייחרן (בהולנדית: Henricus Antonius "Han" van Meegeren; 10 באוקטובר 1889 – 30 בדצמבר 1947) היה צייר הולנדי שנודע ביצירותיו המזויפות.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
האן ואן מייחרן נולד ב-10 באוקטובר 1889 בעיר דוונטר שבהולנד, למשפחה ממעמד הביניים. מגיל צעיר גילה עניין באמנות, אך אביו, שהיה נוקשה וקפדן, הכריח אותו לפנות ללימודי אדריכלות, ובגיל 18 החל ואן מייחרן ללמוד אדריכלות בקולג' בדלפט. הוא עבר בקלות את בחינות הכניסה והצטיין בלימודיו, אך לא נמשך לאדריכלות ואף לא טרח לגשת לבחינות הגמר. במקום זאת התמקד בשיעורי האמנות וההיסטוריה של האמנות והתאמן בציור, וכך זכה במדליית זהב שהוענקה לו על ידי הנהלת הקולג' על ציור פרי מכחולו. בנוסף עיצב בית-סירות עבור מועדון החתירה שבו השתתף.[1] לאחר שש שנות לימוד בקולג' יצא לעיר האג, שם תכנן לעסוק בציור.
קריירת ציור חוקית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-18 באפריל 1912 התחתן ואן מייחרן עם אנה דה ווגט, אמנית כמוהו, ובנם ז'אק נולד ב-26 באוגוסט באותה שנה. בשנת 1914 החל לעבוד כעוזר למורה אמנות. באביב 1915 נולדה בתו פאולין, וואן מייחרן החל לעסוק בציור כדי להגדיל את הכנסתו המועטה. במשך השנים הבאות רכש ואן מייחרן בהדרגה מוניטין כצייר, בפרט בזכות היכרותו יוצאת הדופן עם ההיסטוריה של האמנות ובמיוחד עם תור הזהב של הציור ההולנדי. בשנת 1917 החלו יצירותיו להתפרסם בתצוגות. בשנת 1923 התגרש ואן מייחרן מאשתו, שעברה להתגורר בפריז יחד עם ילדיהם. ואן מייחרן החל להתמקד בציור דיוקנאות, ויצר מדי פעם זיופים קטנים כדי להגדיל את הכנסתו. בשנת 1928 התחתן עם השחקנית יוהנה אורלמנס.
זייפנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופה זו שלט הקוביזם בעולם האמנות האירופי, וסגנון הציור הקלאסי של ואן מייחרן נחשב למיושן וחקייני. הביקורת פגעה בו עמוקות, והוא תקף בחריפות את מבקרי האמנות במאמרים ובמכתבים שהתפרמו בעיתונות, אך צעד זה רק הרע את מצבו. הוא החליט להוכיח שהוא מסוגל ליותר מאשר חיקוי אמנים גדולים; הוא ייצור יצירה שתתחרה ביצירותיהם, ותוליך שולל את גדולי המומחים.
תחילת קריירת הזייפנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ואן מייחרן עבר יחד עם אשתו לדרום צרפת והקדיש כמה שנים לשכלול טכניקות הזיוף שלו. הוא למד על קורות חייהם ויצירותיהם של גדולי הציירים ההולנדים עד שהכיר היטב את יצירות האמנות ששרדו מתקופתם, ואת הנופים, המקומות והאנשים אליהם נחשפו בחייהם. בנוסף ערך ואן מייחרן ניסויים בחומרים שונים, כדי להקנות אותנטיות ליצירותיו המזויפות. הוא קנה אריגי קנבס וציורים מהמאה ה-17 והסיר מעליהם את הצבע כדי לצייר עליהם, למד כיצד ליצור בעצמו צבעים מחומרים טבעיים ואף השיג מברשות דומות לאלו שבהן היה נהוג להשתמש בתור הזהב. בשנת 1936, לאחר שנים ארוכות של הכנות, הגיע ואן מייחרן למסקנה שיצירותיו טובות מספיק. הוא תכנן ליצור יצירת מופת שתוליך שולל את גדולי המומחים, ולאחר מכן לחשוף את העובדה שמדובר בזיוף.
הוא בחר למושא הזיוף שלו את יאן ורמיר, אחד הציירים האהובים עליו. לבחירה זו היו כמה גורמים: ציוריו של ורמיר החלו להתפרסם רק בתחילת המאה העשרים, ולכן לא נערך עליהם מחקר מקיף. התגלו רק 35 יצירות פרי מכחולו, ואחת מהן התגלתה רק בשנת 1932; מקרה זה גרם לוואן מייחרן להניח ש"גילוי" יצירות נוספות של ורמיר לא יעורר חשד. בנוסף, בשל נדירותן, היו היצירות יקרות ומבוקשות מאוד.
לאחר שנודע לו כי לדעתו של מומחה האמנות אברהם ברדיוס (אנ') ורמיר למד ציור באיטליה, בחר ואן מייחרן בציור "ארוחת ערב באמאוס" של האמן האיטלקי קאראווג'ו כמודל לציור המזויף. לאחר שסיים לצייר הציג ואן מייחרן את היצירה בפני ידידו, עורך דין בשם ג'. א. בון, והשניים רקמו יחד סיפור מפורט על "גילוי" היצירה. על פי הסיפור, ואן מייחרן פגש במשפחה איטלקית ממוצא הולנדי שביקשה ממנו למכור בעבורם חלק מירושה שהגיעה לידיהם, כולל ציור של ורמיר, והבריח את הציור מגבולות איטליה הפשיסטית תוך סיכון חייו.
בון שלח לברדיוס מכתב ובו תיאר את היצירה ואת סיפור גילויה. ברדיוס נסע לפריז כדי לבחון את היצירה, והתרשם ממנה לטובה. כל ממצאיו תמכו באמינותה, ובנוסף תמכה היצירה בתיאוריה שלו, לפיה ורמיר הושפע בסגנונו ממוריו האיטלקיים. ברדיוס פרסם מאמר, שבו כתב: ”זהו רגע נפלא בחייו של חובב אמנות, כאשר הוא מוצא עצמו פתאום עומד מול ציור שלא היה ידוע עד כה, פרי מכחולו של אמן גדול, שלא נגעה בו יד אדם, על הקנבס המקורי, ללא כל עבודות חידוש ושימור, בדיוק כפי שיצא מן הסטודיו של הצייר... החתימה המקסימה של ראשי תיבות שמו, הקישוט האופייני המופיע על כיכר הלחם... אין צורך בהם כדי לוודא שאכן בידינו נמצאת... יצירת המופת של יאן ורמיר מדלפט... זהו אחד מציוריו הטובים ביותר, שונה מאוד מכל שאר תמונותיו, אך עם כל זאת 'ורמיר' בכל רמ"ח ושס"ה...”[2]
אף על פי שוואן מייחרן תכנן מלכתחילה לחשוף את הזיוף מייד, הוא החליט לשמור את הסוד בתמורה ל-520,000 גילדן שהוצעו לו ממוזיאון ברוטרדם תמורת הציור. הציור הועבר למוזיאון, שם קיבל מקום מרכזי בתערוכת אמנות לכבוד מלכת הולנד וילהלמינה.
"ישו והנואפת"[עריכת קוד מקור | עריכה]
בכסף שקיבל עבור הציור קנה ואן מייחרן אחוזה גדולה בעיר ניס שבצרפת ושם המשיך ליצור זיופים, שאת חלקם מכר בסכומים גדולים. בשנת 1938 צייר ציור בשם "ישו והנואפת" בשמו של ורמיר, וציור זה זכה לקבלת פנים נלהבת במיוחד בעולם האמנות. אך המצב הפוליטי המידרדר באירופה גרם לוואן מייחרן לשוב להולנד ולהותיר אחריו את הציור.
בתקופת מלחמת העולם השנייה ביצע הרמן גרינג, מראשי המשטר הנאצי, ביזת יצירות אמנות ברחבי אירופה הכבושה. בין היתר קנה דרך סוכן אמנות גרמני בשם אלואיס מידל (אנ') את "ישו והנואפת" של ואן מייחרן תמורת 137 ציורים בזוזים אחרים והציג אותו באחוזתו קארינהאל. באוגוסט 1943 הפציצו כוחות ארצות הברית את גרמניה, וכדי להגן על אוסף האמנות שלו נאלץ גרינג להחביא אותו במכרה מלח אוסטרי יחד עם עוד כ-8,000 יצירות אמנות שנגנבו על ידי הנאצים. ב-17 במאי 1945 נכנסו כוחות ארצות הברית למכרה ומצאו את היצירות המוחבאות. אנשי הצבא האמריקאי תחקרו את מידל וביקשו לדעת כיצד השיג את "ישו והנואפת", והוא סיפר שהציור נמכר לגרינג על ידי האן ואן מייחרן.
מעצר ומשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-29 במאי 1945 נעצר ואן מייחרן באשמת שיתוף פעולה עם האויב, על כך שמכר לנאצים אוצר תרבותי לאומי. הראיות היו מוצקות, וואן מייחרן היה צפוי להישלח למאסר עולם או אפילו לעונש מוות. ב-12 ביוני, לאחר שבועיים במעצר, הודה ואן מייחרן בזיוף. הוא טען כי הציור הוא מעשה ידיו, ולכן זכותו למכור אותו לגרמנים. יתר על כן, הוא עשוי להיחשב כגיבור לאומי, שהרי בתמורה לציור המזויף הוא קיבל 137 יצירות אמנות הולנדיות מקוריות.
אך טענותיו של ואן מייחרן התקבלו בחוסר אמון ואף בלעג. הוא הוחזק במעצר במשך מספר חודשים, ורק אז הוחלט לבחון את טענותיו לעומק. הוא הועבר למעצר בית בבניין ממשלתי, שם היה עליו לצייר ציור נוסף בסגנונו של ורמיר. בנוכחות עדים ועיתונאים צייר ואן מייחרן את הציור המזויף האחרון שלו, "ישו בין הרופאים". הציור אכן חיקה את ורמיר באופן כמעט מושלם.
במקביל מונתה ועדה בינלאומית שבדקה את טענתו של ואן מייחרן, לפיה יצירות רבות אחרות, שזוהו בשנים האחרונות כפרי מכחולם של ציירים הולנדיים, זויפו גם הן על ידו. הוועדה בדקה בבדיקות מעבדה שמונה ציורים שלטענתו של ואן מייחרן היו מזויפים. הבדיקות העלו כי הציורים הכילו שרף סינתטי זהה לזה שנמצא בסטודיו של ואן מייחרן, ומכיוון שחומר זה יוצר לראשונה במאה העשרים, היה ממצא זה הוכחה מוחצת לכך שהציורים מזויפים. סימנים נוספים, כגון חוסר התאמה בין הסדקים שנוצרו בשכבת הצבע לבין סוג האבק שנמצא בהם, אישרו גם הם את הזיוף.
ב-29 באוקטובר 1947 נפתח משפטו של ואן מייחרן באמסטרדם. המשפט זכה להתעניינות וסיקור נרחב של אמצעי התקשורת. התביעה דרשה עונש מרבי של שתי שנות מאסר, על זיוף והונאה, אך ב-12 בנובמבר גזר בית המשפט על ואן מייחרן שנת מאסר אחת, ועד ההעברה למאסר הוחזר ואן מייחרן לביתו.
זיקנה ומוות[עריכת קוד מקור | עריכה]
משפטו המסוקר של ואן מייחרן הקנה לו פרסום חיובי כגיבור לאומי על כך שהונה את מומחי האמנות, ובפרט את הרמן גרינג. בסקר ציבורי נמצא כי הפופולריות שלו נמצאת במקום השני אחרי זו של ראש הממשלה ההולנדי. כישרונו כצייר זכה להכרה מלאה, כפי ששאף בתחילה, וציוריו נקנו בסכומים גדולים הרבה יותר מקודם.[2]
ב-26 בנובמבר, יום לפני התאריך שבו היה אמור להתחיל לרצות את עונשו, לקה ואן מייחרן בהתקף לב והובהל לבית חולים. חודש לאחר מכן, עדיין באשפוז, לקה בהתקף לב נוסף. הוא מת למחרת, בגיל 58, ונקבר בבית הקברות הציבורי של דיפנווין (אנ'). על פי צו בית המשפט, רכושו נמכר והרווחים הועברו לבעלי החוב שלו.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של האן ואן מייחרן- האתר הרשמי של האן ואן מייחרן, מכיל מידע וציורים שנאספו על ידי פרדריק קרוגר
- האן ואן מייחרן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
