האנדרטה ליום האדמה בסח'נין

האנדרטה ליום האדמה בסח'נין
מידע כללי
סוג	אנדרטה
על שם	יום האדמה
מיקום	סח'נין
מדינה	ישראל
הקמה ובנייה
אדריכל	עבד עאבדי, גרשון קניספל

האנדרטה ליום האדמה בסח'נין היא אנדרטה לזכר ההרוגים באירועי יום האדמה שהתרחשו ב-1976. האנדרטה תוכננה בשיתוף פעולה של גרשון קניספל ועבד עאבדי.

הקמת האנדרטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר אירועי יום האדמה ב-1976, בהם נהרגו שישה מפגינים ערבים, הוקמה ועדה בכפרים בהם גרו ההרוגים במטרה למצוא דרך להנכיח את זכרם. הוועדה למען ההגנה על אדמות פלסטינים החליטה להקים אנדרטה בסח'נין שתנציח את ששת ההרוגים, שמתוכם שלושה היו תושבי העיר. הוועדה יצרה קשר עם עבד עאבדי, באותם ימים אמן צעיר מחיפה, שיקים את האנדרטה. עבדי חשש שבשל העבודה על האנדרטה ירדף על ידי השלטון ולכן פנה לפסל גרשון קניספל להצטרף אליו בהקמת האנדרטה. האמנים יצרו שתי אנדרטאות זה ליד זה. האנדרטה הקטנה יותר מבין השניים היא פסל של מחרשה ומולה עומדת האנדרטה המרכזית והמסיבית המתעסקת ביחסים בין האדם לאדמה. האנדרטה בנויה בצורת סרקופג ובארבע פאותיו תבליטים, בצד אחד אנשים מושיטים יד אל האדמה בצורות שונות ובצד אחר אנשים שרויים על האדמה הנראים ללא רוח חיים. האנדרטה ממוקמת בבית הקברות המוסלמי, אך אין עליה סממנים דתיים למעט המילה שהיד, שהפכה להיות גם מונח חילוני בלאומיות הערבית והפלסטינית^[1]. בקדמת האנדרטה מופיעים שמות ההרוגים, מתחת לאלו ציטוט מהקוראן "הם הקריבו את עצמם שנוכל לחיות.." המהווה שימוש חילוני-לאומי בפסוק מהקוראן. מאורעות יום האדמה והקמת האנדרטה היו הפעם ראשונה שהלאום הפלסטיני וחיבורו אל האדמה קיבלו ביטוי במרחב הציבורי^[2].

סיפורה של אנדרטה: יום האדמה בסח'נין עבד עאבדי וגרשון קניספל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2006 הוצגה בחיפה וביפו תערוכה שמתחקה אחר הקמתה של האנדרטה בסח'נין ב-1976, והכילה אלמנטים מתכנון האנדרטה וביניהם המודל הראשוני, הדפסים וציורים ואלו לצד צילומים מסח'נין בהפגנות יום האדמה לאחר הקמת האנדרטה. התערוכה לוותה גם בטקסטים שהופיעו במארז דפוס שיצא לאור ב-1978, וכלל מאמרים של סמיח אל קאסם^[3], גרשון קנספל, עבד עאבדי ויהושוע סובול. זה האחרון חזר למאמר שכתב חודש לפני יום האדמה ב-1976, בו ביקר את מדיניות ממשלת ישראל כלפי הפקעת הקרקעות ואת התקשורת הישראלית שהתעלמה מהנושא, "הטלוויזיה שלנו, המכסה כל ניפוח לחיים של חבר כנסת מסוים, לא מצאה לנכון לסקר בהרחבה או בצמצום את המתרחש בכפרים הערביים". הוא מתאר את ה"אזרח התמים" המובל על ידי ייצוג התקשורת ואינו מבין את גודל הפקעת הקרקעות ואת התסיסה המתרחשת בקרב הציבור הערבי כתגובה. וכך הוא סיים את דבריו: "טראגי הדבר, שמעשה יצירה משותף מעין זה בין יוצר ערבי ויוצר יהודי מוצא את ביטויו באנדרטה לזכרם של הקורבנות...מאז ראשיתו של הקונפליקט היו המטיפים להבנה ואחווה...וקולם היה קול קורא במדבר. ביום שאמונתם תהיה לנחלת הרוב- ישכון השלום וישרור הצדק בין עמינו"^[4].