האנס סלייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פסל דיוקן של האנס סלייה בקומרנו

האנס הוגו ברונו סלייהגרמנית: Hans Selye, בהונגרית: Selye János (שֶייֶה יאנוש)‏; 26 בינואר 1907, וינה - 16 באוקטובר 1982, מונטריאול) היה ביוכימאי ואנדוקרינולוג קנדי ממוצא אוסטרי-הונגרי. סלייה טבע את המושג "דחק" ("סְטְרֵס" בלעז) וחקר את התחום.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד ב-1907 בווינה במשפחה בעלת מסורת אינטלקטואלית, הכוללת ארבעה דורות של רופאים.‏[1] אמו הייתה אוסטרית ואילו אביו, רופא צבאי במקצועו, היה ממוצא הונגרי. סלייה למד בבית הספר היסודי בעיר קומרנו, בסלובקיה של היום, שבה הוצבה יחידתו הצבאית של אביו בימי מלחמת העולם הראשונה. למרות שסלייה לא העניק חשיבות רבה לזהותו הלאומית לאורך חייו, לדברי ידידיו, הוא היה גאה במוצאו ומורשתו ההונגריים.‏[1]

בתום לימודיו בגימנסיה של הנזירים הבנדיקטינים בקומרנו, כאזרח של המדינה החדשה צ'כוסלובקיה, למד רפואה בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה הגרמנית של פראג, וסיים ב-1929. לאחר מכן למד במשך שנה קורסים לרפואה באוניברסיטאות בפריז וברומא.

זמן קצר אחרי סיום הלימודים הועסק כמדריך אוניברסיטאי במסגרת המכון לפתולוגיה ניסויית באוניברסיטה הגרמנית בפראג. עבד במשרה זאת עד שנת 1931, אז סיים תואר שלישי בכימיה אורגנית.

משזכה למלגת לימודים רוקפלר, נסע לארצות הברית על מנת להשתלם בביוכימיה ובהיגיינה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס שבבולטימור. בשנת 1932 התיישב במונטריאול שבקנדה והחל ללמד ביוכימיה באוניברסיטת מקגיל.

ב-1941 מונה לפרופסור להיסטולוגיה, והחל משנת 1945 כיהן כמנהל המכון לרפואה ולכירורגיה ניסויית של אוניברסיטת מונטריאול. פעל בתפקיד זה עד סוף שנת 1977. בתקופה זו ביסס סלייה את היסודות התאורטיים והיישומיים ל"תסמונת ההסתגלות הכללית" (General Adaptation Syndrome). כמנהל המכון גיבש לעצמו קבוצות מחקר וצוותים רב-תחומיים של חוקרים, שהתמקדו בהיבטים מגוונים של השלכות הסתגלות האורגניזם לסביבה.

ב-1977 פרש לגמלאות. בשנת 1979 הקים את המכון הבינלאומי לחקר הדחק ואת הקרן הנושאת את שמו.

אשתו האחרונה הייתה החוקרת לואיז דרווה-סלייה.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלייה ביקש לזהות הורמון מין חדש בתמציות שחלה של פרות. על מנת לבדוק אם תמציות אלו פעילות, סלייה הזריק אותן לחולדות. להפתעתו החולדות מתו ברובן. בנתיחה שלאחר המוות התגלו שינויי רקמות שדמו לאלו שהופיעו אצל קורבנות כוויות חמורות או שברי עצמות מרובים: כיבים בקיבה ובמעיים, הצטמקות של בלוטת התימוס ובלוטות הלימפה והגדלת בלוטות האדרנל.‏[2]

לפי סלייה, תופעות אלו העידו על הצפה של מנגנונים באמצעותם מנסה האורגניזם להגן על עצמו: מול תקיפה נפשית או פיזית המאיימת על המאזן הפנימי שלו, מופעלת תגובת נגד המנסה להחזיר את המאזן לקדמותו. תגובה זו אינה ספציפית מאחר שאינה תלויה באופי גורם הדחק. אצל האדם, היא זהה אם הדחק הוא "שלילי" (dystress), למשל בעת קבלת בשורה קשה על אובדן, או "חיובי", למשל בעת מסירת הודעה משמחת. הלחץ הגופני או הדחק הנפשי המופעל על האורגניזם נקרא על ידי סלייה "סטרס". ההורמונים האחראים לתגובת הנגד מופרשים על ידי קליפת האדרנל ונקראים גלוקו-קורטיקואידים.

לפני סלייה, וולטר קאנון תיאר את "תסמונת החירום", שבה מופעלת מערכת העצבים הסימפטטית ומח האדרנל. מחקריהם של סלייה וקאנון הוכיחו שלמצבם הרגשי של אנשים יש השלכות פיזיולוגיות; התרגשות נפשית, חיובית או שלילית, יכולה להוביל לשינויים גופניים, ואלו בתורם עלולים ליצור מנגנון פתוגני בהיווצרות מחלות גופניות ("מחלות הסתגלות" (adaptation illnesses) כלשונו של סלייה).

סלייה וקאנון התמקדו במחקריהם בעיקר בבלוטות האנדוקריניות. לעומתם, חוקרים אחרים, כדוגמת פול מקלין, התייחסו לפעילות המוח במצבי דחק.

המושג "סטרס"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1936 כינה סלייה את התגובה הבלתי-ספציפית לדחק בשם "סטרס" במכתב שכתב אל עורך כתב העת "נייצ'ר". העורך ביקש ממנו לשקול לוותר על מילה זו, מפני שהיא מחליפה את המושג "תגובת אזעקה" מיסודו של קאנון.

סלייה לא היה מודע לכך שבמילה סטרס השתמשו מזה מאות שנים בפיזיקה על מנת להסביר אלסטיות. חוק הוק משנת 1658 גרס, למשל, כי כמות של כוח חיצוני, הנקרא סטרס (stress) גורם לתזוזה פרופורציונית בקפיץ. בדיעבד טען סלייה שאילו הידע שלו באנגלית שלו היה טוב יותר בעת ההיא, היה מעדיף להשתמש במילה strain.‏[1]

בעיניו של סלייה, סטרס הוא מצב המתאפיין בדפוס תגובה אחידה לגורמי דחק "סטרסוגניים" או "סטרסורים", ללא קשר לטבעם של אותם גורמים. בנוסף, סטרס לדידו עלול לגרום לשינויים פתולוגיים ארוכי-טווח.‏[3].

סלייה הרחיב את התאוריה על מנגנון התגובה למצבי דחק שתוארה על ידי קאנון, להורמונים נוספים, במיוחד בציר ההיפותאלמי-היפופיזרי-אדרנלי במוח, כמרכיבים של תגובה סטריאוטיפית משותפת לכל המצבים הסטרסוגנים.‏[4] סלייה סבר שמחלות רבות נגרמות על ידי תהליכי הסתגלות מופרזים או לקויים בעת תגובת הסטרס.‏[4]

סלייה הכיר, בדומה לקאנון, בהבדלים הבין-אישיים בתגובת הסטרס, למשל בשל הבדלים גנטיים והשפעת ההתנסויות השונות של כל פרט בחייו. לגורמים אלה קרא סלייה "גורמי התניה".‏[4] בדומה לקאנון, סלייה ייחס תגובות הומיאוסטטיות מאוד ספציפיות לבקרה של מערכת העצבים, והכיר בכך שהתגובות ההורמונליות הן מן ההכרח פחות ספציפיות מהתגובות הנוירונליות.‏[4]. הוא ראה בסטרס תסמונת תגובתית סטראוטיפית הנגרמת על ידי כל העמסה על האורגניזם. עם זאת, מחקרים על התגובות לסטרסורים שונים הצביעו על כך שכאשר המנגנונים ההומיאוסטטים אינם הדומיננטים, דפוסי התגובות הבלתי ספציפיות, בייחוד ההורמונליות, שונים מסטרסור לסטרסור. אולם, כפי שהראה סלייה, רוב מצבי הלחץ על הגוף, אם עוברים רמה קריטית, מעוררים מגוון שלם של תגובות נוירו-אנדוקריניות, בעלות פוטנציאל הרסני‏[4].

מאמרים וספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלייה פרסם בחייו מעל 1,700 מאמרים ו-39 ספרים בנושא הדחק, כולל 15 מונוגרפיות ושבעה ספרי מדע פופולרי.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1949 - Textbook of Endocrinology
  • 1949 - Stress
  • 1956 - The Stress of Life
  • 1974 - Stress without distress

פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תואר דוקטור לשם כבוד מ-43 מוסדות חינוך ומחקר
  • חבר מסדר קנדה, האות הגבוה ביותר במדינה
  • חבר בחברה המלכותית של קנדה
  • חבר כבוד ב-68 חברות מדעיות בעולם

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ב-2004 הוקמה "האוניברסיטה ע"ש יאנוש שייה" (שמו ההונגרי), אוניברסיטה בשפה ההונגרית בסלובקיה.
  • בית החולים בעיר קומארום בהונגריה וגימנסיה הונגרית בעיר קומרנו נקראים על שמו, "יאנוש שייה".
  • הונגריה הנפיקה בול דואר לזכרו
  • שני סרטים תיעודיים קנדיים בוימו אודותיו: הסרט הקצר "סלייה והסטרס" (1956) והסרט באורך מלא "Pour l'amour du stress".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 פול רוש, Reminicences of Hans Selye", באתר המכון הבינלאומי לסטרס (באנגלית)
  2. ^ R.Dantzer, 1989 עמודים 22-24
  3. ^ Goldstein DS, Kopin IJ, Evolution of concepts of stress. Stress, 2007 Jun; 10(2): 109-20
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 I.J.Kopin, Definition of stress and sympathetic neural responses. Annals of the New York Academy of Sciences, 1995 Dec 29; 771: 19-30.