האנס פייהינגר
 | |
| האנס פייהינגר ב-1912 | |
| לידה |
25 בספטמבר 1852 Nehren, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  |
|---|---|
| פטירה |
18 בדצמבר 1933 (בגיל 81) האלה, גרמניה הנאצית |
| מקום קבורה |
בית הקברות גרטראודן |
| שם לידה |
Johannes Vaihinger |
| מדינה |
גרמניה |
| זרם |
as if, פיקציונליזם, מטריאליזם |
| השכלה |
|
| מונחה לדוקטורט |
ג'יימס רולנד אנג'ל |
| חתימה |
 |
  | |
הַאנְס פַיְיהִינְגֶר (בגרמנית: Hans Vaihinger; 25 בספטמבר 1852 – 18 בדצמבר 1933) היה פילוסוף גרמני, הידוע בעיקר כחוקר של קאנט ובזכות ספרו "הפילוסופיה של הכאילו" (Die Philosophie des Als Ob), שפורסם בשנת 1911 אף שעיקרי עקרונותיו נכתבו למעלה משלושים שנה קודם לכן.[1][2][3]
ראשית חייו והשכלתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]פייהינגר נולד בנרן (אנ'), וירטמברג, גרמניה, קרוב לטיבינגן, וגדל במה שתיאר כ"אווירה דתית מאוד".[1] הוא התחנך באוניברסיטת טיבינגן (בסמינר התאולוגי של טיבינגן (אנ')), באוניברסיטת לייפציג ובאוניברסיטת הומבולדט של ברלין.
קריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פייהינגר הפך למורה פרטי ומאוחר יותר לפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת שטרסבורג. בשנת 1884 עבר לאוניברסיטת האלה, שם שימש החל משנת 1892 כפרופסור מן המניין.
חייו האישיים ואחריתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1904, במלואת 100 שנים למותו של עמנואל קאנט, הוא הקים את חברת קאנט (גר'). עד לעליית הנאצים לשלטון, התפתחה האגודה לאחת מהאגודות הפילוסופיות המשפיעות והגדולות בעולם (כ-4,500 חברים לפני שנת 1933), וכללה סניפים מקומיים רבים. היא פורקה ב-1938 וחודשה ב-1969.
עד שנת 1900 הידרדרה בריאותו של פייהינגר. מצבו הבריאותי, ובמיוחד ראייתו שנחלשה, אילצו אותו לפרוש ממשרתו כפרופסור. בשנת 1926 לקה פייהינגר בעיוורון מוחלט. הוא מת ב-18 בדצמבר 1933.
הגותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספרו "הפילוסופיה של הכאילו" (1911), טען פייהינגר כי בני אדם לעולם אינם יכולים לדעת באמת את המציאות העומדת בבסיס העולם, וכתוצאה מכך אנשים בונים מערכות חשיבה ולאחר מכן מניחים שאלו תואמות את המציאות: הם מתנהגים "כאילו" העולם תואם את המודלים שלהם. בפרט, הוא השתמש בדוגמאות מהמדעים המדויקים, כגון פרוטונים, אלקטרונים וגלים אלקטרומגנטיים. אף אחת מהתופעות הללו לא נצפתה באופן ישיר, אך המדע מניח ומעמיד פנים שהן קיימות, ומשתמש בתצפיות שנעשו על סמך הנחות אלו כדי ליצור מבנים חדשים וטובים יותר.[1]
פייהינגר הכיר במספר מבשרי דרך, במיוחד קאנט והרמן לוצה (אנ'), וכתב שחש כי הצדק עמו בזכות פרידריך אלברט לנגה,[1] אך לא היה מודע ל"תאוריית הפיקציות" של ג'רמי בנת'ם עד אשר, ממש בסוף חייו, הוסבה תשומת לבו לכך על ידי המתרגם שלו, צ'. ק. אוגדן (אנ').[1][4]
בהקדמה למהדורה האנגלית של ספרו, הביע פייהינגר את עקרון הפיקציונליזם (אנ') שלו: "רעיון שאי-אמיתותו או חוסר נכונותו התאורטית, ועם זאת שקריותו, מוסכמים על הכל, אינו משולל ערך וחסר תועלת מעשית מסיבה זו; שכן רעיון כזה, על אף אפסותו התאורטית, עשוי להיות בעל חשיבות מעשית רבה".[1] יתר על כן, פייהינגר הכחיש כי הפילוסופיה שלו היא סוג של ספקנות, מכיוון שספקנות מרמזת על הטלת ספק, בעוד שבפילוסופיית "הכאילו" שלו, קבלתן של פיקציות שקריות בעליל מוצדקת כפתרון פרגמטי לא-רציונלי לבעיות שאין להן תשובות רציונליות.[5]
פיקציות במובן זה, עם זאת, נחשבות בעיני פייהינגר רק כ"חצאי-פיקציות או פיקציות למחצה". לעומת זאת, "פיקציות אמיתיות" הן אלה ש"אינן רק בסתירה למציאות אלא סותרות את עצמן; המושג של האטום, לדוגמה, או 'הדבר כשלעצמו' (Ding an sich)". עם זאת, שני הסוגים "אינם מופרדים בחדות זה מזה אלא מחוברים על ידי מעברים. המחשבה מתחילה בסטיות ראשוניות קלות מהמציאות (חצאי-פיקציות), ובהפכה נועזת יותר ויותר, מסתיימת בפעולה עם מבנים שאינם רק מנוגדים לעובדות אלא גם סותרים את עצמם".[1]
פילוסופיה זו, עם זאת, רחבה יותר מסתם מדע. אדם לעולם אינו יכול להיות בטוח שהעולם עדיין יתקיים מחר, אך לרוב הוא מניח שכן. אלפרד אדלר, מייסד הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, הושפע עמוקות מתאוריית הפיקציות השימושיות של פייהינגר, ושילב את הרעיון של פיקציות פסיכולוגיות לתוך מבנה האישיות שלו של מטרה סופית פיקטיבית.
ניתן לראות בפילוסופיית "הכאילו" של פייהינגר את אחת מהנחות היסוד המרכזיות שעליהן מבוססת תאוריית פסיכולוגיית מבני האישיות (Personal construct psychology) של ג'ורג' קלי (אנ'). קלי זקף לזכותו של פייהינגר את ההשפעה על התאוריה שלו, במיוחד את הרעיון שעדיף לראות במבנים שלנו השערות שימושיות מאשר ייצוגים של מציאות אובייקטיבית. קלי כתב: "לפילוסופיית 'הכאילו' של פייהינגר יש ערך עבור הפסיכולוגיה (...) פייהינגר החל לפתח מערכת פילוסופית שקרא לה "הפילוסופיה של 'הכאילו'". בה הוא הציע מערכת חשיבה שבה עדיף לייצג את אלוהים ואת המציאות כפרדיגמות. אין משמעות הדבר שאלוהים או המציאות היו בטוחים פחות מכל דבר אחר בתחום המודעות של האדם, אלא רק שאת כל העניינים הניצבים בפני האדם מוטב לבחון בדרכים היפותטיות".[6]
ספרו של פרנק קרמוד (אנ'), "תחושת הסוף" (The Sense of an Ending, 1967), היווה אזכור מוקדם לפייהינגר כמתודולוג שימושי של נרטיביות. הוא מציין כי "פיקציות ספרותיות שייכות לקטגוריה של פייהינגר של 'השקרי במודע'. הן אינן נתונות, כמו השערות, להוכחה או להפרכה, אלא רק, אם הן מאבדות את יעילותן התפעולית, להזנחה".[7]
מאוחר יותר, פיתח ג'יימס הילמן (אנ') הן את עבודתו של פייהינגר והן את זו של אדלר עם פיקציות פסיכולוגיות לכדי נושא ליבה בספרו "פיקציה מרפאת" (Healing Fiction), שבו הוא מציג את אחד מטיעוניו הנגישים יותר לזיהוי הנטייה לפרשנות מילולית (ליטרליזציה), במקום "לראות מבעד למשמעויות שלנו", עם נוירוזה ושיגעון.[8]
קבלה ביקורתית ומורשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך חייו, יצירותיו של פייהינגר התקבלו בדרך כלל באהדה הן בגרמניה והן מחוצה לה, במיוחד בארצות הברית. כאשר, בשנת 1924, פורסם ספרו "הפילוסופיה של הכאילו" באנגלית, הספר המקורי משנת 1911 כבר היה במהדורתו השישית. עם זאת, העיתונאי האמריקאי ה. ל. מנקן מתח ביקורת חריפה על הספר, וביטל אותו כ"הערת שוליים לא חשובה לכל המערכות הקיימות".[9] פייהינגר ספג ביקורת גם מצד תומכי הפוזיטיביזם הלוגי, שהתייחסו לעבודתו ב"אזכורים קצרים ומזלזלים".[10]
לאחר מותו, ועם השינוי האינטלקטואלי העמוק שהתרחש בעקבות מלחמת העולם השנייה, עבודתו של פייהינגר זכתה לתשומת לב מועטה מצד פילוסופים.[10] המלאכה לשאוב מהרעיונות המרכזיים שלו נותרה בידי פסיכולוגים כגון קלי וסופרים כגון קרמוד. עם זאת, התעניינותם של חוקרי ספרות נמשכה בצניעות עם פרסומה של "ספרות ביקורתית בהשפעת פייהינגר".[11] הערכה מחודשת של פייהינגר על ידי הפילוסוף האמריקאי ארתור פיין (אנ') קבעה כי פייהינגר היה למעשה "פילוסוף המידול הבולט ביותר של המאה ה-20".[10] מאז, השפעתו של פייהינגר גברה בצורה ניכרת, ותנועת הפיקציונליזם הפורחת כיום בפילוסופיה של המדע רואה בתרומתו את מקור ההשראה וההובלה ההיסטורי העיקרי שלה.[12]
מכתביו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1876: Hartmann, Dühring und Lange (הרטמן, דירינג ולנגה)
- 1897–1922: Kant-Studien (מחקרי קאנט), מייסד ועורך ראשי
- 1899: Kant – ein Metaphysiker? (קאנט – מטאפיזיקאי?)
- 1902: Nietzsche Als Philosoph (ניטשה כפילוסוף)
- 1906: Philosophie in der Staatsprüfung. Winke für Examinatoren und Examinanden. (פילוסופיה בבחינת המדינה. עצות לבוחנים ולנבחנים.)
- 1911: Die Philosophie des Als Ob (הפילוסופיה של הכאילו)
- 1922: Commentar zu Kants Kritik der reinen Vernunft (פירוש לביקורת התבונה הטהורה של קאנט), בעריכת ריימונד שמידט
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שמואל הוגו ברגמן, פַיהינגר והפילוסופיה של הכאילו, הוגי הדור, עמ' 79-70 (מהדורה שלישית, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשל"ה)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- האנס פייהינגר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 3 4 5 6 7 Vaihinger, Hans (1935) [1924]. The Philosophy of 'As if': a System of the Theoretical, Practical and Religious Fictions of Mankind. תורגם ע"י Ogden, C. K. (2 ed.). London: Routledge & Kegan Paul.
- ↑ The German title continued: "auf Grund eines idealistischen Positivismus (on the basis of an idealistic positivism)".
- ↑ Loewenberg, J. (1912). "Untitled Review". Journal of Philosophy, Psychology and Scientific Methods. 9 (26): 717–19.
- ↑ Ogden edited Bentham's work: Ogden, C. K. (1959). Bentham's Theory of Fictions. Paterson, NJ: Littlefield, Adams. Ogden comments: "There is no doubt that Hans Vaihinger reached his conclusions independently of Bentham ... The chief defect of Vaihinger's monumental work was its failure to lay stress on the linguistic factor in the creation of fictions." (p. xxxii).
- ↑ Philosophy of As If. Encyclopædia Britannica, Inc
- ↑ Kelly, George A. "The Language of Hypothesis: Man's Psychological Instrument" (PDF). Journal of Individual Psychology. 20 (2): 137–52.
- ↑ Kermode, Frank (1967). The Sense of an Ending: Studies in the Theory of Fiction with a New Epilogue. New York: Oxford U.P. p. 40.
- ↑ Hillman, James (1983). Healing Fiction. Barrytown, NY: Station Hill P. p. 110.
- ↑ Mencken, H. L. (1924) Philosophers as Liars. The American Mercury, October, Vol III, No. 10, pp. 253–55.
- 1 2 3 Fine, A. (1993) Fictionalism. Midwest Studies in Philosophy 18 (1):1–18.
- ↑ Stampfl, B. (1998) Hans Vaihinger' s Ghostly Presence in Contemporary Literary Studies. Criticism: Vol. 40: Iss. 3, Article 5.
- ↑ Suárez, M. (2009) "Fictions in Science. Philosophical Essays on Modelling and Idealisation". .
| רשתות חברתיות | |
|---|---|
| אנציקלופדיות | |
| בקרת זהויות |
|