האסון בהילולת רבי שמעון בר יוחאי (1911)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
האסון בהילולת רבי שמעון בר יוחאי
פרטי האסון במירון, מוריה, 19 במאי 1911.jpg
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
קטע ובו שמות חלק מהרוגי האסון בידיעה על פרטי האסון, מוריה, 19 במאי 1911
גורם התמוטטות מעקה מרפסת
קואורדינטות 32°58′52″N 35°26′27″E / 32.981030555556°N 35.44095°E / 32.981030555556; 35.44095
הרוגים לפחות 11[א]
פצועים לפחות 30
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

האסון בהילולת רבי שמעון בר יוחאי אירע בליל ל"ג בעומר של שנת ה'תרע"א, 15 במאי 1911, כאשר קהל רב גדש את מתחם קבר רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון בארץ ישראל העות'מאנית. מעקה שעליו נשענו אנשים רבים התמוטט, וקרוב למאה איש נפלו מגובה של כ־7–8 מטרים אל החצר למטה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלייה השנתית לקברו של רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר בעת החדשה ידועה לראשונה מן המאה ה־17, אז החלו לערוך זיארה המונית על הקבר.

הילולת רבי שמעון בר יוחאי נערכה מאז מדי שנה ברציפות ומשכה אליה המונים. בשנים שלפני האירוע ולאחריו היה מרכז היישוב היהודי באזור בצפת והחגיגות החלו בתהלוכה מצפת למירון. בסביבת הקבר התגוררו מספר זקנים יהודיים במסגרת מושב זקנים או בית אבות שהחזיק ההקדש הספרדי הצפתי במקום.

האדמו"ר יצחק פרידמן, אבי חסידות בויאן האוקראינית שרכש את חזקת ההדלקה, מינה את הרב רפאל זילברמן (דיין) מצפת לשלוחו בהדלקת האש. קודם ההילולה נשלחו למקום נגר ובנאי שתקנו קירות רעועים בציון. בשנה זו היתה במתחם הקבר נוכחות משטרתית ובה הפיקוד הבכיר של משטרת צפת העות'מאנית וכן רופא, אך לא היה בידיו ציוד רפואי.

האסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אותה השנה חלה ההילולה בלילה שבין שני לשלישי – ליל י"ח באייר ה'תרע"א, ה־15–16 במאי 1911. להילולה התקבצו כעשרת אלפים איש, רובם אנשי היישוב הישן אך גם עולי העלייה השנייה. בשעה הרביעית בלילה (בין 22:00 ל־22:30) נמכרה זכות ההדלקה, והרב דיין הדליק עבור הזוכה את המשואה. מייד לאחר מכן נוצר לחץ להתרחק מן האש, לחץ שגרם לקריסת המעקה שעל גג הציון. על אי־תקינות המעקה התריעו אחדים מתושבי המקום הזקנים בערב ההילולה.

כמאה מחמש־מאות העומדים על הגג נפלו לחצר שתחתיו, מגובה שבעה–שמונה מטרים. בנוסף, חלק מהעומדים בחצר נפגעו מהאבנים והאנשים שנפלו עליהם. עם זאת, מספר ההרוגים היה נמוך בהרבה ממאה, מפני שהגופות הראשונות ריככו את המכה לאלו שבאו אחריהם. היו מהנופלים אף כאלו שיצאו בלא פגע: מספר ההרוגים עמד, לדברי עדי ראיה, על כ־20–30 ומספר הפצועים עמד לדבריהם על כ־30–40.[א]

מפקד משטרת צפת, קאימקאם חסין אפנדי אל־אחדב, שצפה בנעשה מגג סמוך, קפץ אל החצר והעמיד את אנשיו לחסום את הכניסה אליה על־מנת לאפשר את הטיפול בפצועים, ובמקביל שלח את אחד החיילים להזעיק עזרה רפואית מצפת. הוא ארגן את פינוי הפצועים לעבר צפת תוך שהוא מגייס לשם כך את תושביו הערביים של כפר מירון שאת חלקם כפה לתרום מיטות וקרשים מבתיהם לטובת מבצע הפינוי.

בית החולים החדש ע"ש רוטשילד בצפת (כיום המרכז הרפואי זיו), שעמד סגור מיום היווסדו ב־1907 משיקולי תקציב, נפתח באותו יום כדי לאפשר השגחה רפואית נאותה.

ארתור רופין, שנכח במקום, תיאר בזיכרונותיו את האירוע ומתח ביקורת על היערכות מארגניו:

"לפתע נתמלטה צעקת־חרדה מגרונות הרבה. מעקה־האבן של גג נתמוטט, אנשים הרבה נפלו ארצה, על מרצפת־האבן שבחצר, ורבים מהם, גם רבים מן העומדים למטה, נפצעו ונהרגו אגב נפילה, או מחמת המפולת... קמה בהלה איומה. רופא לא היה במקום המעשה[ב]. מן ההכרח היה לשלוח שליח רכוב על סוס לצפת, להביאו משם, וכחמש שעות עברו עד שהגיע למקום... מששקעה אש המדורות שרוי היה המקום כמעט באפלה גמורה, וערימות הגוויות, נאקות הפצועים ויללות קרוביהם שיוו לו מראה של גיהינום... אך למרבה הרעה לא היו מים לנקות את הפצועים ולהשקות את הצמאים. רק למחרת היום ניתנה אפשרות להתחיל בהעברת הפצועים, על גבי אלונקות, לצפת... עורכי החגיגה לא התקינו עצמם אף כהוא זה לשיכון אלפי עולי-הרגל" (ארתור רופין, פרקי חיי, עם עובד, 1968, עמ' 181).

השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב יונתן בנימין הלוי הורוויץ, נציג ארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם (פקוא"מ) בירושלים שנכח אף הוא במקום, לקח בשם הארגון את מימון פעולות החילוץ וההצלה והטיפול הרפואי, ואף קבע קצבה שבועית קבועה לפרנסת אלמנות ויתומי האסון.

בקרב יהודי האזור רווחה הסברה שהאסון התרחש בשל פגיעה בקדושת האירוע: החלוצים, עולי העלייה השנייה הצעירים החילונים זימרו שירי זמר עברי במקום השירים הנהוגים לכבוד התנא (למשל בר יוחאי), וכמה מהם אף רקדו במעורב לעיני הקהל. בתגובה, בלחץ חסידי צאנז שבצפת, גזרו רבני העיר חרם שלא יבואו נשים כלל להילולה למשך שבע שנים. עם זאת, דעת החכמים הספרדים לא היתה נוחה מהחרם, שכן הוא הקשה על האבות שנאלצו לטפל בעצמם בילדים שהביאו לתגלחתם הראשונה ומיעט את השמחה, דבר חמור על־פי מסורת הקבלה. מצד שני, רבים הציעו אף לבטל את ההילולה כליל, הצעה שלא התקבלה.

בשנת 1912 פחת מספר המשתתפים מאוד. בשנת 1914, עדה מימון, פעילת הפועל הצעיר דתיה שהקימה אז בית־ספר לבנות בצפת, נכנסה ביחד עם שתי חברותיה להילולה. למרות שהציבור הדתי שנכח במקום הביע אי־נוחות, לא ננקטו כנגדן כל צעדים מעשיים וכך למעשה נפרץ הסכר לשנים הבאות.[1].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 העיתונים מאותם הימים מדברים על מספר הרוגים נמוך בהרבה – 11–13, אך שלושה עדי ראיה נקטו במספרים גבוהים יותר: ארתור רופין נקב ב־20 וש"י עגנון נקב ב־27. חכם משה חדאד, רב העיר נאבל שבתוניסיה שנכח אף הוא במקום, נקט במספרים גבוהים משמעותית: 46 הרוגים וכ־120 פצועים.
  2. ^ בכתבה שבעיתון המוריה נאמר שהיה שם "רופא העיריה הנכבד" קאסם אפנדי, ובכתבה שבעיתון הזמן פורט יותר: "רופא העיר, טורקי צעיר, המציא את העזרה המידיצינית (=הרפואית) הראשונה. אבל לצערנו לא נמצא אצלו שום כלי מכשירין וצרכי־תחבושת."

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חנה ספרן, לא רוצות להיות נחמדות: המאבק על זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל (עמ' 48), חיפה: פרדס, 2006
    "היינו שלוש נשים בין אלפי גברים": האישה שבזכותה אתן יכולות לעלות למירון, באתר "סרוגים", 27 באפריל 2021