האסכולה המינימליסטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

האסכולה המינימליסטית היא אסכולה בחקר המקרא הרואה בתנ"ך אך ורק נראטיב מיתולוגי, ללא שום ביסוס היסטורי.

האסכולה המינימליסטית אינה תנועה מאוחדת, אלא תווית שניתנה לכמה חוקרים באוניברסיטאות שונות שהחזיקו בדעות דומות, בעיקר נילס פיטר למצ'ה ותומאס תומפסון מאוניברסיטת קופנהגן, קית' וויטלאם מאוניברסיטת סטרלינג, ופיליפ ר. דייוויס מאוניברסיטת שפילד. המינימליזם הוליד ויכוחים אינטנסיביים במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 - המונח "מינימליסטים" היה למעשה מונח גנאי שניתן על ידי מתנגדי האסכולה, שכונו כתוצאה מכך "מקסימליסטים", אך למעשה אף אחד מהצדדים לא קיבל אף אחד מהתיוגים[1].

ה"מקסימליסטים", או נאו-אולברייטיאנים (מחדשי הגישה של הארכאולוג ויליאם פוקסוול אולברייט לחקר המקרא), מורכבים משתי קבוצות די ברורות, הראשונה המיוצגת על ידי הארכאולוג ויליאם דיוור וכתב העת Biblical Archaeology Review, השנייה על ידי חוקר המקרא איאן פרובן והאגיפטולוג קנת' קיטשן. אף על פי שהוויכוחים בין ה"מקסימליסטים" לבין ה"מינימליסטים" היו סוערים בחלק מהמקרים, רוב החוקרים תפסו את דרך הביניים בהערכת הטיעונים של שתי האסכולות.

בישראל ניתן התיוג "מינימליסטים", בין השאר, לשני ארכאולוגים מאוניברסיטת תל אביב, זאב הרצוג וישראל פינקלשטיין. הרצוג עורר סערה במאמר שפרסם ב-29 באוקטובר 1999 במוסף סוף השבוע של עיתון "הארץ", תחת הכותרת: "התנ"ך - אין ממצאים בשטח", בה הוא תיאר את התהפוכות שעברה הארכאולוגיה המקראית במהלך 70 שנים של חפירות בארץ ישראל:

” קשה לקבל זאת, אבל לחוקרים ברור היום שעם ישראל לא שהה במצרים, לא נדד במדבר, לא כבש את הארץ במסע צבאי ולא הנחיל אותה לשנים-עשר שבטי ישראל. עוד יותר קשה לעכל את העובדה המתבררת, שהממלכה המאוחדת של דוד ושלמה, המתוארת במקרא כמעצמה אזורית, הייתה לכל היותר ממלכה שבטית קטנה. בנוסף לכך, צפויה אי נוחות לכל מי שיצטרך לחיות עם הידיעה כי ליהוה, אלהי ישראל, הייתה בת זוג, וכי הדת הישראלית הקדומה אימצה את המונותאיזם רק בשלהי תקופת המלוכה ולא על הר סיני”[2].

פינקלשטיין פרסם בשנת 2001 באנגלית את הספר "The Bible Unearthed" ובשנת 2003 בעברית בשם: "ראשית ישראל: ארכאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי", בו הביא טיעונים רבים התומכים באסכולה המינימליסטית[3]. מצד ה"מקסימליסטים" בישראל בולט חוקר המקרא ישראל קנוהל שבספרו "מאין באנו", שפורסם ב-2008, טוען שאמנם ודאי שסיפורי התנ"ך לא התרחשו בדיוק כפי שנכתבו, אולם לרוב הסיפורים בתנ"ך יש גרעין היסטורי-עובדתי, שאותו אף ניתן בקירוב לגלות[4].

התפתחות האסכולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בתחילת המאה ה-20, סיפורי בריאת העולם, תיבת נח ומגדל בבל - פרקים א' עד יא' של ספר בראשית - היו נתונים לבדיקה מקיפה של חוקרי המקרא, היסטוריונים וארכאולוגים, שהגיעו למסקנה שאלו רק סיפורי מיתולוגיה או אגדת עם. ונקודת המוצא של חוקרי המקרא הייתה שהתיעוד ההיסטורי בתנ"ך מתחיל עם סיפור שלושת האבות. אולם חוקרי המקרא זיהו במשך הזמן אנכרוניזמים (כשלים כרונולוגיים) רבים בסיפור, כגון: שהגמל לא בוית בזמן אברהם (ביות הגמל מתוארך רק למאה ה-9 לפנה"ס), אברהם פוגש באבימלך הפלשתים (אך הפלשתים הגיעו לכנען רק מאוחר יותר), שם עירו אור כשדים (אך הכשדים הגיעו לאזור במאה ה-10 לפנה"ס) אברהם נרדף עד העיר דן (בראשית יד יד) (אך העיר נקראת דן רק כאשר שבט דן מתיישב בה מאוחר יותר)[5]. עד מהרה התפתח קונצנזוס מדעי שמקורם של סיפורי האבות במסורות נפרדות, מאזורים שונים בישראל ויהודה הקדומות, ושילובן למסורת אחת נעשה ביהודה תוך הדגשת עליונותה. תפיסה זו גם תואמת את השערת התעודות, שאינה כופרת בהיסטוריות של סיפורי התנ"ך, אך מציעה הסבר כיצד נכתב וכיצד שולבו בו מסורות שונות[6].

בשנות ה-50 של המאה ה-20 נערכו חפירות מקיפות בתל יריחו, בראשות הארכאולוגית הבריטית קתלין קניון, בהם היא חשפה כי יריחו הייתה נטושה לאורך אמצע סוף המאה ה-13 לפנה"ס, הזמן המשוער של קרב יהושע וכיבוש יריחו[7]. עבודתו של קניון אוששה בשנת 1995, על ידי תיארוך פחמן-14 אשר תארכו הרס העיר לסוף המאה ה-17 או ה-16 לפני הספירה[8]. יישוב קטן ללא חומה נבנה מחדש במאה ה-15 לפנה"ס, אך התל לא היה מאוכלס מסוף המאה ה-15 ועד המאות ה-10/9 לפנה"ס[9]. בעקבות חפירות תל יריחו התפתח קונצנזוס מדעי שלספר יהושע יש ערך היסטורי מועט. מקורו בתקופה הרחוקה מהזמנים שהוא מתאר, וכוונתו תאולוגית בעיקרה כיצד עם ישראל ומנהיגיו נידונים לציית לחוקים המפורטים בספר דברים. סיפורה של יריחו וכיבוש שאר כנען מייצג את התעמולה הלאומית של ממלכת יהודה, ואת תביעותיה לשטחה של ממלכת ישראל לאחר 722 לפנה"ס; פרקים אלו שולבו מאוחר יותר בגרסה מוקדמת של יהושע, שככל הנראה נכתבה בשלהי תקופת מלכותו של המלך יאשיהו (שלט בשנים 640–609 לפנה"ס), והספר תוקן והושלם לאחר נפילת ירושלים בידי הבבלים בשנת 586, ואולי לאחר החזרה מגלות בבל בשנת 538[10].

התנופה לפיתוח האסכולה המינימליסטית הגיעה בעקבות מלחמת ששת הימים, ופתיחת אזורי סיני, יהודה ושומרון בפני ארכאולוגים ישראליים שערכו חפירות וסקרים ארכאולוגים בהיקף נרחב. כך שלא רק שלא נמצאו ממצאים התומכים בסיפור יציאת מצרים וסיפור ממלכת דוד ושלמה המאוחדת, שהתקיימה עד נהר הפרת, כפי שמתואר בתנ"ך אלא שהממצאים סתרו במקרים רבים את סיפורי התנ"ך[1]. החפירות הנרחבות גם חשפו כי ערים מרכזיות בסיפורי הכיבוש והתנחלות השבטים כלל לא התקיימו בתקופת הברונזה המאוחרת, ערב תקופת הברזל ותקופת ההתנחלות, ומדובר דווקא בערים שסיפורי כיבושיהן הם מהמפורטים ביותר: יריחו, העי, גבעון, וחברון. החורבנות שכן התרחשו קרו בתהליך הדרגתי שארך יותר ממאה שנים, מאמצע המאה ה-13 ועד שלהי המאה ה-12 לפסה"נ. לפיכך מסע הכיבוש כמתואר במקרא ובתוך דור אחד, לא יכול היה להתקיים. לעומת זאת הערים הכנעניות נחלשו וחרבו בהדרגה מסיבות שונות וכתוצאה מזעזועים גלובליים במזרח הקדום של סוף תקופת הברונזה, תהליך שנחקר בצורה מקיפה במשך השנים וקיבל את השם משבר תקופת הברונזה המאוחרת[11].

בשנות ה-70 של המאה ה-20, בעיקר בזכות פרסום שני ספרים, "The Historicity of the Patriarchal Narratives" של תומאס ל. תומפסון ו"Abraham in History and Traditio " של ג'ון ואן סטרס, הפכה מוסכמת ההנחה בקרב חוקרי המקרא כי כל פרקי ספר בראשית היו באותה מידה לא היסטוריים. בנוסף, ארכאולוגיה וסוציולוגיה השוואתית, שכנעו כבר את רוב החוקרים בתחום, שיש בסיס היסטורי מועט באותה מידה לסיפורי המקרא על יציאת מצרים וכיבוש כנען[12].

בשנות ה-80 של המאה ה-20, סיפורי התנ"ך על יציאת מצרים וכיבוש כנען כבר לא נחשבו היסטוריים בקונצנזוס המדעי, אך החוקרים המשיכו להשתמש בתנ"ך כמקור ראשוני לתיעוד אירועים פוליטיים שסודרו בסדר כרונולוגי, כאשר את התפקיד העיקרי ממלאים מלכים (בעיקר מלכי יהודה). במקביל, כלים וגישות חדשות הובאו לידי ביטוי בידע של חוקרים על העבר של ארץ ישראל, בעיקר שיטות וגישות ארכאולוגיות חדשות (למשל, שיטת סקרי פני השטח, ששימשו למיפוי שינויים באוכלוסייה, שאינם מתועדים בנרטיב המקראי), ומדעי החברה (עבודה חשובה ברוח זו הייתה "The Emergence of Early Israel in Historical Perspective", של רוברט קוט וקית' ויטלם, שהשתמשו בנתונים סוציולוגיים כדי לטעון, בניגוד לתמונה המקראית, שהמלוכה היא שיצרה את ישראל, ולא להפך)[13].

על רקע זה צמחה "האסכולה המינימליסטית" בשנות ה-90 של המאה ה-20, שקבעה כי כל מחקרי ארץ ישראל ותולדותיה אינם יכולים להסתמך במידה רבה על הטקסט המקראי, שהוא לא אמין[1].

בעקבות פרסום מאמרו של זאב הרצוג "התנ"ך – אין ממצאים בשטח" ב-1999, והפולמוס הציבורי שהוא עורר, יזמו מרכז דינור של האוניברסיטה העברית ויד יצחק בן-צבי כנס שכותרתו "הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא". ההרצאות שנישאו בכנס רוכזו בספר בשם זה שיצא בהוצאת יד יצחק בן צבי ב-2001‏[14]. רוב החוקרים בכנס הסכימו במידה רבה כי הטקסט המקראי אינה מדויק מבחינה היסטורית. חוקר המקרא יאיר זקוביץ הסביר בהרצאתו: ”הסיפור המקראי אינו שונה בעיניי באמינותו העובדתית מן הרומן ההיסטורי המודרני. אפשר גם אפשר שיש בו גרעינים של אמת עובדתית, אך הדחף למסור עובדות כהווייתן אינו עומד בשורש יצירתו”[15].

המשך המחקר הארכאולוגי במאה ה-21, תוך שימוש נרחב באמצעים מודרניים (דוגמת: תיארוך פחמן 14, פלאוגנטיקה, ארכאוזואולוגיה ופלינולוגיה) קידם את עיקרי האסכולה המינימליסטית לקונצנזוס המדעי[16][17], ומרבית הארכאולוגים מסכימים שרוב הנראטיב המקראי אינו מבוסס היסטורית, יותר מאשר עם אמירות לפיהן הארכאולוגיה הצליחה להוכיח שהכתוב במקרא הוא אמת היסטורית[12].

עיקרי האסכולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקרים שזכו לכינוי "מינימליסטים" אינם קבוצה מאוחדת, ולמעשה מכחישים שהם יוצרים קבוצה או "אסכולה". פיליפ דייוויס טוען שניתן לתארך את עיקר התנ"ך לתקופה הפרסית (המאה ה-5 לפנה"ס), נילס פטר למצ'ה מעדיף את התקופה ההלניסטית (מאות 3 עד 2 לפנה"ס), בעוד ווייטלם לא נתן דעה על כך כלל. באופן דומה, בעוד שלמצ'ה סבור שכתובת תל דן (כתובת מאמצע המאה ה-9 לפנה"ס, שכנראה מזכירה את שמו של דוד) היא כנראה זיוף, דייוויס וויטלאם לא. כך שבפועל, ההסכמה בין המינימליסטים היא בעיקר על כך שהתנ"ך הוא מקור מידע מוטל בספק על ישראל הקדומה.

התנ"ך כמסמך מקור היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראשונה מבין שתי הטענות המרכזיות של המינימליסטים, מבוססת על הנחת היסוד שכתיבת היסטוריה לעולם אינה אובייקטיבית, אלא כוללת בחירה של נתונים ובניית נרטיב תוך שימוש ברעיונות מוקדמים על משמעות העבר. העובדה שההיסטוריה היא אף פעם לא נייטרלית או אובייקטיבית, מעלה שאלות לגבי הדיוק של כל תיאור היסטורי. המינימליסטים טוענים שהמבנה הספרותי של ספרי ההיסטוריה התנ"כית הוא כל כך גלוי, וכוונותיהם של המחברים הן כל כך ברורות, שהחוקרים צריכים להיזהר מאוד מלהתייחס אל הספרים האלה כמדויקים. גם אם התנ"ך כן משמר מידע מדויק כלשהו, לחוקרים אין את האמצעים לנפות את המידע הזה מההמצאות שאיתן הוא אולי עורבב[18].

המינימליסטים אינם טוענים שהתנ"ך הוא חסר תועלת כמקור היסטורי; אלא, הם מציעים שהשימוש הנכון בו הוא בהבנת התקופה שבה הוא נכתב, תקופה שחלקם ממקמים בתקופה הפרסית (מאות 5–4 לפני הספירה) ואחרים בתקופה ההלניסטית (מאות 3–2 לפני הספירה)[18].

ההיסטוריה של עם ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטענה השנייה היא ש"ישראל הקדומה" כשלעצמה היא רעיון שקשה להגדיר במונחים של היסטוריוגרפיה. ראשית, ישנה ישראל האידיאלית שיצרו מחברי התנ"ך – "ישראל המקראית". במילותיו של נילס פיטר למצ'ה:

לאומה הישראלית, כפי שהוסבר על ידי כותבי המקרא, יש מעט רקע היסטורי. זהו מבנה אידיאולוגי ביותר שנוצרו על ידי חוקרים עתיקים של המסורת היהודית כדי לתת לגיטימציה לקהילה הדתית שלהם ולתביעות הדתיות-פוליטיות שלה לבעלות על אדמה ולבלעדיות דתית.

— [19]

חוקרים מודרניים לקחו היבטים של ישראל המקראית, וחיברו אותם עם נתונים ממקורות ארכאולוגיים ולא מקראיים כדי ליצור גרסה משלהם של "ישראל הקדומה". לשניהם אין קשר רב עם הממלכה שנהרסה על ידי אשור בערך בשנת 722 לפני הספירה, "ישראל ההיסטורית". הנושאים האמיתיים לכתיבת היסטוריה בתקופה המודרנית הם או ישראל ההיסטורית הזו או ישראל המקראית, הראשונה היא מציאות היסטורית והשנייה היא יצירה אינטלקטואלית של מחברי המקרא. קשורה לכך ההבחנה כי חוקרי המקרא המודרניים ריכזו את תשומת לבם אך ורק בישראל, ביהודה ובהיסטוריה הדתית שלהן, תוך התעלמות מהעובדה שאלו היו רק חלק די זניח ממכלול רחב יותר, שכלל ממלכות וערי מדינה נוספות באזור[18].

אסכולות דומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסכולות דומות צמחו גם בחקר תולדות האסלאם, התקופה המוסלמית המוקדמת וההיסטורִיּוּת של מוחמד; חקר הנצרות וההיסטורִיּוּת של ישו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 יואב קרני, ‏תיבת הפנדורה של עיר הקודש נפתחת, באתר גלובס, 27 בספטמבר 2000
  2. ^ זאב הרצוג, התנ"ך. אין ממצאים בשטח, באתר הארץ, 29 באוקטובר 1999
  3. ^ יעקב שביט, המלך יאשיהו: האומנם "משה", "יהושע" ו"משיח" בדמות אחת?, באתר הארץ, 25 ביוני 2003
    אביבה לורי, הספין הגדול בהיסטוריה, באתר הארץ, 26 בפברואר 2005
  4. ^ סקירות של הספר:
    תומר פרסיקו, מאין באנו? על ספרו החדש של פרופ' ישראל קנוהל, 31 באוגוסט 2008
    חגי דגן, שניים אלוהינו, באתר הארץ, 5 באוקטובר 2008
    יעקב שביט, פיצוח הגרעין ההיסטורי, או פיצוחים וגרעינים?, באתר הארץ, 15 באוקטובר 2008
  5. ^ חיים מזר, ‏אברהם – נסיון לבדוק את גרעין האמת בסיפור התנ"כי, באתר "הידען", 22 ביולי 2005
    כשלים כרונולוגיים במקרא
  6. ^ יאיר הופמן, כיצד חוברה התורה?, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
  7. ^ Dever, William G. (2006). Who Were the Early Israelites and Where Did They Come From?. Eerdmans. ISBN 9780802844163.pp. 45–46.
  8. ^ Bruins, HJ and van der Plicht, J (1995). Tell es-Sultan (Jericho): Radiocarbon results of short-lived cereal and multiyear charcoal samples from the end of the Middle Bronze Age, Radiocarbon Vol. 37, pp. 213–220, לאחר כיול נתוני החוקרים לפי INTCAL04.
  9. ^ Jacobs, Paul F. (2000). "Jericho". In Freedman, David Noel; Myers, Allen C. (eds.). Eerdmans Dictionary of the Bible. Eerdmans. ISBN 9789053565032. p. 691.
  10. ^ Creach, Jerome F.D. (2003). Joshua. Westminster John Knox Press. ISBN 9780664237387. pp. 10–11
  11. ^ אתר למנויים בלבד ניר חסון, מחקר: שינוי אקלימי הביא לנפילת הכנענים ועליית הישראלים, באתר הארץ, 24 באוקטובר 2013
  12. ^ 1 2 אתר למנויים בלבד ניר חסון, סלע קיומנו או אגדת ילדים: האם התנ"ך קרה באמת?, באתר הארץ, 19 באוקטובר 2017
  13. ^ Coote, Robert B.; Whitelam, Keith W. (2010). The Emergence of Early Israel in Historical Perspective. Sheffield Phoenix Press. ISBN 9781906055455.
  14. ^ ישראל לוין ועמיחי מזר (עורכים), הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא, יד בן צבי תשס"א
  15. ^ יאיר זקוביץ, מילים, אבנים, זיכרון וזהות, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
  16. ^ מגן ברושי, אל דאגה: אבותינו לא היכו לפי חרב אנשים, נשים וטף, באתר הארץ, 1 בנובמבר 2005
  17. ^ שירות הידען, ‏הרצוג הוא כמעט קונצנזוס – מגיבים מרבית עמיתיו, באתר "הידען", 29 באוקטובר 1999
  18. ^ 1 2 3 Moore, Megan Bishop; Kelle, Brad E. (2011). Biblical History and Israel's Past. Eerdmans. ISBN 9780802862600.
  19. ^ Lemche, Niels Peter (1998). The Israelites in History and Tradition. Westminster John Knox Press. ISBN 9780664227272.
  20. ^ François de Blois, Islam in its Arabian Context, S. 615, in: The Qur'an in Context, edited by Angelika Neuwirth etc., 2010
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=האסכולה_המינימליסטית&oldid=37264231"