האסלאמיזציה של איראן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

האסלאמיזציה של איראן התרחשה כתוצאה מהכיבוש המוסלמי של פרס. זה היה תהליך ארוך שבמהלכו רוב האוכלוסייה עזבה את הדת הזורואסטרית וקיבלה את האסלאם, על אף שתחילה דחתה אותו לתקופה ארוכה. מצד שני, איראנים שמרו על מסורות קדם-אסלאמיות מסוימות, כולל שפתם ותרבותם, והתאימו אותם לקודים איסלאמיים. לבסוף, שני המנהגים והמסורות הללו התמזגו בזהות ה"אסלאמית איראנית".

האסלאמיזציה של איראן הביאה לתמורות עמוקות במבנה התרבותי, המדעי והפוליטי של החברה האיראנית: פריחת הספרות, הפילוסופיה, הרפואה והאמנות הפרסית הפכו למרכיבים עיקריים בתרבות המוסלמית שהתגבשה. שילוב מורשת של אלפי שנות ציוויליזציה והיותה על "צומת דרכים בין תרבויות גדולות",[1] תרמו לכך שפרס התייצבה בחזית מה שהגיע לשיאו כ"תור הזהב של האסלאם".

התרבות האיראנית אחרי האסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות פרסית לאחר הכיבוש האיסלאמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הכיבוש האיסלאמי של האימפריה הסאסאנית, במהלך שלטון בן 90 שנה של בית אומיה, ניסו הכובשים הערבים לכפות את הערבית כשפתם העיקרית של העמים הכבושים בכל רחבי האימפריה שלהם. אל-חג'אג' בן יוסף לא היה מרוצה מהשכיחות של השפה הפרסית במועצת השלטון והורה להחליף את השפות הרשמיות של הארצות הנכבשות בערבית, לפעמים בכוח.[2]

תיאורים של דיכוי אלים של התרבות הפרסית תחת האומיים עלו על הכתב כמאתיים או שלוש מאות שנים לאחר נפילתם, בכתביו של אבו אל-פרג' אל-איספהאני[3] ואבו רייחאן אל-בירוני.[4]

עם זאת, לאחר שלטון האומיים, איראן והחברה האיראנית בפרט עברו שושלות שהעניקו לגיטימציה לשפות ומנהגים פרסיים, במקביל לעידוד האסלאם. יתרה מזאת, הייתה אינטראקציה הדוקה בין מנהיגים פרסיים וערבים, במיוחד בעקבות השושלת הסאמאנית שקידמה את הפרסית לתחייה יותר מאשר הבֻּוַיְהִים והצפארים, תוך שהם ממשיכים להשתמש בערבית במידה משמעותית.[5]

מדיניות איסלאמיזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך תקופת בית עבאס המָוָאלי קיבלו זכויות משמעותיות והתרחש מעבר בתפיסה הפוליטית מזו של אימפריה ערבית לאימפריה מוסלמית,[6] ובשנת 930 נחקקה דרישה המחייבת את כל הפקידים של האימפריה להיות מוסלמים.[7] שתי התקופות התאפיינו גם בהגירה משמעותית של שבטים ערבים החוצה מחצי האי ערב לשטחים החדשים.

לאחר כיבוש פרס הציעו המוסלמים סובלנות דתית יחסית ויחס הוגן לאוכלוסיות שקיבלו את השלטון האסלאמי ללא התנגדות.[דרוש מקור] עם זאת, באיראן זה קרה רק בשנת 650 כאשר דוכאה ההתנגדות המקומית.[דרוש מקור] המרה לאסלאם, שהציעה יתרונות מסוימים, התרחשה מהר למדי בקרב האוכלוסייה העירונית אך לאט יותר בקרב האיכרים. רוב האיראנים לא הפכו למוסלמים עד המאה ה-9. לבעלי קרקעות שהומרו ללא התנגדות לאסלאם הוצעו יותר אדמות.[8] לאחר שהוכרו למעשה כבני-חסות תחת הראשידון, בתנאי תשלום שנתי של הג'יזיה, הזורואסטרים הושארו לנהל את עצמם, אולם נוהג זה היה שונה מאזור לאזור.

לפני הכיבוש, הפרסים היו ברובם זורואסטרים. ההיסטוריון אל-מסעודי, ערבי שנולד בבגדד, אשר כתב רבות על הגיאורפיה וההיסטוריה במאה ה-10 מתעד כי לאחר הכיבושים:

זורואסטריות, באותה תקופה, המשיכה להתקיים בחלקים רבים באיראן. לא רק במדינות שנכנסו לשליטה מוסלמית מאוחר יחסית, אבל גם באזורים שהפכו למחוזות באימפריה מוקדם יותר. כמעט בכל המחוזות האיראניים, מקדשי אש המשיכו להיות בנמצא.

אל-מסעודי

ההצהרה הכללית הזו של אל-מסעודי נתמכת במלואה על ידי הגאוגרפים של ימי הביניים שמזכירים מקדשי אש ברוב הערים האיראניות.[9]

כמו כן, האסלאם התקבל בקלות על ידי זורואסטרים שהועסקו בתפקידים תעשייתיים ובעלי מלאכה מכיוון שלפי התפיסה הזורואסטרית, מקצועות שעירבו שימוש באש הפכו אותם לטמאים.[10] יתרה מזאת, המיסיונרים המוסלמים לא נתקלו בקושי להסביר את העקרונות האסלאמיים בפני הזורואסטרים, שכן היו הרבה קווי דמיון בין הדתות. לדברי תומאס ווקר ארנולד, אללה והשטן איבליס היו דומים מאוד לדמויות הדת הזורואסטרית. לעיתים במאמצם להמיר פרסים, מנהיגים מוסלמים עודדו את השתתפותם בתפילה המוסלמית תוך הבטחת כסף ואיפשרו להם לדקלם את הקוראן בפרסית במקום בערבית כך שיהיה מובן לכולם.[11] מאוחר יותר הסאמאמנים, ששורשיהם נבעו מהאצולה התיאוקרטית הזורואסטרית, הפיצו את האסלאם הסוני ואת התרבות האיסלמו-פרסית עמוק בלב מרכז אסיה. התרגום השלם הראשון של הקוראן לפרסית התרחש בתקופת שלטון הסאמאנים במאה ה-9.

שעוביה ומדיניות הפרסיזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שהפרסים אימצו את דת כובשיהם, לאורך מאות שנים הם פעלו כדי להגן ולהחיות את שפתם ותרבותם הייחודית, תהליך המכונה פרסיזציה. במאמץ זה השתתפו גם ערבים וטורקים.[12][13][14][15]

במאות ה-9 וה-10, נתינים לא-ערבים תחת בית אומייה יצרו תנועה בשם שעוביה בתגובה למעמדם הפריווילגי של ערבים באימפריה ביחס לאלו שאינם ערבים. מרבית העומדים מאחורי התנועה היו פרסים, אך יש בתיעודים שלה התייחסויות למצרים, לברברים ולארמים.[16] תוך ביסוס רעיונותיה על מושגים איסלמיים של שוויון בין גזעים ולאומים, התנועה עסקה בעיקר בשימור התרבות הפרסית והגנה על זהות פרסית, אם כי בהקשר מוסלמי. זו הייתה תגובה לערביות הגוברת של האסלאם במאות הקודמות. ההשפעה הבולטת ביותר של התנועה הייתה הישרדותה של השפה הפרסית עד ימינו.

השושלת הסאמאנית הייתה השושלת הראשונה במלואה ששלטה באיראן מאז הכיבוש המוסלמי, והובילה את תחיית התרבות הפרסית. המשורר הפרסי החשוב הראשון לאחר בואו של האסלאם, רודכי, נולד בעידן זה וזכה לשבחים מהשליטים הסאמאנים. הסאמאנים חידשו גם פסטיבלים פרסיים קדומים רבים. ממשיכי דרכם, הע'זנווים, שהיו ממוצא אפגני, הפכו גם הם לתורמים בהחייאת הפרסית.[17]

השליטים הבויהים השיעים אימצו גישה דומה בעניין זה. הם ניסו להחיות רבים מהמנהגים והמסורות הסאסאניות. הם אפילו אימצו לשליטיהם את התואר הפרסי הקדום שאהנשה (מלך המלכים).

לאחר עליית השושלת הספוויית, הפכה השיעה התריסרית לדת הרשמית במדינה והוטל על רוב האוכלוסייה האיראנית לאמץ את הדת הזו.

השפעה איראנית על התרבות והציוויליזציה האיסלאמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי ברנרד לואיס:

"איראן אכן אוסלמה, אך היא לא נהפכה לערבית. הפרסים נותרו פרסים. ואחרי מרווח של שתיקה, איראן עלתה מחדש כאלמנט נפרד, שונה ונבדל בתוך האסלאם, ובסופו של דבר הוסיפה אלמנט חדש אפילו לאסלאם עצמו. מבחינה תרבותית, פוליטית, והכי ראוי לציון – דתית, יש חשיבות עצומה לתרומה האיראנית לתרבות האיסלאמית החדשה הזו. ניתן לראות את עבודתם של האיראנים בכל תחום העשייה התרבותית, כולל שירה ערבית, שקיבלה תרומה משמעותית ביותר ממשוררים ממוצא איראני שחיברו את שיריהם בערבית. במובן מסוים, האסלאם האיראני הוא הופעה שנייה של האסלאם עצמו, אסלאם חדש המכונה לעיתים אסלאם עג'מי. האסלאם הפרסי הזה, ולא האסלאם הערבי המקורי, הוא שהובא לאזורים חדשים ולעמים חדשים: לטורקים, תחילה במרכז אסיה ואחר כך למזרח התיכון וטורקיה, וכמובן להודו. הטורקים העות'מאנים הביאו צורה של הציוויליזציה האיראנית עד חומות וינה.

לפרסים הייתה השפעה רבה על כובשיהם. הח'ליפים אימצו נהלים מנהלתיים סאסאנים רבים כמו מטבע, משרת הווזיר או שר והדיוואן, בירוקרטיה לגביית מיסים ומתן קצבאות מדינה. אכן, הפרסים עצמם הפכו ברובם לפקידים בכירים. ידוע היטב כי הח'ליפים העבאסים עיצבו את ממשלם על בסיס זה של הסאסאנים.[18] החליפים אימצו לבוש סאסאסני וטקסים סאסאניים. מבחינת אדריכלות, האדריכלות האסלאמית התבססה רבות על האדריכלות הפרסית. לארכיטקטורה הסאסאנית הייתה השפעה מובחנת על האדריכלות האיסלאמית.

השפה הפרסית החדשה שנכתבה באלף-בית הערבי עם שינויים מסוימים נוצרה במאה התשיעית במזרח איראן והגיעה לפריחה בבוכרה, בירת השושלת הסאמאנית הפרסית.

השפה הפרסית, בגלל התמיכה החזקה שקיבלה מצד שליטים עבאסיים שאימצו את השפה, הפכה לאחת מהשפות האסלאמיות האוניברסליות, לצד ערבית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Caheb C., Cambridge History of Iran, Tribes, Cities and Social Organization, vol. 4, p305–328
  2. ^ Cambridge History of Iran, by Richard Nelson Frye, Abdolhosein Zarrinkoub, et al. Section on The Arab Conquest of Iran and . Vol 4, 1975. London. p.46
  3. ^ Kitab al-Aghani (الاغانی), vol 4, p.423
  4. ^ The Remaining Signs of Past Centuries (الآثار الباقية عن القرون الخالية), pgs.35–36 and 48.
  5. ^ The History of Iran By Elton L. Daniel, pg. 74
  6. ^ Tobin 113–115
  7. ^ Fred Astren pg.33–35
  8. ^ "History of Iran: Islamic Conquest". www.iranchamber.com.
  9. ^ E.J. Brill's first encyclopaedia of Islam 1913–1936 By M. Th. Houtsma Page 100
  10. ^ The preaching of Islam: a history of the propagation of the Muslim faith By Sir Thomas Walker Arnold, pg.170–180
  11. ^ The preaching of Islam: a history of the propagation of the Muslim faith By Sir Thomas Walker Arnold, pg.125–258
  12. ^ Richard Frye, The Heritage of Persia, p. 243.
  13. ^ Rayhanat al- adab, (3rd ed.), vol. 1, p. 181.
  14. ^ Encyclopædia Britannica, "Seljuq", Online Edition, (LINK)
  15. ^ Jamshidian Tehrani, Jafar (2014). Shu'ubiyya: Independence movements in Iran. ISBN 978-1500737306., p.47
  16. ^ Enderwitz, S. "Shu'ubiyya". Encyclopedia of Islam. Vol. IX (1997), pp. 513–14.
  17. ^ "History of Iran: Samanid Dynasty". www.iranchamber.com.
  18. ^ Hamilton Gibb. Studies on the civilization of Islam. Princeton University Press. 1982. ISBN 0-691-05354-5 p. 66