לדלג לתוכן

האסלאמיזציה של אלבניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אנדרטת סקנדרבג (אנ') בכיכר סקנדרבג בבירת אלבניה, טירנה, על שמו של הגיבור הלאומי של המדינה ג'ירג' קסטריוטי, שידוע במרד שהנהיג נגד האסלמיזציה העות'מאנית בקרב העם האלבני.[1]

האסלאמיזציה של אלבניה התרחשה כתוצאה מהכיבוש העות'מאני של חבל הבלקן החל משנת 1385.[2] במאות הראשונות של השלטון העות'מאני, האסלאמיזציה באלבניה הייתה איטית והתעצמה בעיקר במהלך המאות ה-17 וה-18. זו הייתה אחת ההתפתחויות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה האלבנית, כאשר האלבנים הפכו מאוכלוסייה נוצרית, קתולית ואורתודוקסית, לאוכלוסייה מוסלמית ברובה. עם זאת, מיעוטים נוצרים אלבנים משמעותיים נשמרו באזורים מסוימים. המצב שנוצר, שבו האסלאם הסוני הפכה לאמונה הגדולה ביותר במישור האתני-לשוני האלבני, מילא השפעה רבה על עיצוב ההתפתחות הפוליטית של אלבניה בתקופה העות'מאנית המאוחרת. כמו כן, המצב הביא לשינויים חברתיים גדולים שהשפיעו על התרבות האלבנית של ימינו.

בדומה לאסלאמיזציה העות'מאנית שהתרחשה נגד הבוסניאקים הנוצרים בבוסניה והרצגובניה השכנה בחבל הבלקן, התפשטות האסלאם בקרב האלבנים הנוצרים התרחשה עם רקע משותף, שהיה סיבות של מעמד חברתי וכלכלי. ככלל, השלטון העות'מאני סבל במידה רבה נתינים נוצרים, אבל במקביל גם הפלה אותם, והפך אותם לאזרחים סוג ב' עם מיסים גבוהים יותר ומגבלות משפטיות שונות, כמו אי היכולת להעמיד מוסלמים לדין בבתי משפט על עבירות שביצעו נגדם, להחזיק סוסים, להחזיק נשק או להיות בעלי בתים שמשקיפים על אלה של מוסלמים (תנאי עומר).

עם זאת, בניגוד לבוסניה והרצגובינה, בקרב האלבנים התרחשה התנגדות מזוינת רחבה נגד המוסלמים העות'מאנים, שהמנהיג הבולט שלה היה ג'ירג' קסטריוטי (סקנדרבג) שידוע כיום כגיבור הלאומי של אלבניה והאדם המפורסם ביותר בהיסטוריה של המדינה, בעקבות "מרד סקנדרבג" (אנ') בן 25 השנים שהנהיג נגד האסלאמיזציה העות'מאנית, שכחלק ממנו הורה לאחרים שאימצו את האסלאם או שהיו מתיישבים מוסלמים להתנצר - או להתמודד עם עונש מוות, והאפיפיור הראשון ממוצא אלבני קלמנס ה-11, שבני משפחתו לחמו בצבא סקנדרבג נגד העות'מאנים, שהורה על כינוס סינוד בשנת 1703 תחת השם "סינוד ארבני" של בישופים אלבנים קתולים עבור בלימת האסלאמיזציה העות'מאנית. אפילו זמן רב לאחר מותו של סקנדרבג, אזורים גדולים באזור הכפרי האלבני מרדו לעיתים קרובות נגד השלטון העות'מאני, שלעיתים קרובות גרמו לאבדות אנושיות כבדות, כולל השמדת כפרים נוצריים שלמים. האסלאם והמורשת העות'מאנית מהווים כיום נושא מרכזי לביקורת בקרב החברה האלבנית ואינטלקטואלים בפרט, ונתפסים על ידי רבים כתוצאה של ג'יהאד, אלימות אנטי-נוצרית וטורקיפיקציה (אנ').

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה העות'מאנית המוקדמת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – חלוקת העולם על פי האסלאם, אסלאמיזציה, ד'ימי, ג'יזיה, תנאי עומר, דוושירמה, עבדות באימפריה העות'מאנית, אנטי-נצרות

אלבנים החלו לעבור אסלאמיזציה כאשר הפכו לחלק מהאימפריה העות'מאנית בסוף המאה ה-14. אלבניה שונה מאזורים אחרים בבלקן כמו בולגריה ובוסניה בכך שעד המאה ה-16, האסלאם נותרה בה מוגבלת לחברי מעמד האריסטוקרטיה המשולבת וליישובים הצבאיים הדלילים של היורוקים. בתחילת שנות ה-1430, השלטון העות'מאני עמד בפני אתגר מצד אדונים פיאודליים אלבנים מצפון ומרכז אלבניה והעות'מאנים הגיבו לכך בשתי מערכות צבאיות.[3] התבוסות האלבניות הביאו לכך שהעות'מאנים העניקו אדמות רבות של "טימארים" מאנטוליה ורבע לאלבנים מהאליטה. ההתאסלמות הראשונית של חלק מהאליטה הנוצרית האלבנית אפשרה להם לשמור על כמה מזכויות יתר פוליטיות וכלכליות קודמות שהיו להם, ולהצטרף למעמד המתהווה של בעלי הטימארים או בעלי אחוזות שכמו הסיפאהים במערכת העות'מאנית החדשה.[4]

בין כמה מהדמויות האריסטוקרטיות הללו היה ג'ירג' קסטריוטי (סקנדרבג), שבזמן השירות שלו שהעניק לשליטים העות'מאנים התאסלם, ולאחר מכן חזר לנצרות בסוף המאה ה-15 במהלך המרד האלבני שיזם נגד העות'מאנים, שנמשך כ-25 שנים ונודע בשם "מרד סקנדרבג". כחלק ממנו, הוא גם הורה לאחרים לאלבנים שעברו אסלאמיזציה או שהיו מתיישבים מוסלמים מרקע אתני אחר להתנצר - או להתמודד עם עונש מוות. סקנדרבג קיבל סיוע צבאי מממלכת נאפולי ששלחה בשנת 1452 את האציל הספרדי-קטלאני רמון ד'אורטפה (אנ'), שמונה כסגן למלך אלבניה והוטל עליו לשמור על הקתוליות בקרב האוכלוסייה המקומית מפני התפשטות האסלאם.[5] במהלך הסכסוכים בין סקנדרבג לעות'מאנים, הקרבות והפשיטות השונות דחפו את הסולטאן מהמט השני לבנות את העיר אלבסן (1466) בשפלה כדי להתמודד עם ההתנגדות שהגיעה ממעוזי ההרים.[6] במהלך המרד של סקנדרבג, רבים מהמוסלמים באזור ולורה נהרגו וחלקם נמלטו לאיטליה או לאיסטנבול. לפני ואחרי מותו של סקנדרבג (1468), חלקים מהאצולה האלבנית היגרו לדרום איטליה יחד אלבנים מהמעמד הנמוך יותר כדי להימלט מהכיבוש העות'מאני, שהצאצאים שלהם עדיין מתגוררים בכפרים רבים בהם התיישבו עד היום,[7] וידועים בשם "ארברשים" (אנ'). התקוממות אלבנית נוספת נגד השלטון העות'מאני התרחשה ב-1481.[8][9]

ג'ירג' קסטריוטי (סקנדרבג) שידוע כאדם המפורסם ביותר בהיסטוריה האלבנית בעקבות המרד בן 25 השנה שנודע כ-"מרד סקנדרבג" שהנהיג נגד העות'מאנים, והפעולות שביצע עבור שמירת הנצרות בקרב האלבנים.[10]

אפילו זמן רב לאחר מותו של סקנדרבג, אזורים גדולים באזור הכפרי האלבני מרדו לעיתים קרובות נגד השלטון העות'מאני, שלעיתים קרובות גרמו לאבדות אנושיות כבדות, כולל השמדת כפרים נוצריים שלמים על ידי העות'מאנים. בשנות ה-1570, החלו באלבסן ובאזור רקה (אנ') מאמץ מרוכז של שליטים עות'מאנים להמיר את האוכלוסייה הילידית הנוצרית לאסלאם על מנת לעצור את התרחשותן של מרידות עונתיות, שהואץ בעקבות ממרד כושל בשנת 1596 בקרב הקתולים בצפון שקדם לסדרה של צעדי ענישה כבדים שהביאו להמרת האוכלוסייה לאסלאם. שיא האסלאמיזציה באלבניה התרחש הרבה יותר מאוחר מאשר באזורים אחרים שעברו אסלאמיזציה או אסלאמיזציה חלקית: נתוני מפקד אוכלוסין עות'מאני מהמאה ה-16 הראו כי חבל הסנג'ק, שבהם חיו אלבנים, היו נוצרים באופן גורף, כאשר מוסלמים היוו לא יותר מ-5% ברוב האזורים, בעוד שבמהלך תקופה הזו המוסלמים כבר עלו לשיעורים גדולים בחלקים מבוסניה והרצגובינה (בוסניה 46%, הרצגובינה 43%, האזורים העירוניים של סרייבו 100%), צפון יוון (טריקלה 17.5%), מקדוניה העירונית (סקופיה וביטולה שתיהן עם 75%) ומזרח בולגריה (סיליסטרה 72%, צ'ירמן 88%, ניקופול 22%). מאוחר יותר, במאה ה-19, כאשר תהליך האסלאמיזציה נעצר ברוב חבל הבלקן, היא המשיכה להתקדם באופן משמעותי באלבניה, במיוחד באזור הדרום.[11]

בתחילת השלטון העות'מאני, רק כנסיות בולטות בעלות משמעות סמלית משמעותית או ערך תרבותי של יישוב עירוני הומרו למסגדים. רוב המסגדים המוקדמים שנבנו באלבניה נבנו בעיקר בתוך מבצרים עבור חילות מצב עות'מאניים, לעיתים על ידי סולטאנים עות'מאנים במהלך המסעות הצבאיים שלהם באזור, כמו מסגד פאטיח סולטן מהמט (אנ') בשקודר שלפני האסלאמיזציה שלו היה קתדרלה נוצרית-קתולית.[12]

ככלל, השלטון העות'מאני סבל במידה רבה נתינים נוצרים, אבל במקביל גם הפלה אותם, והפך אותם לאזרחים סוג ב' עם מיסים גבוהים יותר ומגבלות משפטיות שונות, כמו אי היכולת להעמיד מוסלמים בבתי משפט על עבירות שביצעו נגדם, להחזיק סוסים, להחזיק נשק או להיות בעלי בתים שמשקיפים על אלה של מוסלמים (תנאי עומר). בעוד שהשלטונות העות'מאניים חשדו באופן כרוני כלפי הקתוליות, הם אפשרו במידה רבה לכנסייה האורתודוקסית לתפקד באין מפריע, למעט בתקופות מסוימות בהן הכנסייה דוכאה על ידי גירוש בישופים ותפיסות רכוש והכנסות. בתקופה העות'מאנית, רוב הנוצרים כמו גם רוב המוסלמים נקטו במידה מסוימת של סינקרטיזם, ועדיין נהגו בטקסים פגניים שונים, רבים מהטקסים הללו נשמרו בצורה הטובה ביותר בקרב מסדרים מיסטיים כמו מסדר הבקטשיה.

צפון אלבניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכיבוש העות'מאני של ערים מסוימות בצפון מידי הרפובליקה של ונציה התרחש בנפרד מהכיבוש הראשוני של אלבניה מידי אדונים פיאודליים מקומיים. ערים כמו לז'ה נפלו ב-1478, שקודרה במהלך 1478–79 ודורס ב-1501, כאשר רוב האוכלוסייה הנוצרית שלהן נמלטה. במהלך המאה ה-16, האוכלוסייה העירונית של הערים הללו הפכה בעיקר לאסלאמית. בצפון, התפשטות האסלאמיזציה הייתה איטית יותר עקב התנגדות הכנסייה הקתולית והשטח ההררי שתרם לבלימת ההשפעה המוסלמית במאה ה-16. הכיבוש העות'מאני והארגון הטריטוריאלי מחדש של אלבניה השפיעו על הכנסייה הקתולית כאשר מבנים כנסייתיים הושמדו על ידי מוסלמים. במאה ה-16, דווח כי בסנג'ק של שקודרה הייתה אוכלוסייה מוסלמית שעמדה על 4.5% מכלל האוכלוסייה, פריזרן 1.9% ואזור דוקאג'ין (אנ'), שנמצא כיום בשטחה של דרום-מערב קוסובו וידוע בשם "מטוכיה", הייתה 0%.[13]

מרידות אלבניות קתוליות בעות'מאנים המוסלמים, שלעיתים קרובות התרחשו בהקשר של מלחמות עות'מאניות עם המעצמות הקתוליות של ונציה ואוסטריה במאה ה-17, הביאו לפעולות נקמה קשות נגד אלבנים קתולים, תוך כדי הדגשת האסלאמיזציה.[14][15] בשנת 1594, האפיפיור קלמנס ה-8 הסית למרד כושל בקרב אלבנים קתולים בצפון נגד העות'מאנים, והבטיח להם עזרה מהאימפריה הספרדית. עם זאת, הסיוע לא הגיע, וכאשר המרד דוכא בשנת 1596, הופעל דיכוי עות'מאני כבד נגד המורדים הנוצרים להתאסלם כעונש. ירידות חדות בנוכחות הנוצרית באזור התרחשו במהלך שנות ה-30 וה-70 של המאה ה-17, כאשר מספר הקתולים בדיוקסיה של לז'ה ירד ב-50%, בעוד שבדיוקסיה של אזור פולט (אנ') מספר הקתולים ירד מ-20,000 ל-4,045 איש, כאשר רובם אוסלמו ומעטים נטבלו מרצון לנצרות האורתודוקסית.

במהלך מלחמת האימפריה העות'מאנית–הליגה הקדושה, מנהיגי הקתולים האלבנים פייטר בוגדאני (אנ') וטומה ראספסאני (אנ') גייסו קתולים ומוסלמים אלבנים מקוסובו לתמוך במטרה הפרו-אוסטרית. לאחר המלחמה, כאשר קוסובו לא הפכה לחלק ממלוכת הבסבורג, הגיעו פעולות נקמה קשות מצד העות'מאנים. מספר רב של אלבנים קתולים נמלטו צפונה, שם רבים "מתו, חלקם מרעב, אחרים ממחלות" סביב בודפשט. לאחר בריחת הסרבים, הפאשא של פץ' אילץ אלבנים קתולים בצפון לעבור למישורים המרוקנים כעת של דרום סרביה, ואילץ אותם להתאסלם שם.[16]

האפיפיור קלמנס ה-11, שהיה ממוצא אלבני ובני המשפחה לחמו בצבא סקנדרבג נגד העות'מאנים, הורה על כינוס סינוד בשנת 1703 תחת השם "סינוד ארבני" (אנ') של בישופים אלבנים קתולים עבור בלימת האסלאמיזציה העות'מאנית.[17]

אסלאמיזציה בקרב קתולים בקהילות בצפון אלבניה כללה גברים שאימצו את האסלאם כלפי חוץ, לעיתים קרובות כדי להימנע מתשלום מיסים מפלים נגד לא-מוסלמים (ג'יזיה) ולחצים חברתיים אחרים שכוונו במערכת העות'מאנית כלפי גברים, אבל בפועל נותרו נוצרים, ונשים שהיו עקרות בית נותרו נוצריות.[18] כתוצאה מכך גברים אלבנים שהתאסלמו כלפי חוץ חיפשו נשים עקרות בית נוצריות עבור זוגיות כדי לשמור על אורח חיים קתולי במשק הבית שלהם.[19] אותם אלבנים שהתאסלמו כלפי חוץ אבל שמרו על אורח חיים נוצרי בסתר, קריפטו-נוצרי (אנ'), נודעו בשם "לראמנים" (אנ'). בשנת 1703, האפיפיור קלמנס ה-11, שהיה עצמו ממוצא אלבני למשפחה שהיגרה מצפון אלבניה לאיטליה במאה ה-15 שבני משפחתו לחמו בצבא סקנדרבג נגד העות'מאנים, הורה על סינוד של בישופים קתולים מקומיים בכפר מרצ'יה ליד העיירה לז'ה, שדן בבלימת האסלאמיזציה וחיזוק מעמד הכנסייה הקתולית באלבניה, תחת הכותרת "סינוד ארבני" (באלבנית: Kuvendi i Arbënit), שבו הסכימו הבישופים בין היתר למנוע את חלוקת הלחם הקודש לקתולים אקראיים באלבניה שהצהירו כלפי חוץ על היותם מוסלמים.[20] "ארבני" הוא השם ההיסטורי של אלבניה ושל העם האלבני בניב הגגני של השפה האלבנית (אנ'). לכן, המועצה לעיתים מכונה גם "המועצה הלאומית האלבנית הראשונה".[21]

גורם נוסף שהגביר את האסלמיזציה בצפון אלבניה, היה סכסוך של האלבנים הקתולים עם הסלאבים האורתודוקסים. כתוצאה מהצורך של האלבנים בעליונות ביטחונית מולם, התאסלמות אפשרה להם להפוך לבעלי ברית ושווים במערכת האימפריאלית העות'מאנית.[22]

באזורים מסוימים הסמוכים למזרח-צפון אלבניה, האסלאם הפכה לרוב באופן מהיר יותר, לדוגמה, סטטיסטיקות עות'מאניות רשמיות של "נהיה" - חלוקה מנהלית אזורית או מקומית שמורכבת בדרך כלל ממספר כפרים או לעיתים עיירות קטנות יותר, שבוצעו מטטובו מעבר לגבול עם מקדוניה (שבה הייתה אוכלוסייה מעורבת אלבנית, סלאבית-מקדונית וטורקית) הציגו שמשפחות מוסלמיות עלו במספר שלהם על משפחות נוצריות בפעם הראשונה בשנת 1545, עם 2 משפחות מוסלמיות יותר ממשפחות נוצריות, כאשר 38 מהמשפחות המוסלמיות אוסלמו לאחרונה לפני עריכת הסטטיסטיקה, בעוד שבאזור אופוג'ה (אנ') בקוסובו ליד פריזרן, מוסלמים הוצגו כרוב בשנת 1591.

מרכז אלבניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז אלבניה, שמורכב ממישורים בין צפון ודרום אלבניה, הייתה אזור מרכזי בדרך הרומית ויה אגנטיה, שאפשרה שליטה אדמיניסטרטיבית עות'מאנית ישירה והשפעה תרבותית-מוסלמית.[23] ההתאסלמות של רוב מרכז אלבניה יוחסה במידה רבה לתפקיד הגאוגרפיה במצב החברתי-פוליטי והכלכלי של האזור.[24] ההכרה העות'מאנית הרשמית בכנסייה האורתודוקסית הביאה לסובלנות כלפי האוכלוסייה האורתודוקסית עד סוף המאה ה-18, והאדיקות על שמירת המסורתיות של השתייכות למוסדות הכנסייה מדור לדור האטה את תהליך ההתאסלמות בקרב האלבנים האורתודוקסים. האוכלוסייה האורתודוקסית של מרכז ודרום-מזרח אלבניה הייתה תחת סמכותה הכנסייתית של הארכיבישוף האורתודוקסי של אוחריד (אנ'), בעוד שדרום-מערב אלבניה הייתה תחת הפטריארכיה האקומנית של קונסטנטינופול דרך מטרופולין יואנינה (אנ').[25]

בתחילת המאה ה-16, הערים האלבניות ג'ירוקסטרה, קאנינה (אנ'), דלווינה (אנ'), ולורה, קורצ'ה, קלצירה (אנ'), פרמט ובראט עדיין היו נוצריות, ובסוף המאה ה-16, ולורה, פרמט והימרה (אנ') עדיין היו נוצריות, בעוד שג'ירוקסטרה הפכה למוסלמית יותר ויותר.[26] בחלקים המוקדמים של המאה ה-16, דווח כי אוכלוסיית הסנג'ק של אלבסן הייתה מוסלמית בשיעור של 5.5%, יותר מכל סנג'ק אחר שאוכלס באלבנים. בשנת 1570 החל מאמץ מרוכז מצד השלטונות העות'מאניים לאסלאם את האוכלוסיות הנוצריות הסוררות של אלבסן ואזור רקה. באזור סביב דורס, עקב האסלאמיזציה, לא היו עוד נוצרים אורתודוקסים. אסלאמיזציה בערים אלבניות באופן כללי הייתה איטית במהלך המאה ה-16, כאשר רק 38% מהאוכלוסייה העירונית אוסלמה. העיר בראט משנת 1670 ואילך הפכה לעיר בעלת רוב מוסלמי, כאשר האסלאמיזציה שלה יוחסה בין היתר למחסור בכומרים שהיו יכולים לספק שירות.[27]

דרום אלבניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
איקונין של קוסמאס האטולי (אנ'), שידוע כקדוש בעקבות הפעילות שלו לעצירת האסלאמיזציה בקרב האלבנים

במאה ה-16, נמצא כי הסנג'ק של ולורה מנה 1.8% מוסלמים, בעוד שהסנג'ק של אוחריד מנה 1.9% מוסלמים. עם זאת, בעיקר בסוף ה-18 אלבנים אורתודוקסים התאסלמו במספרים גדולים, כתוצאה מההשלכות של המלחמות העות'מאניות-רוסיות של התקופה ואירועים כמו מרד אורלוב (1770) שהוצת על ידי האימפריה הרוסית, שגרמו לעות'מאנים לראות באוכלוסייה האורתודוקסית ברחבי האימפריה העות'מאנית בעלת ברית של הרוסים. כאשר כמה אלבנים אורתודוקסים מרדו באימפריה העות'מאנית, ה-"פורטה" (כינוי למנגנון השלטוני של האימפריה העות'מאנית) הגיב באסלאמיזציה של אלבנים אורתודוקסים ובמתן תמריצים כלכליים נוספים להאצת התהליך. בשנת 1798, בוצע טבח נגד כפרי החוף האלבניים האורתודוקסים שנבאסיל וניביצה-בובאר על ידי עלי פאשא, השליט העצמאי למחצה של פשאליק יאנינה (אנ'), הוביל לגל ניכר נוסף של התאסלמויות כפויות בקרב אלבנים אורתודוקסים. במאה ה-19, אלבניה כולה, ובמיוחד דרום אלבניה, הייתה אחד משני אזורים בלבד בבלקן העות'מאני, השני היה דוברוג'ה, שעדיין חווה התאסלמות נרחבת.[28]

במהלך התקופה הזו התרחשו סכסוכים בין אלבנים שהתאסלמו לאחרונה לבין אלבנים אורתודוקסים באזורים מסוימים. דוגמאות לכך כוללות את תושבי כפר החוף בעל הרוב המוסלמי בורש (אנ') שתקף את פיקרס (אנ') עם הרוב הנוצרי בשנת 1744, מה שגרם לחלקם לברוח למקומות חיצוניים כמו דרום איטליה.[29][30] אזורים אחרים כמו 36 כפרים מצפון לאזור פוגוני (אנ') התאסלמו בשנת 1760, ולאחר מכן ביצעו התקפות על כפרים נוצריים אורתודוקסים באזורי קולוניה (אנ'), לסקוביק (אנ') ופרמט שהותירו יישובים רבים הרוסים. בסוף המאה ה-18, היחלשות השליטה של הממשלה העות'מאנית אפשרה לשודדים מוסלמים מקומיים ולכנופיות מוסלמיות לפשוט על יישובים אלבניים ארומונים ויווניים נוצרים אורתודוקסים שממוקמים בתוך ומחוץ לשטחה של אלבניה של ימינו.[31][32] בתוך אלבניה, פשיטות מהסוג הזה הובילו להרס של יישובים, ששניים מהגדולים שבהם היו ויטקוק (אנ') עם רוב אלבני וווסקופויה עם רוב ארומני, שלזוג האוכלוסיות הללו הייתה תרבות ספרותית, חינוכית ודתית יוונית. האפליות הללו דחפו ארומונים ואלבנים אורתודוקסים ילידיים להגר מאלבניה למקומות כמו מקדוניה ותראקיה.[33][34]

מספר אישים אורתודוקסים, שמוגדרים כקדושים מעונים מהתקופה המודרנית, וידועים גם במונח "נאו-קדושים" (אנ'), ניסו לעצור את גל ההתאסלמות בקרב האוכלוסייה האלבנית האורתודוקסית והוצאו להורג בעקבות זאת. ביניהם היה קוסמאס האטולי, נזיר ומיסיונר יווני שנסע והטיף עד קרויה, ופתח בתי ספר יווניים רבים, לפני שהוצא להורג ב-1779 אחרי שהואשם כסוכן לכאורה של האימפריה הרוסית.[35] קוסמס דגל בחינוך יווני ובהפצת השפה היוונית בקרב עמים נוצרים אנאלפביתים שאינם דוברי יוונית כדי שיוכלו להבין את כתבי הקודש של הברית החדשה והליטורגיה ובכך להישאר נוצרים אורתודוקסים. כיום, המסר הרוחני שלו נערץ בקרב נוצרים אלבנים.[36][37]

גורמים לאסלאמיזציה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאסלמויות נעשו בעיקר מגורמים כלכליים, מכיוון שהיוו דרך לצאת ממיסוי הכבד והמפלה של הג'יזיה וצעדים עות'מאניים קשים אחרים שהוטלו על לא-מוסלמים, תוך כדי פתיחת הזדמנויות עבורם כמו צבירת עושר שמוסלמים זכו לו. כמו כן בזמני סכסוך בין מוסלמים לנוצרים, אינטרסים מקומיים כמו הגנה על הבני המשפחה גברו על האינטרס לנצח בלחימה, מה שגרם לעות'מאנים לאסור על אלבנים מוסלמים לשאת נשק, שכן לעיתים קרובות אלבנים נוצרים התאסלמו כדי לקבל את הזכות לנשק ואז השתמשו בו נגד העות'מאנים. גורמים מרובים נוספים שהובילו להתאסלמות היו עניינים כנסייתים - עוני הכנסייה, אנשי דת אנאלפביתים, מחסור בכומרים באזורים מסוימים ופולחן שהתקיים בשפה שלא הייתה האלבנית. בנוסף, ההסתמכות של הבישופות של דורס ודרום אלבניה על הארכיבישוף של אוחריד שהלך ודעך, בין היתר עקב סימוניה, החלישה את היכולת של האלבנים האורתודוקסים להתנגד לניסיונות האסלאמיזציה שהוטלו עליהם על ידי העות'מאנים הזרים.[38]

קריפטו-נצרות, דבקות סודית בנצרות תוך כדי הצהרה פומבית על היותו של האדם כמי שמשתייך לאמונה אחרת, התרחשה גם כן במקרים מסוימים ברחבי אלבניה באזורים כמו שפאט (אנ') בקרב אלבנים שהתאסלמו לאחרונה מקתוליות ואורתודוקסיה. גורה (אנ'), אזור גבול שמשתרע בין צפון-מזרח אלבניה של ימינו ודרום קוסובו, התגוררה אוכלוסייה סלאבית אורתודוקסית שהתאסלמה במחצית השנייה של המאה ה-18 עקב ביטול הפטריארכיה הסרבית של פץ' (אנ') שקרה בשנת 1766 והמוסדות הכנסייתיים הלא יציבים שבאו בעקבות זאת.[39] הצוענים, שהופיעו לראשונה באלבניה (אנ') באזור המאה ה-15, תוך כדי הבנה של המעמד הנחות של נוצרים ולא-מוסלמים בכלל תחת השליטה העות'מאנית המוסלמית, התאסלמו והפכו לחלק מהחברה העות'מאנית המקומית. במשך המאות לאחר סיום השליטה העות'מאנית קמה קבוצת מיעוט נוצרית בקרב הצוענים.[40][41]

אלבנים שהתאסלמו בשאר האימפריה העות'מאנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שרידי כנסיית ניקולס הקדוש (אנ'), שהומרה למסגד מוסלמי תחת העות'מאנים וכיום משמשת כמאוזוליאום ואנדרטה תחת השם "האנדרטה הלאומית סקנדרבג" שמכילה בתוכה את שרידיו של סקנדרבג, לז'ה, אלבניה

האסלאם היה קשור קשר הדוק למדינה, מה שהפך את האימפריה העות'מאנית למשטר אסלאמי, שבו הדין המוסלמי (שריעה) חפף לצד חוקי האימפריה, כאשר רק למוסלמים היו זכויות אזרחיות מלאות, בעוד שהשתייכויות אתניות או לאומיות של הנתינים הלא-מוסלמים של האימפריה לא כובדו.[42] במרכז ובדרום, עד סוף המאה ה-17, המרכזים העירוניים אימצו במידה רבה את האמונה של האליטה האלבנית המוסלמית הגדלה. בניית המסגדים באלבניה גדלה באופן משמעותי מהמאה ה-17 ואילך, עם הופעת המספר הרב של מוסלמים אלבנים שהתאסלמו.[43] המעמד השליט האריסטוקרטי האלבני הוותיק התאסלם כדי לשמור על האדמות שלו. עד המאה ה-18, צץ מעמד של אצילים אלבנים מוסלמים מקומיים בולטים. קיומם של אצילים מהסוג הזה נודעו במונחים פאשא וביי, שהתעסוקה שלהם הייתה צבאית בתפקידי חיילים ושכירי חרב, והיכולת שהייתה להם להצטרף גם כן לכמורה האסלאמית, מילאו תפקיד חשוב יותר ויותר בחיים הפוליטיים והכלכליים העות'מאניים, מה שהפך ליעד קריירה אטרקטיבי עבור אלבנים רבים.[44] בהתאם לתפקידם, האצילים הללו השיגו מעמד מכובד בחברה האלבנית המוסלמית, שכן הם ביצעו משימות אדמיניסטרטיביות ושמרו על ביטחון באזורים עירוניים, ולעיתים זכו לתגמולים ותפקידים גבוהים על ידי הממשלה העות'מאנית. בתפקידים הללו, אלבנים היו מיוצגים במספרים ניכרים בחצר הקיסרות העות'מאנית. לצד נוצרים, אלבנים מוסלמים רבים היו עניים וצמיתים חלקית שעבדו על אדמת האליטה האלבנית-מוסלמית המתפתחת, בעלת הקרקעות, בעוד שאחרים מצאו תעסוקה שניתנה להם בעסקים ובעבודות אחרות.

האסלאם הסוני קודם והוגן על ידי מושלים עות'מאנים פיאודליים, מה שהוביל להתפשטות של מסדרים דרווישים סופים שנחשבו אורתודוקסים יותר באזור חבל הבלקן. בראש ובראשונה היה ביניהם מסדר הבקטשיה, שנחשב לסוני באמצעות קשר למסורות משפטיות משותפות עם האסלאם הסוני, אבל במקביל נתפס כשיעי על ידי סונים מן השורה עקב מנהגים כמו האדרת עלי, חסן, חוסיין ושיעים אחרים.[45][46]

במהלך השלטון העות'מאני, החלה האוכלוסייה האלבנית להתאסלם באופן חלקי ובהדרגה באמצעות תורת הבקטשיה, כדי להשיג יתרונות ברשתות הסחר העות'מאניות, בבירוקרטיה ובצבא.[47] בעקבות זאת, מספר אלבנים הפכו לחלק מהמעמד השולט העות'מאני וזכו למעמד גבוה, שבו ההשפעה שלהם עלתה בסופו של דבר על זו של הבוסניאקים, שגם כן עברו תהליך אסלאמיזציה על ידי העות'מאנים.[48] כמו כן אלבנים רבים גויסו לדוושירמה (שיטת גיוס של הצבא והממשל של האימפריה העות'מאנית שבה הנתינים הנוצרים שחיו תחתה היו מחויבים לספק מס קבוע של נערים צעירים ששועבדו להיות עבדים של הסולטאנים העות'מאניים) ולתפקידי יניצ'רים, כאשר כ-42 ווזירים גדולים של האימפריה העות'מאנית היו ממוצא אלבני.[49]

שינוי חברתי ותרבותי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכיבוש המוסלמי-עות'מאני הביא שינויים חברתיים, תרבותיים ולשוניים בקרב העם האלבני. מהמאה ה-15 ואילך מילים מהטורקית העות'מאנית נכנסו לשפה האלבנית. קבוצה של משוררים וסופרים אלבנים מוסלמים אחרים כתבו בטורקית עות'מאנית, ערבית, פרסית או בשפה האלבנית בכתב ערבי. בדומה לאלבסן שנוסדה ב-1466 תחת המילה הטורקית-עות'מאנית "מבצר", עיירות וערים באלבניה עברו שינוי גם כן לאחר שאימצו אלמנטים אדריכליים ותרבותיים עות'מאניים-מוסלמים. התיישבויות מסוימות, שבנו מבנים הקשורים לאסלאם, כמו מסגדים, מדרסות, אימראטים וכן הלאה על ידי האליטה המוסלמית האלבנית העות'מאנית, הפכו למרכזים עירוניים כמו קורצ'ה, טירנה וקבאייה. במקביל, מרכזים עירוניים ישנים יותר כמו בראט מולאו במסגדים, חמאמים, מדרסות, טקים ועוד. בניגוד לקוסובו או מקדוניה, מבחינה אדריכלית, ההשפעה המוסלמית העות'מאנית באלבניה הייתה צנועה יותר במספרה, על אף שנבנו מסגדים עות'מאניים בולטים, שעד היום דגל טורקיה מונף מעליהם.[50]

שרידי קתדרלת סנט סטפן של שקודר (אנ'), שהומרה למסגד עות'מאני תחת השם "מסגד פאטיח סולטן מהמט" וממוקמת בטירת רוזאפה (אנ'), בעיר שקודרה, צפון-מערב אלבניה

נטישת הנצרות והאסלמאיזציה בקרב האלבנים סימנה גם מעבר מהשתייכות עם קהילות נוצריות שכונו "מילת רום" (אנ') להשתייכות תחת קהילות מוסלמיות בתוך מערכת המילת העות'מאנית, שחילקה ושלטה באופן קולקטיבי בקבוצות לפי האמונה שלהם. העות'מאנים השתמשו במונח "ארנווד" לתיאור אלבנים מוסלמים כסמן אתני על מנת להשלים את החוסר שהיה במינוח הדתי הרגיל במערכת המילת על מנת לזהות עמים ברישומי המדינה העות'מאנית.[51] בטורקית העות'מאנית, אלבניה כונתה "ארנוודלוק".[52][53]

זרמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד אלו שהפכו לחלק מזרם האסלאם הסוני, המוסלמים באלבניה בתקופה העות'מאנית השתייכו למספר מסדרים סופיים. מסדר הקאדריה התפשט באזורים עירוניים של המאה ה-17 והיה קשור לגילדות של פועלים עירוניים, בעוד שבמאה ה-18, הקאדריה התפשט למרכז אלבניה ובמיוחד לאזור ההררי דיבר (אנ'). מסדר הח'לוותיה, התחרה עם הבקטשיה על מאמינים והתבסס בדרום ובצפון-מזרח אלבניה. מסדרים סופיים אחרים היו הריפאעי (אנ') והמוולווי וכן הלאה. הבולטים שבהם באלבניה היו ועדיין הם הבקטשיה, מסדר דרווישים מיסטי ששייך לאסלאם השיעי שהגיע לאלבניה בתקופה העות'מאנית, שהובא תחילה על ידי היניצ'רים במאה ה-15.[54]

התפשטות הבקטאשיזם בקרב האוכלוסייה האלבנית התרחשה במהלך המאה ה-18 ובעיקר בתחילת המאה ה-19, במיוחד בתחומיו של עלי פאשא, שנחשב כבקטאשי בעצמו.[55] דרווישים סופיים ממקומות מרוחקים כמו חוראסאן ואסיה הקטניה שהגיעו לאלבניה על מנת לאסלאם את האוכלוסייה, צברו תלמידים ועם הזמן הקימו רשת של טקים (מבנה עבור התכנסויות של סופים) שהפכו למרכזי סופיות באזורים כמו סקרפאר (אנ') ודבול (אנ'). בתחילת המאה ה-20, אלבנים בקטאשים הפיצו מספר ניכר של דרווישים מחוץ לחבל הבלקן, בהם באנטוליה ובמצרים.[56] מסדרים סופים, ובמיוחד הבקטשים, מקשרים קדושים נוצרים עם קדושים סופיים. עבור אלבנים שנאלצו להתאסלם תחת האימפריה העות'מאנית, מסדר הבקטשיה נחשב לבעל חירויות רחבות עם הסינקרטיזם שלו שנתפס לעיתים קרובות כאופציה הטובה ביותר שהייתה זמינה עבורם על מנת להתאסלם, מאשר לבחור באסלאם הסוני. עם זאת, הכת הבקטשית נחשבת לכפירה על ידי מרבית שאר המוסלמים. כיום, הבקטשים שנותרו נמצאים בעיקר בדרום אלבניה ובמידה פחותה במרכז אלבניה, בעוד ששאר האוכלוסייה המוסלמית שנותרה מוגדרת דה יורה תחת האסלאם הסוני.

ביקורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השקפות חברתיות אלבניות על האסלאמיזציה של אלבניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסלאם והמורשת העות'מאנית מהווים כיום נושא מרכזי לביקורת בקרב החברה האלבנית. האסלאם והעות'מאנים במדינה נתפסים על ידי אלבנים רבים כתוצאה של ג'יהאד, אלימות אנטי-נוצרית וטורקיפיקציה (אנ'). במסגרת השיח הזה, הבעיות החברתיות-פוליטיות של אלבניה מיוחסות כתוצאה מההשלכות של הפלישה הזרה. חלק מחברי הקהילה האסלאמית באלבניה, תוך הדגשת העבר העות'מאני, הגיבו לדעות הללו בביקורת נגדית על מה שהם תופסים כאסלאמופוביה.[57] מאז תחילת המאה ה-21 בקרב אינטלקטואלים אלבנים ואלבנים בולטים אחרים בחבל הבלקן הרחב יותר, החלו להתקיים דיונים וויכוחים על האסלאם והמורשת שלה באלבניה.[58] כחלק מהוויכוחים הללו, נעשה שימוש בטרמינולוגיה אוריינטליסטית.[59][60]

הסופר האלבני איסמעיל קאדרה (צד שמאל) זוכה בפרס "עלי פודרימיה לספרות בינלאומית" על שמו של המשורר האלבני עלי פודרימיה, 2013

בדיונים הללו בלטו חילופי דברים כתובים במאמרים בעיתונים ובספרים באמצע שנות ה-2000 בין הסופר איסמעיל קאדרה מג'ירוקסטרה לבין מבקר הספרות האלבני רקספ קוסיה (אנ') מיוגוסלביה לשעבר. קאדרה טען שעתידה של אלבניה טמון באירופה בשל שורשיה האירופאיים העתיקים ומסורות הנוצריות שלה, בעוד קוסיה טען שהזהות האלבנית היא גם תערובת של תרבויות מערביות (נוצריות) וגם מזרחיות (אסלאם) ולעיתים קרובות ניתנת להתאמה להקשרים היסטוריים. פירו מישה, מנהל המכון לדיאלוג ותקשורת בבירה טירנה, כתב כי האסלאמיזציה של האלבנים במהלך המאות ה-17 וה-18 היא "שתיים מהמאות האפלות ביותר בהיסטוריה המודרנית של אלבניה". הוא הוסיף באומרו כי בשל חוויה זו "אלבניה הושפעה יותר מהתרבות הטורקית-מזרחית מכל מדינה אחרת באזור" אבל ציין גם שמוסלמים אלבנים היו הקבוצה המוסלמית היחידה "בטורקיה האירופאית שחברה עם בני עמם הנוצרים כדי להילחם נגד הממשלה הטורקית בקונסטנטינופול".[61]

בנאום שנשא נשיא אלבניה ה-4, אלפרד מויסיו (2002–2007), בממלכה המאוחדת בשנת 2005, הוא התייחס לאסלאם באלבניה כבעל "פנים אירופאיות" מכיוון שהוא "שטחי" וטען כי "אם תחפרו קצת בכל אלבני, הוא יכול לגלות את השורש הנוצרי שלו". הפורום המוסלמי של אלבניה הגיב לדעות שהשמיעו מויסיו והסופר איסמעיל קאדארה לאורך השנים כנגד מורשת האסלאם העות'מאנית בקרב האלבנים כ-"אסלאמופוביה". בעקבות מגמות שהחלו עוד מימי המשטר הקומוניסטי באלבניה, הממסד הפוליטי האלבני הפוסט-קומוניסטי מהתייחס לאסלאם כאל "אמונת הפולש העות'מאני".[62] מספר סופרים אלבנים טענו גם כי המסירות האלבנית לאסלאם מלכתחילה הייתה שטחית, טיעון שגם כן פופולרי בקרב הקהילות האלבניות האורתודוקסיות והקתוליות. בוויכוחים על ספרי לימוד בבתי ספר אלבנים, שבמהלכם ביקשו כמה היסטוריונים מוסלמים "להסיר תוכן פוגעני הנוגע לטורקים", היסטוריונים אלבנים נוצרים הגיבו בזעם לבקשה והדגישו את החוויות המפלות שעברו אלבנים בתקופה העות'מאנית וטענו שעל טורקיה "לשלם פיצויים" על הפלישה העות'מאנית לאלבניה ועל האסלאמיזציה שביצעה נגד האלבנים.[63]

נשיא אלבניה ה-4 אלפרד מויסיו, 2014

עמדות הממסד הדתי על האסלאמיזציה של אלבניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממסדים הדתיים הנוצריים והמוסלמים הרשמיים והכמורה שלהם מחזיקים בדעות שונות לגבי התקופה העות'מאנית והאסלאמיזציה של האלבנים. הן הקתולים והן האורתודוקסים מפרשים את התקופה העות'מאנית כתקופה מדכאת שהכילה אפליה ואלימות אנטי-נוצרית, בעוד שהאסלאם נתפס כגורם זר שמערער את המסורתיות והלכידות האלבנית. האסלאמיזציה של האלבנים נתפס על ידי הקתולים והאורתודוקסים כאחד כ-"זיוף של הזהות האלבנית המקורית", אבל במקביל הם מגדירים מוסלמים אלבנים כ-"קורבנות תמימים" של האסלאמיזציה העות'מאנית. עם זאת, אנשי כמורה מוסלמים סונים אלבנים רואים באסלאמיזציה של האלבנים "תהליך התנדבותי" תוך כדי דחיקה הצידה של מחלוקות דתיות שהתרחשו לאלבנים בתקופה העות'מאנית.[64]

האסלאמיזציה של האלבניה במסגרת המחקר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוך המחקר בתקופה המודרנית, האסלאמיזציה של האלבנים וההשלכות של התהליך הם נושא שנוי במחלוקת. חוקרים אלבנים בני זמננו, בעלי פרספקטיבות לאומניות אלבניות (אנ'), מפרשים את התקופה העות'מאנית כשלילית וממעיטים בחשיבות של ההתאסלמות ככזו שכמעט ולא העניקה לאלבנים אף יתרונות. בשנת 1975, החוקר חסן קאלשי ערער על ההשקפות הללו בנוגע לתקופת האסלאמיזציה. עמדתו של קאלשי הייתה שהכיבוש העות'מאני והאסלאמיזציה בקרב האלבנים מנעו הלניזציה וסלאביזציה באותו אופן שבו הפלישות הסלאביות של המאה ה-6 עצרו את תהליך הרומניזציה (אנ') של אבותיהם של האלבנים על ידי האימפריה הרומית.[65]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ Jean W. Sedlar, East Central Europe in the Middle Ages, 1000-1500, University of Washington Press, 1994, ISBN 978-0-295-97291-6. (באנגלית)
  2. ↑ Sabrina P. Ramet, Nihil Obstat: Religion, Politics, and Social Change in East-Central Europe and Russia, Duke University Press, 1998, ISBN 978-0-8223-2056-2. (באנגלית)
  3. ↑ John Van Antwerp Fine, The Late Medieval Balkans: A Critical Survey from the Late Twelfth Century to the Ottoman Conquest, University of Michigan Press, 1994, ISBN 978-0-472-08260-5. (באנגלית)
  4. ↑ Oliver Jens Schmitt, Religion und Kultur im albanischsprachigen Südosteuropa, Peter Lang, 2010, ISBN 978-3-631-60295-9. (באנגלית)
  5. ↑ Constantin Marinescu, La politique orientale d'Alfonse V d'Aragon, roi de Naples (1416-1458), Institut d'Estudis Catalans, 1999-02-01, ISBN 978-84-7283-276-3. (בצרפתית)
  6. ↑ Kenneth Meyer Setton, A History of the Crusades, Univ of Wisconsin Press, 1969, ISBN 978-0-299-10744-4. (באנגלית)
  7. ↑ George Nicholas Nasse, The Italo-Albanian Villages of Southern Italy, National Academy of Sciences-National Research Council, 1964, ISBN 978-0-598-20400-4. (באנגלית)
  8. ↑ Kurt W. Treptow, From Zalmoxis to Jan Palach: Studies in East European History, East European Monographs, 1992, ISBN 978-0-88033-225-5. (באנגלית)
  9. ↑ The Ukrainian Quarterly, Ukrainian Congress Committee of America, 1991. (באנגלית)
  10. ↑ 620 years ago/ Commemorating the birth of Skanderbeg, our national hero, CNA, ‏2025-05-06
  11. ↑ H. T. Norris, Islam in the Balkans, University of South Carolina Press, 1993, ISBN 978-0-87249-977-5
  12. ↑ Hamit Er, Ayşe Zişan Furat, Balkans and Islam: Encounter, Transformation, Discontinuity, Continuity, Cambridge Scholars Publishing, 2012-11-15, ISBN 978-1-4438-4283-9. (באנגלית)
  13. ↑ Noel Malcolm, Agents of Empire: Knights, Corsairs, Jesuits and Spies in the Sixteenth-century Mediterranean World, Oxford University Press, 2015, ISBN 978-0-19-026278-5. (באנגלית)
  14. ↑ Stavro Skendi, Crypto-Christianity in the Balkan Area under the Ottomans, Slavic Review 26, 1967-06, עמ' 227–246 doi: 10.2307/2492452
  15. ↑ Gyorgy Lederer, Islam in Albania, Central Asian Survey 13, 1994-01, עמ' 331–359 doi: 10.1080/02634939408400866
  16. ↑ Noel Malcolm, Kosovo: A Short History, Macmillan, 1998, ISBN 978-0-333-66612-8. (באנגלית)
  17. ↑ Charles A. Frazee, Catholics and Sultans: The Church and the Ottoman Empire 1453-1923, Cambridge University Press, 2006-06-22, ISBN 978-0-521-02700-7. (באנגלית)
  18. ↑ Instrumental Borders of Gender and Religious Conversion in the Balkans, www.semanticscholar.org
  19. ↑ Charles A. Frazee, Catholics and Sultans: The Church and the Ottoman Empire 1453-1923, Cambridge University Press, 2006-06-22, ISBN 978-0-521-02700-7. (באנגלית)
  20. ↑ Kuvendi kishtar i Arbërit dhe mbrojtja e identitetit kombëtar e fetar të shqiptarëve - Vatican News, www.vaticannews.va, ‏2019-01-14 (באלבנית)
  21. ↑ Kuvendi i Arbrit më 14-15 janar 1703 i dha udhë emrit të shqiptarëve, KOHA.net, ‏2020-01-13 (באלבנית)
  22. ↑ Leften Stavros Stavrianos, The Balkans Since 1453, Hurst, 2000, ISBN 978-1-85065-551-0. (באנגלית)
  23. ↑ Religion in Albania during the Ottoman Rule, proquest.com
  24. ↑ Interreligious Cultural Practice as Lived Reality, researchgate.net
  25. ↑ Tom Winnifrith, Badlands, Borderlands: A History of Northern Epirus/Southern Albania, Duckworth, 2002, ISBN 978-0-7156-3201-7. (באנגלית)
  26. ↑ (PDF) Giakoumis K. (2010), “The Orthodox Church in Albania under the Ottoman Rule (15th-19th century)”, in Rathberger A. [ed. (2010), Religion und Kultur im albanisch-sprachigen Südosteuropa, preface by O. Schmitt, Frankfurt am Main: Pro Oriente – Peter Lang, pp. 69-110.], ResearchGate (באנגלית)
  27. ↑ Stavro Skendi, The Albanian National Awakening, Princeton University Press, 2015-12-08, ISBN 978-1-4008-4776-1. (באנגלית)
  28. ↑ Miranda Vickers, The Albanians: A Modern History, I.B.Tauris, 2011-01-28, ISBN 978-0-85773-655-0. (באנגלית)
  29. ↑ "Νέα Πικέρνη Δήμου Βουπρασίων: το χρονικό ενός οικισμού της Πελοποννήσου τον 19ο αιώνα (και η περιπέτεια ενός πληθυσμού) [Nea Pikerni of Demos Vouprassion: The chronicle of a 19th century Peloponnesian settlement (and the adventures of a population)", (PDF)
  30. ↑ Nicholas Geoffrey Lemprière Hammond, Epirus: the Geography, the Ancient Remains, the History and Topography of Epirus and Adjacent Areas, Clarendon P., 1967. (באנגלית)
  31. ↑ Wayback Machine, eprints.bbk.ac.uk
  32. ↑ Nicholas Geoffrey Lemprière Hammond, Migrations and Invasions in Greece and Adjacent Areas, Noyes Press, 1976, ISBN 978-0-8155-5047-1. (באנגלית)
  33. ↑ Nasho V. Jorgaqi, Jeta e Fan S. Nolit, Ombra GVG, 2005, ISBN 978-99943-843-0-3. (באלבנית)
  34. ↑ Asterios I. Koukoudēs, The Vlachs: Metropolis and Diaspora, Zitros, 2003, ISBN 978-960-7760-86-9. (באנגלית)
  35. ↑ Robert Elsie, A Dictionary of Albanian Religion, Mythology and Folk Culture, C. Hurst, 2001, ISBN 978-1-85065-570-1. (באנגלית)
  36. ↑ The Christian Saints of Albania, home.olemiss.edu
  37. ↑ Peter Mackridge, Language and National Identity in Greece, 1766-1976, OUP Oxford, 2010-11-18, ISBN 978-0-19-959905-9. (באנגלית)
  38. ↑ John Myhill, Language, Religion and National Identity in Europe and the Middle East: A Historical Study, John Benjamins Publishing, 2006-01-01, ISBN 978-90-272-2711-9. (באנגלית)
  39. ↑ Gerlachlus Duijzings, Religion and the Politics of Identity in Kosovo, C. Hurst, 2000, ISBN 978-1-85065-431-5. (באנגלית)
  40. ↑ Hermine G. De Soto, Sabine Beddies, Ilir Gedeshi, Roma and Egyptians in Albania: From Social Exclusion to Social Inclusion, World Bank Publications, 2005-01-01, ISBN 978-0-8213-6171-9. (באנגלית)
  41. ↑ D. Crowe, A History of the Gypsies of Eastern Europe and Russia, Springer, 2016-04-30, ISBN 978-1-349-60671-9. (באנגלית)
  42. ↑ Stanley D. Brunn, The Changing World Religion Map: Sacred Places, Identities, Practices and Politics, Springer, 2015-02-03, ISBN 978-94-017-9376-6. (באנגלית)
  43. ↑ Observations on the existing Ottoman mosques in Albania, www.journalagent.com
  44. ↑ "The Bosnian Muslims and Albanians: Islam and Nationalism", researchgate.net
  45. ↑ Jocelyne Cesari, The Oxford Handbook of European Islam, OUP Oxford, 2014-10-30, ISBN 978-0-19-102640-9. (באנגלית)
  46. ↑ A political history of Bektashism in Albania, shs.hal.science
  47. ↑ Albert Doja, A Political History of Bektashism in Albania, Totalitarian Movements and Political Religions 7, 2006-03, עמ' 83–107 doi: 10.1080/14690760500477919
  48. ↑ Stanford J. Shaw, Ezel Kural Shaw, History of the Ottoman Empire and Modern Turkey: Volume 1, Empire of the Gazis: The Rise and Decline of the Ottoman Empire 1280-1808, Cambridge University Press, 1976-10-29, ISBN 978-0-521-29163-7. (באנגלית)
  49. ↑ Stephanie Schwandner-Sievers, Bernd Jürgen Fischer, Albanian Identities: Myth and History, Hurst, 2002, ISBN 978-1-85065-572-5. (באנגלית)
  50. ↑ Robert Elsie, Albanian Literature in the Moslem Tradition: Eighteenth and Early Nineteenth Century Albanian Writing in Arabic Script, Oriens 33, 1992, עמ' 287–306 doi: 10.2307/1580608
  51. ↑ BIROn - Birkbeck Institutional Research Online, eprints.bbk.ac.uk
  52. ↑ Stephanie Schwandner-Sievers, Bernd Jürgen Fischer, Albanian Identities: Myth and History, Indiana University Press, 2002, ISBN 978-0-253-34189-1. (באנגלית)
  53. ↑ Uwe Hinrichs, Uwe Büttner, Handbuch der Südosteuropa-Linguistik, Harrassowitz, 1999, ISBN 978-3-447-03939-0. (בגרמנית)
  54. ↑ Masatoshi Kisaichi, Popular Movements and Democratization in the Islamic World, Routledge, 2007-01-24, ISBN 978-1-134-15061-8. (באנגלית)
  55. ↑ George Gawrych, The Crescent and the Eagle: Ottoman Rule, Islam and the Albanians, 1874-1913, Bloomsbury Academic, 2006-10-27, ISBN 978-1-84511-287-5. (באנגלית)
  56. ↑ Hasluck, F. W., Ambiguous Sanctuaries and Bektashi Propaganda, Zenodo doi: 10.1017/
  57. ↑ Tea Sindbaek, Maximilian Hartmuth, Images of Imperial Legacy: Modern Discourses on the Social and Cultural Impact of Ottoman and Habsburg Rule in Southeast Europe, LIT Verlag Münster, 2011, ISBN 978-3-643-10850-0. (באנגלית)
  58. ↑ Adrian Brisku, Bittersweet Europe: Albanian and Georgian Discourses on Europe, 1878-2008, Berghahn Books, 2013-08-01, ISBN 978-0-85745-985-5. (באנגלית)
  59. ↑ Klodiana Beshku, Orinda Malltezi, Albania and Europe in a Political Regard, Cambridge Scholars Publishing, 2013-09-11, ISBN 978-1-4438-5260-9. (באנגלית)
  60. ↑ Arolda Elbasani, Olivier Roy, Islam in the post-Communist Balkans: alternative pathways to God, Southeast European and Black Sea Studies 15, 2015-06-17, עמ' 457–471 doi: 10.1080/14683857.2015.1050273
  61. ↑ Robert Pichler, Legacy and Change: Albanian Transformation from Multidisciplinary Perspectives, LIT Verlag Münster, 2014, ISBN 978-3-643-90566-6. (באנגלית)
  62. ↑ M. Pace, Europe, the USA and Political Islam: Strategies for Engagement, Springer, 2015-12-04, ISBN 978-0-230-29815-6. (באנגלית)
  63. ↑ Jørgen S. Nielsen, Jørgen Nielsen, Samim Akgönül, Ahmet Alibasi, Egdunas Racius, Yearbook of Muslims in Europe, BRILL, 2012-10-12, ISBN 978-90-04-22521-3. (באנגלית)
  64. ↑ Oliver Jens Schmitt, Religion und Kultur im albanischsprachigen Südosteuropa, Peter Lang, 2010, ISBN 978-3-631-60295-9. (באנגלית)
  65. ↑ Hugh Poulton, Muslim Identity and the Balkan State, Hurst, 1997, ISBN 978-1-85065-276-2. (באנגלית)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=האסלאמיזציה_של_אלבניה&oldid=43177782"