הארבעים הגועשים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
"הארבעים הגועשים" במצר קוק של ניו זילנד יוצרים גלים גבוהים, ששוחקים את החוף כפי שנראה בתמונה זו.

הארבעים הגועשיםאנגלית: The Roaring Forties) הן רוחות מערביות חזקות, שנושבות בחצי הכדור הדרומי, בדרך כלל בין קווי הרוחב 40 מעלות דרום ו-50 מעלות דרום.[1] זרמי האוויר החזקים ממערב למזרח נגרמים מצירוף של תנועת אוויר מקו המשווה לעבר הקוטב הדרומי. סיבוב כדור הארץ, ומיעוט גופים יבשתיים שהיו יכולים לעצור את המשברים.

"הארבעים הגועשים" נתנו סיוע חשוב לספינות, שהפליגו בנתיב ברואר מאירופה לאיי הודו המערבית או לאוסטרליה בעידן המפרשיות, ובשימוש מודרני הם רצויים לשייטי יאכטות במסעות סביב העולם ובתחרויות. גבולות "הארבעים הגועשים" אינם קבועים, והם נעים צפונה או דרומה בהתאם לעונה. תנאים דומים אך עזים יותר, המתקיימים בקווי רוחב דרומיים יותר, מכונים "החמישים הזועמים" ו"השישים הצווחים".

מנגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוויר חם מתרומם בקו המשווה ואוויר קריר יותר, הנע לעבר קו המשווה, דוחף אותו לעבר הקטבים (מאפיין של תנועה אטמוספירית מחזורית הידוע בשם תא הדלי. בסביבות 30 מעלות מקו המשווה, האוויר הנע החוצה שוקע נמוך יותר וממשיך בדרכו אל הקטבים סמוך יותר לקרקע (תא פרל), אחר חוזר ומתרומם מסביבות 60 מעלות כשהאוויר מצטרף למערבולת הפולארית. תנועה זו באזור של בין 30 ל-60 מעלות משתלבת עם סיבוב כדור הארץ להנעת זרמי האוויר ממערב למזרח, היוצרים רוחות מערביות.

בשונה מחצי הכדור הצפוני, המרחבים העצומים של אוקיינוס פתוח מדרום לקו הרוחב ה-40 דרום (שרק טסמניה, ניו זילנד והחלק הדרומי של דרום אמריקה מפסיקים אותם) מאפשרים התפתחות של מהירויות רוח גבוהות יותר.[2] תנאי רוח דומים אך עזים יותר, השכיחים סמוך יותר אל הקוטב הדרומי, נודעים בשם "החמישים הזועמים" (בין קו רוחב 50° דרום לקו רוחב 60° דרום) ו"השישים הצווחים" (מעבר ל-60° דרום).[3] טווחי הרוחב ל"ארבעים הגועשים" ולמשבי רוח דומים אינם קבועים, והם נעים לקראת הקוטב הדרומי בקיץ הדרומי ולקראת קו המשווה בחורף הדרומי.

עזר בשיוט מפרשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתיב ספינות המפרש, בו שייטו ספינות מאירופה לאוסטרליה כדי לנצל את הארבעים הגועשים

בעידן ספינות המפרש נהגו ספינות בדרך מאירופה להודו המזרחית או לאוסטרליה להפליג דרומה לאורך החוף המערבי של אפריקה ולהקיף את כף התקווה הטובה כדי לנצל לטובתן את ה"ארבעים הגועשים", שהחישו את מסען באוקיינוס ההודי,[4] ובדרך חזרה המשיכו מזרחה לרוחב האוקיינוס השקט ותחת כף הורן לפני שהפליגו לאורך החוף המזרחי של יבשת אמריקה הביתה. נתיב זה שימש לראשונה את מגלה הארצות הנדריק בראואר ב"נתיב בראואר" שלו, שהתגלה ב-1611 וקיצר כדי מחצית את משך המסע מאירופה ליאווה.[5]

"לקצר את המסע מזרחה" היה הביטוי ששימש חתיאור המסעות המהירים שהושגו בעזרת "הארבעים הגועשים".[6]

ספנים שהקיפו את העולם ניצלו גם הם לטובתם את ה"ארבעים הגועשים" לקיצור זמני המסע, בעיקר אלה הכרוכים בניסיונות להשגת שיאים או בתחרויות להקפת כדור הארץ.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [=http://www.abc.net.au/science/articles/2007/09/20/2038604.htm התר קטצ'פול, ABC סיינס, "הארבעים הגועשים", 20 בספטמבר 2008
  2. ^ טוני הורביץ, "קווי רוחב כחולים", תרגום נועה בן פורת, עמ' 101, הוצאת אריה ניר 2003
  3. ^ http://www.ecophotoexplorers.com/antarctica_southocean.asp אקו-פוטו אקספלורר, "חקר האוקיינוס הדרומי", 21 בדצמבר 2009
  4. ^ מדריך אוקספורד לאוניות ולים, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2007, עורכים- א.ק.ב. דיר ופיטר קמפ, "הארבעים הגועשים"
  5. ^ The Seynbrief, Sailing Toward Destiny, הספרייה הלאומית של אוסטרליה
  6. ^ מדריך אוקספורד