הארגון המהפכני הפנים-מקדוני
הארגון המהפכני הפנים-מקדוני (בבולגרית: Вътрешна Македонска Революционна Организация, נודע בראשי התיבות של שמו: BMPO) היה תנועת שחרור מהפכנית לאומנית בולגרית, שפעלה בעיקר באזורי מקדוניה. הוא החל לפעול בשלהי המאה ה-19 בעיקר בשטחי רומליה ומטרתו לשחרר בכוח את האזור מהכיבוש העות'מאני ולהקים מדינה עצמאית. למרבית חברי הארגון, שהיו ממוצא בולגרי, הייתה זיקה לבולגריה. בראשית המאה ה-20 הפך הארגון לזרוע לא-רשמית של בולגריה.
פעילות הארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בולגריה ראתה באזור מקדוניה הווארדארית שטח מולדת היסטורי. סקופיה ואוחריד היו לפרקים ערי הבירה של הממלכה הבולגרית הראשונה וגם בתקופת הממלכה הבולגרית השנייה שלטו הבולגרים לפרקים על השטח. לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) והקמת נסיכות בולגריה נותרו שטחים אלו בחזקת העות'מאנים. בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 הצטרפו ראשי ההנהגה הדתית באזור לכנסייה הבולגרית. לפי התפישה הבולגרית כל האוכלוסייה הסלאבית שהתגוררה במקדוניה הווארדארית הייתה בעלת אוריינטציה בולגרית.[1]
ראשית הפעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1893 הוקם בסלוניקי הארגון המהפכני הפנים-מקדוני ומטרתו הראשונית הייתה לזכות באוטונומיה במקדוניה הווארדארית ובאזור אדירנה אשר בתראקיה. בתחילת דרכו סבל הארגון מקשיי תקציב, ונזקק לתמיכה מדינית. בולגריה סיפקה לו את התמיכה. חלק נכבד מהאוכלוסייה הבולגרית וקציני הצבא היו ממוצא מקדוני, ובולגריה נסמכה בעת ההיא על האימפריה הרוסית, אויבתם של העות'מאנים. ב-1903 יזם הארגון את מרד אילינדן נגד השלטון העות'מאני במקדוניה. הצבא העות'מאני דיכא את המרד תוך פגיעה קשה באוכלוסייה האזרחית, וראשי הארגון נמלטו לבולגריה. עד מהרה הפך הארגון לזרוע לא-רשמית של בולגריה, והוא מומן והופעל על ידי קציני צבא בולגריים בהנחיה ישירה של המלך פרדיננד הראשון.[2]
בבולגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בבולגריה פיקדו על הארגון הגנרל אלכסנדר פרוטוגרוב (בבולגרית: Александър Протогеров; 1928-1867) והמהפכן טודור אלכסנדרוב (בבולגרית: Тодор Александров;1924-1881) ומטרתו כפי שהוכתבה על ידי הממשל הבולגרי הייתה ליצור את התנאים לסיפוחם של אזורי מקדוניה הווארדארית ותראקיה המערבית לבולגריה. לאחר מלחמת הבלקן הראשונה קיוו הבולגרים לממש את רצונם לריבונות של שטחים אלו, אך משהובן במערכת הפוליטית הבולגרית כי רק חלק מדרישותיהם יתקבלו, תקפה בולגריה את בעלות בריתה ובמהלך מלחמת הבלקן השנייה הובסה קשות. לחימתה של בולגריה לצד מעצמות המרכז במהלך מלחמת העולם הראשונה הסתיימה במפלה נוספת. אזור מקדוניה הווארדארית סופח לממלכת יוגוסלביה. הארגון המהפכני הפנים-מקדוני עבר לביצוע פעולות טרור הן בבולגריה והן ביוגוסלביה. ממשלו של אלכסנדר סטמבוליסקי החל בצעדי התקרבות ליוגוסלביה ואף התחייב לפעול נגד הארגון המהפכני המקדוני. צעדיו נגד מוסדות הממשל והצבא שהיו אחראים לשיטתו לתוצאות מלחמת העולם הראשונה, בשילוב צעדיו נגד הארגון המהפכני וההתקרבות ליוגוסלביה הובילו להפיכה אשר במהלכה נרצח.[3]
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נתמך הארגון בכסף ונשק גם על ידי בניטו מוסוליני, שליט איטליה, וחברי הארגון פעלו כשכירי חרב גם עבור האיטלקים. אחד מחברי הארגון, ולאדו צ'רנוזמסקי (בבולגרית: Владо Черноземски; 1934-1897), היה אחד המתנקשים בחיי אלכסנדר הראשון, מלך יוגוסלביה במרסיי. בתקופה זו פיקד על הארגון המהפכני איוואן מיכאילוב (בבולגרית: Иван Михайлов; 1990-1896), ובשל עמדותיו הלאומניות והשימוש הרב בכוח, חל פילוג בארגון וחלק מחבריו הקימו מפלגה פוליטית.
בפועל, איבדו הבולגרים שליטה על החלק הבולגרי של מקדוניה וחברי הארגון עשו בו כבתוך שלהם, תוך שהם בוזזים רכוש רב למימון פעולותיהם. ב-19 במאי 1934 חוללה הליגה הצבאית הפיכה בבולגריה. המלך בוריס השלישי הותר על כנו אך בוטלה הפעילות הפרלמנטרית וההתאגדות המקצועית. חברי הליגה הקימו ממשלת טכנוקרטים והחלו בצעדים למיסוד כלכלה מתוכננת בממלכה. המלך הבולגרי ניווט את ראשי הליגה כך שיטפלו בבעיית ביטחון הפנים ובראשה פעילות הארגון המהפכני המקדוני. הגנרל פנצ'ו זלאטב דיכא באמצעות הצבא הבולגרי את פעילות הארגון. לאחר ייצוב מצב ביטחון הפנים פיטר המלך בוריס את הגנרל זלאטב ומינה את אנדריי טושב פוליטיקאי ממוצא מקדוני לראש הממשלה, במטרה לפייס את האוכלוסייה ממוצא מקדוני. הארגון המהפכני נותר פעיל אך נושל מכוחו הפך לתנועת שוליים.[4][3] בתקופת מלחמת העולם השנייה לאחר כיבוש יוגוסלביה על ידי גרמניה הנאצית, עבר מנהיג הארגון איוואן מיכאילוב להתגורר בזאגרב אשר במדינת קרואטיה העצמאית ומשם ניסה לנהל משא ומתן עם הגרמנים על הקמת מדינת בובות פרו-נאצית בשטחי מקדוניה. הניסיון לא צלח. לאחר כינון המשטר הקומוניסטי בבולגריה הורה ראש ממשלת בולגריה גאורגי דימיטרוב לשירותי הביטחון הבולגריים לחסל את מיכאילוב, אך הדבר לא עלה בידם.
הארגון המהפכני והקהילות היהודיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם חברי הארגון המהפכני המקדוני נמנו מספר מצומצם של יהודים. מקרב חברי הארגון בלט רפאל קמחי (במקדונית: Рафаел Моше Камхи; 1870, ביטולה, האימפריה העות'מאנית - 1970, תל אביב, ישראל) שהיה קצין קישור בארגון ונטל חלק במרד של 1903. ב-1949 עלה קמחי לישראל ובה נפטר. עוד נודע ישראל לוי מסופיה שהיה בעלים של מספר מפעלי תעשייה ותמך בארגון באמצעות קליטת עובדים ממוצא מקדוני למפעליו.[5]
בעת המרד המקדוני ב-1903, נערכה בסופיה אספה של חברי הארגון ולאחריה הגיעו רבים מהם לרובע יוצ'בונאר בו התגוררו רבים מיהודי סופיה וחוללו פרעות. בני הקהילה היהודית התעמתו עם הפורעים ורק לאחר שנרשמו פצועים משני הצדדים התערבה המשטרה והפסיקה את המהומות.[6]
אברהם תג'ר, שכיהן כיושב ראש הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה, היה קולונל בדימוס בצבא בולגריה ודמות ציבורית בולטת בממלכה, צידד לא אחת בזכויות המיעוט הבולגרי במקדוניה ודרום דוברוג'ה. באוגוסט 1926 השתתפו אברהם תג'ר ואלברט רומנו בקונגרס הבינלאומי למיעוטים לאומיים שנערך בז'נבה. הקונגרס החל בפעילותו לאחר מלחמת העולם הראשונה ומבין יוזמיו היה ליאו מוצקין. מטרתו העיקרית הייתה הגנה על זכויות המיעוטים באירופה, סוגיה שהפכה משמעותית בשל השינויים הטריטוריאליים ביבשת. במהלך הכינוס נאם תג'ר ותמך בשם יהודי בולגריה בזכויות המיעוט הבולגרי במקדוניה. הנאום זכה להדים נרחבים בתקשורת הבולגרית ולרקימת קשרים בין הקונסיסטוריה לארגונים המקדוניים הפוליטיים בבולגריה. ב-1927 השתתף תג'ר במושב הקונגרס שנערך בציריך וחזר על תמיכתו בזכויות הבולגרים במקדוניה ובחבל דרום דוברוג'ה. ביוזמתו של תג'ר, ערכה הקונסיסטוריה מגבית למען הפליטים הבולגרים ממקדוניה והועבר סכום של 100,000 לבות לארגון הגג המקדוני.[7] עם זאת יצוין, כי במהלך שנות ה-20 וה-30 נהגו חברי הארגון לבזוז רכוש רב למימון פעולתם ובכלל זה רכוש של קהילות וסוחרים יהודים.
ולדימיר קורטב ואיוואן מומצ'ילוב, חברי הארגון, נטלו חלק בולט במאבק נגד רדיפת יהודי בולגריה במלחמת העולם השנייה וזכו לעיטור חסיד אומות העולם מטעם ארגון יד-ושם.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הארגון המהפכני הפנים-מקדוני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ניר ברוך, הכֹּפֶר-בולגריה ויהודיה במשך הדורות, הוצאת שבילים, תל אביב, 1990, עמודים 49, 55-54.
- ^ ניר ברוך, הכֹּפֶר, עמודים 56.
- ^ 1 2 אלברט רומנו, התנועה הציונית בבולגריה 1918–1930, אחרי מלחמת העולם הראשונה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 360-357.
- ^ ניר ברוך, הכֹּפֶר, עמודים 61-57.
- ^ ניר ברוך, הכֹּפֶר, עמוד 58.
- ^ אלברט רומנו, התנועה האנטישמית בבולגריה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 319-314.
- ^ אלברט רומנו, כינוס ב"כ הקהילות - תקנון הקהילות והקונסיסטוריה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 454-435.
