הארי הופקינס
 | |||||
| לידה |
17 באוגוסט 1890 סו סיטי, איווה | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
29 בינואר 1946 (בגיל 55) ניו יורק | ||||
| מקום קבורה | בית הקברות הייזלווד, גרינל, איווה | ||||
| שם לידה |
Harry Lloyd Hopkins  | ||||
| מדינה | ארצות הברית | ||||
| מקום מגורים |
Kennedy-Warren Apartment Building | ||||
| השכלה | מכללת גרינל | ||||
| עיסוק | פוליטיקאי, דיפלומט | ||||
| מפלגה | המפלגה הדמוקרטית | ||||
| בת זוג |
Louise Gill Macy | ||||
| |||||
  | |||||
הרולד לויד הופקינס (באנגלית: Harold Lloyd Hopkins; 17 באוגוסט 1890 - 29 בינואר 1946) היה מדינאי אמריקאי. כעוזרו הנאמן של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, הופקינס ניהל את תוכניות הסיוע של הניו דיל לפני שכיהן כמזכיר המסחר השמיני של ארצות הברית בין השנים 1938 ל-1940 וכיועץ מדיניות החוץ הראשי של רוזוולט ואיש הקשר למנהיגי בעלות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה. במהלך הקריירה שלו, הופקינס פיקח על מנהל סיוע החירום הזמני של ניו יורק, מנהל סיוע החירום הפדרלי (אנג'), מנהל העבודות האזרחיות (אנג') ומינהל קידום העבודות, אותו הפך למעסיק הגדול ביותר בארצות הברית. מאוחר יותר הוא פיקח על תוכנית הסיוע הצבאי לבעלות הברית בשווי 50 מיליארד דולר, וכשליחו האישי של רוזוולט, מילא תפקיד מרכזי בעיצוב הברית בין ארצות הברית לבריטניה.
הופקינס נולד באיווה, והתיישב בניו יורק לאחר שסיים את לימודיו במכללת גרינל (אנג'). הוא קיבל משרה בלשכה לרווחת הילד בעיר ניו יורק ועבד עבור ארגונים שונים לעבודה סוציאלית ובריאות הציבור. הוא נבחר לנשיא האגודה הלאומית של העובדים הסוציאליים (אנג') ב-1923. ב-1931, יו"ר מנהל סיוע החירום הזמני של ניו יורק, ג'סי שטראוס, שכר את הופקינס כמנכ"ל הסוכנות. הניהול המוצלח של התוכנית בידי הופקינס זכה לתשומת לבו של מושל ניו יורק דאז, רוזוולט, ששילב את הופקינס בממשל הפדרלי שלו לאחר שניצח בבחירות לנשיאות ב-1932. הופקינס נהנה מיחסים קרובים עם הנשיא רוזוולט ועם הגברת הראשונה אלינור רוזוולט, ונחשב ליורש פוטנציאלי של הנשיא עד סוף שנות ה-30, כאשר בריאותו החלה להתדרדר עקב מאבק ממושך בסרטן הקיבה.
כאיש סודו הקרוב ביותר של רוזוולט, הופקינס לקח על עצמו תפקיד מוביל במדיניות החוץ לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. בין השנים 1940 ל-1943 התגורר הופקינס בבית הלבן וסייע לנשיא בניהול מדיניות החוץ האמריקנית, במיוחד כלפי בריטניה וברית המועצות. הוא נסע לעיתים קרובות לבריטניה, שראש ממשלתה, וינסטון צ'רצ'יל, הזכיר את הופקינס בזיכרונותיו כ"מנהיג טבעי של אנשים" עם "נפש בוערת". הופקינס השתתף בוועידות החשובות של בעלות הברית, כולל ועידת קזבלנקה (ינואר 1943), ועידת קהיר (נובמבר 1943), ועידת טהראן (נובמבר-דצמבר 1943) וועידת יאלטה (פברואר 1945). בריאותו המשיכה להתדרדר, והוא נפטר ב-1946 בגיל 55.
בצעירותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]הופקינס נולד ברחוב העשירי 512 בסו סיטי, איווה. הוא היה הילד הרביעי מבין ארבעה בנים ובת אחת של דייוויד אלדונה ואנה (לבית פיקט) הופקינס. אביו, שנולד בבנגור שבמיין, ניהל חנות רתמות (לאחר קריירה לא יציבה כאיש מכירות, מחסנאי ומפעיל אולם באולינג), אבל התשוקה האמיתית שלו הייתה באולינג, ובסופו של דבר הוא חזר לזה כעסק. אנה הופקינס, ילידת המילטון, אונטריו, עברה בגיל צעיר לוורמיליון (אנג') בדקוטה הדרומית, שם נישאה לדייוויד. היא הייתה דתית מאוד ופעילה בענייני הכנסייה המתודיסטית. זמן קצר לאחר שהארי נולד, עברה המשפחה בזה אחר זה למגורים שונים באיווה ובנברסקה, הם היו שנתיים בשיקגו ולבסוף התיישבו בגרינל (אנג') שבאיווה.
הופקינס למד במכללת גרינל וזמן קצר לאחר סיום לימודיו ב-1912 החל לעבוד בבית כריסטודורה, בית התיישבות חברתית בגטו לואר איסט סייד בניו יורק. באביב 1913 הוא קיבל משרה מג'ון א. קינגסברי מהאגודה לשיפור מצבם של העניים (אנג') בניו יורק (AICP) כ"מבקר ידידותי" ומפקח על לשכת התעסוקה במחלקה לרווחת המשפחה של ה-AICP. ב-1915 מינה ראש עיריית ניו יורק ג'ון פורוי מיטשל (אנג') את הופקינס למזכיר הבכיר של הלשכה לרווחת הילד (אנג').
הופקינס התנגד בתחילה לכניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה, אך כאשר הוכרזה מלחמה ב-1917, הוא תמך בה בהתלהבות, אף שלא הצליח להתגייס בגלל בעיה בעיניו. הוא עבר לניו אורלינס, שם עבד עבור הצלב האדום האמריקאי כמנהל הסיוע האזרחי בחטיבת המפרץ. בסופו של דבר, החטיבה התמזגה עם הדיוויזיה הדרום-מערבית, שבסיסה כיום באטלנטה, והופקינס מונה למנהל הכללי ב-1921. הוא עזר לנסח אמנה עבור האגודה הלאומית של העובדים הסוציאליים (אנג') (AASW) ונבחר לנשיאה ב-1923.
ב-1922 חזר הופקינס לניו יורק, שם הפך למנהל פרויקט הבריאות בלוויו-יורקוויל ועוזר מנהל ה-AICP. באמצע 1924 הוא התמנה למנכ"ל האגודה לשחפת בניו יורק. ב-1931 מינה מושל ניו יורק פרנקלין דלאנו רוזוולט את נשיא חנות הכלבו מייסיס ג'סי שטראוס לנשיא מנהל סיוע החירום הזמני (TERA). שטראוס מינה את הופקינס, שלא היה מוכר אז לרוזוולט, לתפקיד מנכ"ל TERA. ניהולו היעיל משך את תשומת לבו של רוזוולט, וב-1932 הוא קידם את הופקינס לנשיאות הסוכנות. הופקינס ואלינור רוזוולט החלו בידידות ארוכה, שחיזקה את תפקידו בתוכניות הסיוע.
ניו דיל
[עריכת קוד מקור | עריכה]במרץ 1933 זימן רוזוולט את הופקינס לוושינגטון כמנהל הסיוע הפדרלי. משוכנע שעבודה בשכר חשובה יותר מבחינה פסיכולוגית מאשר קבלת נדבות במזומן, הופקינס ביקש להמשיך ולהרחיב את תוכניות הסיוע בעבודה של מדינת ניו יורק, מנהל סיוע החירום הזמני. הוא פיקח על מנהל סיוע החירום הפדרלי (FERA), מנהל העבודות האזרחיות (CWA) ומנהל התקדמות העבודות (WPA). למעלה מ-90% מהאנשים שהועסקו בתוכניות הופקינס היו מובטלים או נזקקי רווחה. הוא הסתכסך עם הרולד איקס, שניהל תוכנית מתחרה, מנהל העבודות הציבוריות (אנג').
FERA, התוכנית הגדולה ביותר בין השנים 1933 ל-1935, כללה מתן כסף ליישובים לצורך הפעלת פרויקטים של סיוע בעבודה, כדי להעסיק את אלה שקיבלו סיוע ישיר מהמדינה. CWA הייתה תוכנית דומה, אך היא לא דרשה מהעובדים להיות במצב של קבלת סיוע כדי לקבל עבודה בחסות הממשלה. תוך פחות מארבעה חודשים, CWA שכרה ארבעה מיליון עובדים, ובמהלך חמשת חודשי פעילותה, CWA בנתה ותיקנה 200 בריכות שחייה, 3,700 מגרשי משחקים, 40,000 בתי ספר, 250,000 מייל (400,000 ק"מ) של כבישים ו-12 מיליון רגל של צינורות ביוב.
ה-WPA, שבא בעקבות ה-CWA, העסיק 8.5 מיליון עובדים בשבע שנות קיומו, ועבד על 1.4 מיליון פרויקטים, כולל בנייה או תיקון של 103 מגרשי גולף, 1,000 שדות תעופה, 2,500 בתי חולים, 2,500 אצטדיוני ספורט, 3,900 בתי ספר, 8,192 פארקים, 12,800 מגרשי משחקים, 124,031 גשרים, 125,110 מבני ציבור ו-1,047,823 ק"מ של כבישים מהירים וכבישים. ה-WPA פעל בעצמו בפרויקטים נבחרים בשיתוף פעולה עם ממשלות מקומיות ומדינתיות, אך תמיד עם צוות ותקציב משלו. הופקינס הקים תוכניות לנוער (מנהל הנוער הלאומי (אנג')) ולאמנים וסופרים (פרויקט פדרלי מספר אחד (אנג')). הופקינס ואלינור רוזוולט עבדו יחד כדי לפרסם ולהגן על תוכניות הסיוע של הניו דיל.
לפני שמצבו של הופקינס החל להידרדר בעקבות מאבקו בסרטן הקיבה בסוף שנות ה-30, נראה היה שרוזוולט מאמן אותו כיורש אפשרי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה באירופה, רוזוולט התמודד שוב ב-1940 וזכה בכהונה שלישית חסרת תקדים.
מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-10 במאי 1940, לאחר לילה ויום ארוכים של דיונים על הפלישה הגרמנית להולנד, בלגיה ולוקסמבורג שסיימה את מה שמכונה "המלחמה המדומה", דחק רוזוולט בהופקינס העייף להישאר לארוחת ערב ולאחר מכן ללון בחדר השינה בקומה השנייה בבית הלבן. הופקינס חי מחוץ לחדר השינה במשך שלוש וחצי השנים הבאות. בדצמבר 1941, בשעה 13:40, הופקינס היה בחדר העבודה הסגלגל בבית הלבן ואכל ארוחת צהריים עם הנשיא רוזוולט, כאשר רוזוולט קיבל את הדיווח הראשון על כך שפרל הארבור הותקפה בטלפון ממזכיר הצי פרנק נוקס.[1] בתחילה, הופקינס היה סקפטי לגבי החדשות עד שראש המבצעים הימיים, אדמירל הרולד ריינספורד סטארק (אנג'), התקשר כמה דקות לאחר מכן כדי לאשר שפרל הארבור אכן הותקפה.[2]
במהלך שנות המלחמה שימש הופקינס כשליחו הראשי של רוזוולט לראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל. בינואר 1941 שלח רוזוולט את הופקינס להעריך את נחישותה ומצבה של בריטניה. צ'רצ'יל ליווה את האורח החשוב בכל רחבי הממלכה המאוחדת. לפני שחזר, בארוחת ערב קטנה במלון נורת' בריטיש בגלאזגו, הופקינס קם והציע הרמת כוסית: "אני מניח שאתה רוצה לדעת מה אני הולך לומר לנשיא רוזוולט כשאחזור. ובכן, אני הולך לצטט בפניכם פסוק אחד ממגילת רות... 'אל אשר תלכי, אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוהיך אלוהי'." הופקינס הפך למנהל תוכנית השאל-החכר, שבמסגרתה סיפקה ארצות הברית לבריטניה ולברית המועצות, לסין ולמדינות בעלות הברית האחרות מזון, נפט וציוד, כולל ספינות מלחמה, מטוסי קרב וכלי נשק. הפירעון היה בעיקר בדמות פעולה צבאית של בעלות הברית נגד האויב, כמו גם חכירה של בסיסי צבא וים בשטחי בעלות הברית ששימשו את הכוחות האמריקאים.
להופקינס היה קול מרכזי במדיניות של תוכנית השאל-החכר בשווי 50 מיליארד דולר, במיוחד בכל הנוגע לאספקה, תחילה לבריטניה ולאחר מכן גם לברית המועצות. הוא נסע למוסקבה ביולי 1941 כדי ליצור קשר אישי עם יוסיף סטלין. הופקינס המליץ ורוזוולט הסכים לכלול את הסובייטים בחוזה. הופקינס קיבל החלטות במונחים של יעדי מדיניות החוץ הרחבים של רוזוולט. הוא ליווה את צ'רצ'יל לוועידה בה הוכרזה האמנה האטלנטית,[3] קידם מלחמה תוקפנית נגד גרמניה והצליח לשכנע את רוזוולט להשתמש בצי כדי להגן על שיירות שהיו בדרכן לבריטניה עוד לפני כניסתה של ארצות הברית למלחמה בדצמבר 1941. רוזוולט הביא אותו כיועץ לפגישותיו עם צ'רצ'יל וסטלין בקהיר, טהראן וקזבלנקה בשנים 1942–1943 ויאלטה ב-1945.
הוא היה תומך נלהב של סין, שקיבלה סיוע עבור הצבא וחיל האוויר שלה. הופקינס החזיק בכוח דיפלומטי רב יותר מכל מחלקת המדינה. הוא עזר לזהות ולתת חסות למנהיגים פוטנציאליים רבים, כולל דווייט אייזנהאואר. הוא המשיך להתגורר בבית הלבן ופגש את הנשיא לעיתים קרובות יותר מכל יועץ אחר. באמצע 1943 התמודד הופקינס עם מטח של ביקורת מצד הרפובליקנים והעיתונות על כך שהוא ניצל לרעה את מעמדו לרווח אישי. אחד הנציגים טען כי טייקון התקשורת הבריטי לורד ביברברוק (אנג') נתן לאשתו של הופקינס, לואיז, אבני ברקת בשווי 500,000 דולר, דבר שלואיז הכחישה. העיתונים פרסמו סיפורים המתארים ארוחות ערב מפוארות שהופקינס השתתף בהן בזמן שקרא בפומבי להקרבה ציבורית. הופקינס שקל לזמן קצר לתבוע את ה"שיקגו טריביון" על הוצאת דיבה לאחר שפורסם בעיתון סיפור שהשווה אותו לגריגורי רספוטין, איש החצר המפורסם של הצאר ניקולאי השני, אך רוזוולט הניא אותו מכך.
אף על פי שבריאותו של הופקינס התדרדרה בהתמדה, רוזוולט שלח אותו למסעות נוספים באירופה ב-1945. הופקינס השתתף בוועידת יאלטה בפברואר 1945. הוא ניסה להתפטר לאחר מותו של רוזוולט, אך גם יורשו של רוזוולט, הנשיא הארי טרומן, שלח את הופקינס למשימה נוספת במוסקבה. הופקינס נפגש עם סטלין בסוף מאי כדי להבטיח את המעורבות הסובייטית בזירת האוקיינוס השקט ולארגן ויתורים בנושא מרחב ההשפעה הסובייטי בפולין שלאחר המלחמה.[4]
להופקינס היו שלושה בנים ששירתו בכוחות המזוינים במהלך המלחמה: רוברט, דייוויד וסטיבן. סטיבן נהרג במסגרת שירותו בחיל הנחתים.
היחסים עם ברית המועצות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הופקינס היה הפקיד האמריקני הבכיר ביותר שהופקד על הקשר עם הפקידות הסובייטית במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא יצר קשר עם פקידים סובייטים מהדרג הבינוני ועד הגבוה ביותר, כולל סטלין עצמו.[5] אנסטאס מיקויאן היה מקבילו של הופקינס בפרויקט השאל-החכר. הוא הסביר לעיתים קרובות את תוכניותיו של רוזוולט לסטלין ולבכירים סובייטים אחרים, כדי לגייס את תמיכת ברית המועצות למטרות אמריקאיות, מאמץ שנחל הצלחה מוגבלת. דוגמה בולטת במיוחד לחוסר תום לב הייתה סירובה של מוסקבה לאפשר למומחי הצי האמריקאי לראות את תחנת הצוללות הניסיונית הגרמנית בגדיניה לאחר שנכבשה ב-28 במרץ 1945, ובכך לסייע בהגנה על השיירות שנשאו סיוע לאירופה. מנגד, הופקינס העביר את המטרות והצרכים המוצהרים של סטלין לרוזוולט. כמקבל ההחלטות האמריקאי הבכיר ביותר בתוכנית, הוא נתן עדיפות לאספקה לברית המועצות, למרות התנגדויות חוזרות ונשנות מצד הרפובליקנים. כאשר החיילים הסובייטים נשאו בנטל המלחמה, הופקינס הרגיש שהסיוע האמריקאי לסובייטים יזרז את סיום המלחמה.
ב-10 באוגוסט 1943 הוא דיבר על תפקידה המכריע של ברית המועצות במלחמה ואמר כי "ללא רוסיה במלחמה, לא ניתן להביס את מדינות הציר באירופה, ומעמדו של ארגון האומות המאוחדות הופך לרעוע. באופן דומה, מעמדה של רוסיה באירופה לאחר המלחמה יהיה דומיננטי. כשגרמניה נמחצת, אין באירופה כוח להתנגד לכוחות הצבאיים האדירים שלה".[6]
הופקינס המשיך להיות יעד להתקפות גם לאחר מותו. ג'ורג' רייסי ג'ורדן (אנג') העיד בפני ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית בדצמבר 1949 כי הופקינס העביר סודות גרעיניים לסובייטים. היסטוריונים אינם מציינים את ג'ורדן כאמין מכיוון שבזמן שג'ורדן טען שנפגש עם הופקינס בוושינגטון בנוגע למשלוחי אורניום, הופקינס היה בטיפול נמרץ במאיו קליניק במינסוטה. ב-1963, ה-FBI הגיע למסקנה שג'ורדן שיקר או הזה. סביר להניח שכל סובייטי ששוחח עם הופקינס היה נדרש באופן שגרתי לדווח על הקשר לנ.ק.ו.ד, הסוכנות הסובייטית לביטחון לאומי. רן ניוטון, מחבר הספר FDR והשואה, כתב שאף כותב שדן בהופקינס לא זיהה סודות כלשהם שנחשפו או החלטה כלשהי שבה הוא עיוות את סדרי העדיפויות האמריקאים כדי לסייע לקומוניזם.[7]
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1913 נישא הופקינס לאתל גרוס, מהגרת יהודייה-הונגרית שהייתה פעילה בתנועה הפרוגרסיבית של ניו יורק. נולדו להם שלושה בנים: דייוויד, רוברט וסטיבן, והם איבדו בת תינוקת עקב שעלת. אף על פי שגרוס התגרשה מהופקינס ב-1930, זמן קצר לפני שהופקינס הפך לדמות ציבורית, השניים שמרו על התכתבות אינטימית עד 1945.[8]
ב-1931 נישא הופקינס לברברה דאנקן, שמתה מסרטן שש שנים לאחר מכן.[8] נולדה להם בת אחת, דיאנה.[9] ב-1942 נישא הופקינס ללואיז גיל מייסי בבית הלבן.[10] מייסי הייתה גרושה ועורכת לשעבר בהרפרס בזאר. השניים המשיכו להתגורר בבית הלבן לבקשתו של רוזוולט, אם כי לואיז דרשה בסופו של דבר בית משלהם. הופקינס סיים את שהותו הארוכה בבית הלבן ב-21 בדצמבר 1943, ועבר עם אשתו לבית עירוני בג'ורג'טאון.
סרטן ומוות
[עריכת קוד מקור | עריכה]באמצע 1939 נאמר להופקינס שהוא חולה בסרטן הקיבה, והרופאים ביצעו בו ניתוח גסטרקטומיה שהסיר 75% מהקיבה. מה שנותר מקיבתו של הופקינס התקשה לעכל חלבונים ושומן, וכמה חודשים לאחר הניתוח, הרופאים קבעו שנותרו לו רק ארבעה שבועות לחיות. בשלב זה, רוזוולט הביא מומחים, שעירו להופקינס פלזמת דם שעצרה את ההידרדרות שלו. כאשר הסתיים שלב המלחמה המדומה במלחמת העולם השנייה במאי 1940, המצב דרבן את הופקינס ועורר אותו לחיים.
למרות שמותו יוחס לסרטן הקיבה שלו, עלו טענות שהמוות נגרם מתת-תזונה מצטברת הקשורה לבעיות העיכול שלו לאחר הסרטן. הצעה אחרת היא שהופקינס מת מאי ספיקת כבד עקב דלקת כבד או שחמת. ג'יימס הלסטד, רופא וחוקר תזונה ידוע, הגיע למסקנה כי "לאור כל העובדות הזמינות עד מותו ב-1946, נראה מוצדק לשער שהוא סבל ממחלת צליאק לא טרופית או צליאק במבוגרים (אנטרופתיה של גלוטן)".[11]
הופקינס נפטר בניו יורק ב-29 בינואר 1946, בגיל 55. גופתו נשרפה ואפרו נקבר בעיר בה למד בקולג', בבית הקברות הייזלווד בגרינל, איווה. מבנה בקמפוס של מכללת גרינל נקרא על שמו, ובית ילדותו, עם לוחית זיכרון, ממוקם בשדרה השישית וברחוב אלם.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- פרשת סטלין. ג'יילס מילטון, הוצאת כתר 2025. תרגום: עדי מרקוזה-הס
- מנהיגות בעיתות סערה. דוריס קירנס גודווין. הוצאת עם עובד 2020. תרגום: כרמית גיא
- מלחמת העולם השנייה. אנטוני ביוור. הוצאת ידיעות אחרונות 2014.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הארי הופקינס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ "Pearl Harbor day: How FDR reacted on December 7, 1941". Christian Science Monitor. ISSN 0882-7729.
- ↑ אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, ידיעות אחרונות, 2014, עמ' 271
- ↑ אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, ידיעות אחרונות, 2014, עמ' 244
- ↑ אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, ידיעות אחרונות, 2014, עמ' 811
- ↑ אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, ידיעות אחרונות, 2014, עמ' 247
- ↑ [https://history.state.gov/historicaldocuments/frus1943/d317 Foreign Relations of the United States, Conferences at Washington and Quebec, 1943 - Office of the Historian], history.state.gov (באנגלית)
- ↑ Newton, Verne W. (1990-10-28). "Opinion | A Soviet Agent? Harry Hopkins?". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331.
- 1 2 Katie Louchheim, Jonathan Dembo, The Making of the New Deal: The Insiders Speak, Harvard University Press, 1983, ISBN 978-0-674-54346-1. (באנגלית)
- ↑ DIANA HALSTED Obituary (2021) - Vienna, DC - The Washington Post, Legacy.com
- ↑ How many weddings have been held at the White House?, WHHA (en-US) (באנגלית)
- ↑ J. A. Halsted, Severe malnutrition in a public servant of the World War II era: the medical history of Harry Hopkins, Transactions of the American Clinical and Climatological Association 86, 1975, עמ' 23–32
מזכירי המסחר של ארצות הברית  | ||
|---|---|---|
|
